השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות אבל 13 פרקים

השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות אבל ב׳

מהדורה: תורת-אמת

« השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות אבל א׳:ח׳ השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות אבל ג׳:ז׳ »

4 משנה תורה, הלכות אבל פתח ↗

כָּל קְרוֹבִים שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן הֲרֵי זֶה מִתְאַבֵּל עִמָּהֶם בִּפְנֵיהֶם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁמֵּת בֶּן בְּנוֹ אוֹ אֲחִי בְּנוֹ אוֹ אֵם בְּנוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ בִּפְנֵי בְּנוֹ וְלִנְהֹג אֲבֵלוּת בְּפָנָיו אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֵינוֹ חַיָּב. וְכֵן בִּשְׁאָר הַקְּרוֹבִים:

6 משנה למלך על משנה תורה, הלכות טומאת מת פתח ↗

לפיכך אני אומר כו'. עיין בפ"ה מהלכות נזירות דין ט"ו וצ"ע. גרסי' בפ' ג' מינין עלה מ"ב איתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבוא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מיטמא וקאי אלא לאו ש"מ אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה. והנה מפשטא דשמעתתא נראה דלרב יוסף אליבא דרב הונא דטומאה וטומאה אפי' בחיבורין חייב שתים מדמייתי ההיא דרב הונא דנזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו או מת אחר דחייב. ולפ"ז הקשה אביי לרב יוסף דאיך יתכן דין זה דהתניא כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד והקשה לו רב יוסף אדמותבת לי מברייתא סייעני ממתני' דתנן היה מיטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאי אלא ודאי קשיא מתניתין וברייתא אהדדי וא"כ סמי ברייתא מקמי מתניתין ותירץ לו אביי לדידי מתני' וברייתא לא קשו אהדדי דמתני' דקתני דאם התרו בו חייב על כל אחת ואחת מיירי לאחר שפירש מן המת וברייתא דדריש לקרא דולא יחלל למעט מי שהוא מחולל מיירי בעודו מחובר במת וכדקתני כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו כו' ורבה נמי דקאמר אבל טומאה וטומאה לא מיירי נמי בטומאה בחיבורין דומיא דברייתא ולפ"ז ניחא מתניתין וברייתא דלא קשו אהדדי אך לדידך דאית לך דאפי' טומאה בחיבורין חייב רב הונא שתים מדקאמר דאפי' כשהוא עומד בבית הקברות חייב אם נגע במת תיקשי לך ברייתא. והנראה כפי שיטה זו דרב יוסף ס"ל דאין חילוק בין טומאה בחיבורין לשלא בחיבורין משום דטומאה בחיבורין לא הוי מדאורייתא וכדמוכח מההיא דרבי ינאי וברייתא דקתני כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו לאו דוקא דה"ה לאחר שפירש דפטור מקרא דולא יחלל אליבא דברייתא דהא מן התורה אין חילוק בין עודו מחובר במת לאחר שפירש וס"ל דהך ברייתא משבשתא היא או דלא קיימא כהלכתא דתיקשי לה מתניתין וסמי ברייתא מקמי מתני' ומש"ה קאמר רב הונא דנזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו כו' דחייב ובתר הכי הקשו בגמרא לרבה ואביי אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי כלומר דע"כ הא דקאמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה מיירי אפילו בחיבורין כלומר שאם היה לו מת מונח על כתיפו ונכנס לאהל המת דחייב משום טומאה ומשום ביאה דאי בשנכנס לאהל לאחר שפירש הא אפילו טומאה וטומאה חייב ב' וכדקתני במתני' והיכי קאמר אבל טומאה וטומאה לא אלא ודאי דמיירי בחיבורין דטומאה וטומאה פטור וכדמוכח מברייתא וטומאה וביאה חייב ועל זה הקשו דאמאי הא מיטמא וקאי ותירץ ר"י כאן בבית כאן בשדה כלומר מאי דקאמר רבה דבטומאה וביאה חייב שתים מיירי בבית שנכנס בבית שבתוכו מת ולא נטמא קודם לכן אז לקי שתים משום לא יטמא ומשום לא יבוא שבביאתו אל הבית באו שתי אזהרות עליו בבת אחת ומאי דקאמר אבל טומאה וטומאה לא מיירי בשדה כלומר דכיון שהוא בשדה דליכא אהל לא משכחת שיתחייב שתים בבת אחת לפי שאם נגע בשני מתים בבת אחת כולה חדא התראה היא דעל לאו אחד של טומאה מתרין בו אבל טומאה וביאה כשהם בבת אחת מתרין בו על תרי לאוין לאו דטומאה ולאו דביאה. העולה מזה הוא דבעודו מחובר במת בין אם חזר ונגע במת בין אם נכנס באהל המת אינו לוקה אלא אחת ואינו לוקה לא על הטומאה ולא על הביאה לפי שהוא מחולל ועומד ואם פירש ממטמאיו וחזר ונגע במת לוקה שתים וכ"ש אם נכנס לאהל המת ולא משכחת חילוק בין טומאה וטומאה לטומאה וביאה אלא כשלא היה טמא מקודם ונכנס לאהל המת והתרו בו משום לא יבוא ומשום לא יטמא דאז לוקה שתים לפי שחלו עליו שתי האזהרות כאחת אבל בטומאה וטומאה לא משכחת לה שיתחייב שתים בבת אחת שאם נגע בב' מתים כאחת כולה חדא התראה היא משום לאו דלא יטמא ואינו לוקה אלא אחת: ודע שהנראה אצלי שקושיא זו שהקשו טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי אין קושייתן על חיוב הטומאה והביאה דהא דין זה דחייב על הטומאה ועל הביאה מקרא יליף לה רב הונא כדקאמר מקרא מלא דבר הכתוב כו' כלומר דכיון דכתב לן רחמנא לא יטמא הרי מקרא זה למדנו שלא יטמא בשום טומאה לא במגע ולא במשא ולא באהל וא"כ למאי איצטריך קרא לומר לא יבוא אלא ודאי שבא להזהירו על הטומאה ועל הביאה לומר לך שאם נטמא במת וחזר ונכנס באהל המת לוקה על הטומאה ועל הביאה אלא קושיית הגמרא היא דכיון דמקרא למדנו דלוקה על הביאה אף שהוא מחולל ועומד מנא לן למדרש מלא יחלל למעט מי שהוא מחולל ועומד אימא דקרא לדרשא אחריתי אתא וקרא דלא יבא אתא לאשמועינן דלא נדרוש קרא דלא יחלל למעט מי שהוא מחולל ועומד ולעולם דאפי' טומאה וטומאה נמי וכרב יוסף וכן כתבו התוס' שם בד"ה בבית ור"י תירץ דקרא דלא יבא אינו סותר דרשא דלא יחלל דלעולם קרא דלא יחלל אתא למעט מי שהוא מחולל ועומד וקרא דלא יבא מיירי בבית שטומאה וביאה באים כאחד ומש"ה לוקה משום שתי אזהרות ועל זה הקשו בבית נמי כיון דאעיל ידיה איסתאב כי עייל כוליה הא מיטמא וקאי ומחולל ועומד הוא וא"כ הדרא קושיין דלא היה לנו לדרוש מקרא דלא יחלל למעט מי שהוא מחולל ועומד דאימא דקרא אתא לדרשא אחריתי כיון דבטומאה וביאה חייב על הביאה אף שהוא מחולל ועומד. אך עדיין לא נחה דעתי בזה דאימא דגזירת הכתוב הוא דכל שהוא משני שמות כגון טומאה וביאה לוקה שתים אף שהוא מחולל ועומד וכל שהוא שם אחד כגון טומאה וטומאה והוא מחולל ועומד אינו לוקה אלא אחת ולקמן נאריך עוד בזה בע"ה א"ה חבל על דאבדין. והנה אליבא דאביי קאמר רב פפא דמשכחת לה שילקה על הטומאה ועל הביאה כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין ומר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפיק נשמתיה אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין ואליבא דרב יוסף קרא דלא יבא הוא כפשטיה שאם נכנס לאהל המת והתרו בו משום לא יבא ולא יטמא לוקה שתים ואע"ג שקדמה הטומאה לביאה אפ"ה לוקה על הביאה דלית ליה ההיא דרשא דלא יחלל דאתא למעט מי שהוא מחולל ועומד וס"ל דקרא אתא לדרשא אחריתי ואפילו טומאה וטומאה חייב. והנה כפי שיטה זו פשיטא דלענין הלכה קי"ל כרבה דהא רבה ורב יוסף קי"ל הלכתא כרבה. ותו דאביי נמי קאי כוותיה דרבה ועוד דלרבה ואביי לא תיקשי מתני' אברייתא ולרב יוסף קשו מתני' וברייתא להדדי וכן הוא דעת רבינו בפ"ה מהלכות נזירות דין ט"ו שחלק בין טומאה בחיבורין לטומאה שלא בחיבורין. וכשתעיין בדברי התוס' נראה דפירוש זה שכתבנו בסוגיית ההלכה הכי ס"ל ודוק: ודע שהראב"ד ז"ל יש לו דרך אחרת בסוגיא זו דמאי דאמרינן ל"ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין רב יוסף הוא דקאמר לה דבגמרא הקשו אלא קשיין אהדדי ותירץ רב יוסף ל"ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. ומאי דקאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות ההיא ודאי ליתא דהא טומאה בחיבורין אליבא דכ"ע אינו לוקה אלא אחת ומ"מ פליג ארבה דלרבה טומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין אינו לוקה כי אם אחת ולרב יוסף שלא בחיבורין לוקה שתים וכי כתב רחמנא לא יבא להזהירו על הביאה ע"כ בין אליבא דרבה ובין אליבא דרב יוסף לא משכחת לה אלא או שנכנס בשידה תיבה ומגדל או כאוקימתא דמר בר רב אשי דאי לא לא משכחת לה שיתחייב על הביאה שהרי קודם שבא כולו לאהל כבר נטמא והרי הוא מחולל ועומד ואליבא דכ"ע בטומאה בחיבורין אינו חייב אלא אחת. אלא ודאי קרא לא מיירי אלא כשבאו טומאה וביאה כאחת שאז אפי' בחיבורין לוקה שתים. ודע דאליבא דרבה דקאמר אבל טומאה וטומאה לא ומיירי אפי' שלא בחיבורין ע"כ מתניתין דקתני אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת לא מיתוקמא אלא בטומאה וביאה דאתו בבת אחת והתרו בו משום טומאה ומשום ביאה דלוקה שתים. ולפ"ז לדידן דקי"ל כרבה לגבי רב יוסף טומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין אינו חייב כי אם אחת ולא משכחת לה שיתחייב שתים כי אם אטומאה וביאה והוא שבאו שניהם כאחת אבל אם כבר נטמא אינו חייב על הביאה לפי שכבר הוא מחולל ועומד. וזהו שסיים הראב"ד והכהנים בזמן הזה טמאי מת הם. ועוד אין עליהם חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה ע"כ. גם מה שכתב הראב"ד בפ"ב מהלכות אבל הוא ע"פ שיטה זו שכתב הא לא מחוור דסוגיא דשמעתא כרבה דטומאה וטומאה שלא בחיבורין נמי לא מיחייב וכ"ש בחיבורין וטומאה וביאה נמי לא מיחייב אלא היכא דאתו בבת אחת ע"כ. והנה כוונתו להשיג לרבינו בכל מ"ש בין במ"ש בדין ד' וכן אם נגע במת והתרו בו ופירש וחזר ונגע והתרו בו אפי' מאה פעמים לוקה על כל אחת ואחת ולהראב"ד אינו לוקה וכן במ"ש בדין ז' נטמא מקודם כו' גם בזה משיגו דלא משכחת שילקה על הביאה אלא היכא דאתו טומאה וביאה בבת אחת:

6 רשימות שיעורים על יבמות פתח ↗

ונראה שיש לבאר את דברי התוס' הסתומים על פי מה שביארנו כמה פעמים בשיטת הרמב"ם בענין טומאת כהן לקרוביו. דהנה כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' אבל הל"ו וז"ל כמה חמורה מצות אבלות שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וגו' לה יטמא מצות עשה כו' במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים, אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו לא יתטמאו עכ"ל. ועיין בראב"ד שם שהשיג על הרמב"ם וסובר שהמצוה להטמא לקרובים חלה גם על כהנות ואע"פ שאינן מוזהרות על טומאה. ושיטת הרמב"ם מחוסרת ביאור, אמאי אין כהנת חייבת להיטמא לקרוביה, והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על קרוביה שמתו כמו כהן, ואם טומאה לקרובים כפי שהרמב"ם הדגיש מהוה חלק מהאבלות על מתו, בדין הוא שגם כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת עליהם.

14 משנה תורה, הלכות אבל פתח ↗

אֵין הַכֹּהֵן מִטַּמֵּא לְאֵבֶר מִן הַחַי מֵאָבִיו וְלֹא לְעֶצֶם מֵעַצְמוֹת אָבִיו. וְכֵן הַמְלַקֵּט עַצְמוֹת אָבִיו אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהַשִּׁדְרָה קַיֶּמֶת:

1 כל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהם וכו'. א"א לא מחוור דבנו עצמו מדרבנן הוא:

1 בד"א בזכרים שהוזהרו על הטומאה וכו'. א"א קשיא לי הא דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו הא נשואה מיטמאה לו:

1 אין הכהן מטמא לאבר מן החי מן אביו וכו' עד וכן שאר קרובים. א"א הרב אינו פוסק כן:

6 רשימות שיעורים על ברכות פתח ↗

והביאור בזה, דיש לעיין בשיטת הרמב"ם בטומאת כהן לקרוביו, שפסק בפ"ב מהל' אבל ה"ו וז"ל כמה חמורה מצות אבילות שהרי נדחית לו הטומאה מפני קרוביו שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וכו' לה יטמא מצות עשה וכו' במה דברים אמורים בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו לא יתטמאו עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד שם דלמה לא תחול המצוה להטמא לקרובים גם על כהנות אע"פ שאינן מוזהרות על הטומאה. ולכאורה שיטת הרמב"ם מחוסרת ביאור, דאמאי אין כהנת חייבת להתטמא לקרוביה, והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על קרוביה שמתו כמו כהן, ואם טומאה לקרובים מהווה חלק מהאבילות על מתו בדין הוא שגם כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת עליהם.

« השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות אבל א׳:ח׳ השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות אבל ג׳:ז׳ »