השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות 12 פרקים

השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ט׳

מהדורה: תורת-אמת

« השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ז׳:א׳ השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א:ג׳ »

1 נחל קדומים על תורה פתח ↗

וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. אפשר לומר כי הנה אברהם ויצחק אבותינו ע"ה קיימו מעשר כמ"ש הרמב"ם והראב"ד פ"ט דמלכים וא"כ דבר שנהגו אבותי צריך לקיים מדין תורת המנהגות והיינו רבותיה דיעקב אע"ה לתת חומש וז"ש עשר אעשרנו דהיינו חומש כמ"ש בכתובות דף נ'. ואף שאני מוסיף תוספת מרובה ובתוספת שרי על מנת לקבל פרס אני דעתי הכל לשמך ולזכרך וזהו עשר אעשרנו ל"ך לשמך דוקא ולא לקבל פרס ח"ו. ובעניותי כתבתי בקונטריס פני דוד בהעלותך דהוציא חומש גם מהבנים דהיינו לוי ויששכר ע"ש באורך בס"ד:

1 פרדס יוסף פתח ↗

עשר אעשרנו לך. ובכתובות ד"נ המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ויליף מכאן, ומקשי' והא לא דמי עישורא בתרא לקמא. אר"א אעשרנו לבתרא כי קמא, וק' למה לא אמר יעקב בפירוש חומש רק בלשון עשר אעשרנו. עו"ק אפשר דיעקב לא רצה ליתן יותר ומנ"ל דאין רשאי ליתן יותר, וכ' בס' לק"ש דבכל דבר שבקודש נותנים קלבון וא"כ אי נתן יעקב חומש בפעם א' הי' צריך ליתן קלבון והוי יותר מחומש, לכן נתן מקודם אחד מעשרה. ונשאר תשעה ונתן אחד מעשר מהתשע והוא פחות חלק מאה, וזה הקלבון יהי' חומש במלואה, ובחכמה אמר עשר אעשרנו ושתי פעמים מעשר אינו חומש שלם ואז יתן קלבון להכריע ויהי' בין הכל חומש, ועי' בנח"ק שכ' עפח"ש הרמב"ם וראב"ד פ"ט ה"א ממלכים דאברהם ויצחק קיימו מעשר ודבר שנהגו אבות צריך לקיים מדין תורת המנהגות, והוסף תוספות מרובה עד חומש ובתוספות שרי לקבל פרס מ"מ אני הכל דעתי לשמך וזה עשר אעשרנו לך לשמך דוקא ולא לקבל פרס, וע"ש שהוציא חומש גם מבני' לוי ויששכר. ועי' בריב"א כאן שהק' דהוי ע"מ לקבל פרס ועי' במדרש שמואל פ"א מ"ב דאבות בשם האברבנאל ומיושב קושייתו עש"ה:ובני יקירי הרה"ח ובקי ח' דוד יחי' אמר עפ"מ שהק' המהרש"א בע"ז די"ט דאיזהו עבד אינו מקבל פרס מרבו. ואף עבד כנעני מקבל מזונות. וכ' דקאי המשנה אל תהי' כעבדים כו' על ע"ע ששכר עבודתו שלו, רק כעבד כנעני שיכול רבו לומר לו עשה עמי ואיני זנך, ומצד החסד נותן לו מזונות. כך לא יעבוד להשי"ת עמלק"פ כע"ע, רק שהפרס ושכר הוא מהשי"ת פ"ש, וקדמו ברמב"ן ואתחנן ז' כ"ה על הפ' וצדקה תהיה לנו, קרי' גמול המצות צדקה כי עבד חייב לעבוד ואם יתן שכר עבודתו צדקה הוה ע"ש, וא"ש קו' ריב"א שגם יעקב התפלל שיתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש כעבד כנעני ולא מצד חיוב. וערש"י ואתחנן ג' כ"נ אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים אלא מתנת חנם. ועל זה לא כוון אנטיגנוס, ועמש"ל בפ' וירא י"ח י"ט, ונכוני' דבריו:ובכתובות ס"ז ב' אי' במר עוקבא דפליג לפלגא דמתונא ופריך מהמבזבז כו' ומשני הנ"מ מחיים אבל לאח"מ לא. ובפשוט אין ראי' דלאח"מ מותר, רק עד פלגא ולא בכולה וברמ"א יו"ד סי' רמ"ט סעי' א' כ' דאפי' כל ממונו אך בבאה"ט הביא בשם שארית יוסף ג"כ דעד פלגא. ובשאלתות תשא סוס"י ס"ד הביא הגירסא אבל לאח"מ תילתא וכן הלכתא, ופלא שלא הובא זה בפוסקים. וכ"מ במשבצות או"ח סי' תרנ"ו סק"ב שתמה ג"כ זה. ובחדושי רעק"א שם ביו"ד ג"כ מביאו. ובשאילת שלום אות ג' שם רמז בפ' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך דמלת לי מיותר דפשיטא שלא יעשר ממון אחרים, רק רמז להדין הנ"ל דלאח"מ יכול לבזבז יותר מחומש, וז"ש וכל אשר תתן לי כלומר בעודני חי על האדמה מכל אשר תתן לי לצרכי עשר אעשרנו חומש אבל מה שאניחנו ליורשים איננו בכלל המבזבז חומש ורק פלגא או תילתא. וע"ע ברכי יוסף סי' רמ"ט סקט"ו שהביא יפה מראה ושטמ"ק כתובות שיכול לחלק כל נכסי' רק שישאיר קצת ליורשים. וגרסו במר עוקבא בזבז כל נכסיי, ועשו"ת ריב"ש סי' קס"ח, וכנה"ג חו"מ סי' רפ"ב בהגהות הטור אות יו"ד. ובס' יוחסין וסדר הדורות גרסו בזבוז שליש נכסי' עש"ה. וע"ע בהפלאה כתובות בתד"ה אל יבזבז:וברמב"ם פ"ח הי"ג מערכין כ' לא יקדיש אדם כל נכסי' והעושה כן עובר ע"ד הכתוב ואין זה חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות וכיוצא בזה אמרו חכמים חסיד שוטה, ואל יפזר יותר מחומש וכו' ופלא שבפי' משניות ריש פאה כ' דממדת חסידות יכול לבזבז יותר מחומש. ואולי יש לחלק דרק לגבוה אסור יותר מחומש אבל לצדקה ממדת חסידות יכול לבזבז, אבל מגמ' כתובות לא משמע כן. וגם בהגהות יד שאול יו"ד שם הרגיש בזה ועי' בפ' תולדות כ"ז מ"א בשם בנין יהושע. ועי' בקרית ספר להמבי"ט סוף ה' ערכין דאפי' בממון שלא בא לידו אל יבזבז יותר מחומש, ועי' ברבה"ז דנראה במציאה יוכל לנדור יותר מחומש. ועי' בס' תו יהושע בקונטרס הנהגות אדם ח"א סי' י"ד הביא ג"כ הא דבשעת מותו יוכל ליתן יותר, אמנם ביד מלאכי הביא דאין לבזבז הכל רק ישייר ליתומים. ודעת הרמב"ם דממדת חסידות יוכל ליתן יותר אבל הרע"ב בפ"א דפאה כ' דאף בדרך חסידות אינו רשאי ליתן יותר מחומש. וכן דעת האזולאי בפתח עינים על ע"י, אמנם בשאילת יעב"ץ כ' להלכה דז"ד במי שאיני עושר מופלג אבל חי שעשרו רב אזי מצוה ומדת חסידות לבזבז הרבה שישער שעוד ישאר בידו כדי להתפרנס ממנו כל ימי חיי' ע"ש עוד מזה להלכה:וע"ע בס' אגרא דפרקא אות קפ"ז הא דהמבזבז כו', רק במי שלא חטא ונותן צדקה לקיים המצוה אז יש שיעור אבל מי שחטא ונותן צדקה להמתיק הדינים אין שיעור לדבר וכל אשר לו יתן בעד נפשו, ולא יהי' רפואת הנפש גרוע מרפואת הגוף דל"ש אל יבזבז יותר מחומש כי וחי בהם כתיב. ובס' קדושת יו"ט פ' תרומה כ' דאחז"ל קידושין ד"ל ע"ב בראתי יצה"ר בראתי תבלין תורה וזולת תורה א"א להנצל מעבירה, וע"י תורה יוכל ג"כ לקיים מצות צדקה משא"כ בלי תורה א"א שלא יחטא ואז אין שיעור כמה יתן, וז"פ תהלים קי"ט. לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי דצריך ליתן הכל וישאר בעירום וחוסר כל. וזה ג"כ הפי' טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף דיכול לפעול יותר בתורה ואף שישאר לו רכושו ועי' ס' באר שמואל מערכת מ' אות ב' ועי' בס' בית האוצר ח"א כלל א' אות ז' שהק' הא דילפי' המבזבז כו' מעשר אעשרנו לך והא אין למדין מקודם מ"ת. ועי' תוס' חולי ד"ב ע"ב ד"ה אבל דאפי' למ"ד נודר חוטא הוא מ"מ בעת צרה שרי כדאמרי' בב"ר וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהי' נודרין בעת צרה וק' ג"כ הא אין למדין מקודם מ"ת. וכ' דבמה שתקנו האבות בפירוש לדורות הבאים ל"ש הא דאין למדין כו' ואדרבה מתיבות לאמר אתי לימוד לדורות ע"ש אריכות גדול, ועי' לקחן כ"ט כ"ז ובפ' ויחי נ' י':ובב"ק ד"ט במצוה עד שליש ופריך אי איתרמי לי' ג' מצות ליתיב כל ממונו אלא בהידור מצוה, ופרש"י שחייב לבזבז במצות לולב וכו' שליש מה שיש לו ונר' מדבריו דרק במ"ע אבל בל"ת מחויב ליתן כל ממונו. וכ"כ שם ברשב"א ושטמ"ק ובר"ן פ"ג דסוכה. ונפסק להלכה באו"ח סי' תרנ"ו וביו"ד סי' קנ"ו סעיף א ומלשון הרשב"א ור"ן שכ' החילוק דבח"ע הוי בשוא"ת. משמע דאי יהי' לאו שאין בו מעשה ג"כ א"ל לבזבז כל ממונו והפמ"ג בס' מתן שכרן של מצות חקירה ד' כ' באמת כן. ועי' פמ"ג או"ח סי' תרנ"ו. ובאמת בריב"ש סי' שפ"ץ אי' דאף בלאו שאב"מ מחויב לבזבז כל ממונו ועי' בחי' רעק"א יו"ד שם שהביא ג"כ כן. ועי' בחוות יאיר סי' קל"ט בזה, ובחרעק"א בחו"מ סי' של"ט. וע"ש בגליון מהרש"א, ובפתחי תשובה סי' קנ"ז סק"ד בשם משנת חכמים ריש ה' יסוה"ת שכ' דה"ה להיפך במ"ע שעובר בקום ועשה כמו כל לאו הבא מכלל עשה מחויב לבזבז כל ממונו, וכ' עוד שם דדוקא בבא האנס לבטל ממ"ע א"צ לבזבז כל ממונו, אבל אם בא האנס ליטול ממון רב אף כל הונו חלילה לו לומר שיבטל מ"ע בכדי שלא להזיק לו או דילמא לא שנא ע"ש, וע"ע בהגהות הרצ"ח בשם מור וקציעה ליעב"ץ שהק' דאם קיי"ל לולב ואינו עושה מכין עד שתצא נפשו א"כ לא יהי' ממונו חביב מגופו, וכ' דנעלם ממנו רמב"ן פ' בא דדוקא באומר אינו עושה ומקרי מבעט ומראה שלהכעיס אינו רוצה לקיים מצות התורה, ועי' בס' אמרי הצבי בב"ק שם. ובשו"ת שואל ומשיב רביעאה ח"ב סי' ל"ט ג"כ העיר מביצה דכ"א:והנה באמת ק' בגמ' ב"ק דהו"א דקאי על שליש ממונו דצריך לפזר במ"ע למה לא מקשה מתקנות אושא דהמבזבז א"י יותר מחומש, ומצאתי שהפיר בזה בכל"ח. וכ' דבתקנת אושא מיירי במצוה שאינה חיובת דהלימוד מיעקב שלא אמר אלא על נדרים שאין חייב בהם אבל במצות המחויבת בצדקה כגון דקיימו קמי' פניים י"ל דלא מיפטר בחומש, ולהניח את העניים רעבים. וא"ש דקו' הגמ' בב"ק דאיירי במצוה המחויבת והו"א דמחויב לפזר שליש ממונו, וע"ז משני דלא איירי כלל בדין זה אלא בהידור מצוה. ועשו"ת תשובה מאהבה ח"ג. ובחלקת יואב קמא בדיני אונס ענף ז' חידש הא דאין אדם מחויב ליתן כל ממונו במ"ע הוא רק שאינו מחויב ליתן יותר מכדי שווי' אבל מה ששוה הדבר באמת חייב ליתן כל ממונו וז"ש המבזבז היינו ליתן יותר עש"ה, ועי' בס' אתוון דאורייתא כלל י"ז בזה. ועי' ג"כ שטמ"ק כתו' ד"נ דלת"ת יוכל ליתן יותר מחומש, ועי' נח"ק פ' תשא עה"פ ונתנו איש כפר נפשו "איש כפר" בגימ' תורה:ועי' בשו"ת בית יהודה יו"ד סי' מ"ט מהגאון הספרדי מהר"י עייאיש שהערה הראי' מיעקב הא הוי דשלב"ל, ועש"ך יו"ד סי' ר"ד סק"ט דמי שנדר לתת מעשר מן הריוח הבא מממונו דאין הנדר חל. וכן ק' מ"ש חנה ונתתי לה' כל ימי חייו ש"א א' י"ד וק' איך חל נדרה על בנה שיהי' נדר ועוד של"ה בעולם. הא אמרי' איש מדיר בנו בנזיר ולא אשה נזיר כ"ח ב' ואפי' באיש לא מצאו טעם רק אמרו הלכה הוא בנזיר ע"ש, ואפ"ל דחנה כיון דהי' עקרה ובקשה מה' ליתן לה זרע ע"ת שיהי' נזיר ואח"כ נפקדה הוי כאלו נתנו ה' על תנאי הנז' וכן יעקב שאלת המתנה הי' ע"ת. ועי"ל דאי' ביו"ד סי' רנ"ח ס"ח וחו"מ סי' רי"ב דיש חילוק דמי שמקדיש חוב שיש לו על אחר דהוי דשלב"ל בין אומר יהי' הקדש, בין אומר כשיבא לידי אקדשנה דאז מועיל וכן חנה אמרה לכשיהי' לי זרע וכן ביעקב שאמר אעשרנו לך. ואע"ג דמ"ש חנה כל ימי חייו אין בידה לכשיגדיל, מ"מ הובטחה בבנה לכשיגדל יקבל הנזירות בשביל עצמו. ובאמת ברמב"ם סוף ה' ערכין שהבאתי מפורש כן ע"ש וכ"כ ברמב"ם בפכ"ב ממכירה, ובטור חו"מ סי' רי"ב הביא בשם הרא"ש שחולק על זה, ועי' בסמ"ע וש"ך סקי"ג וטו"ז שם, ועי' בחת"ס יו"ד סי' רמ"ג שהאריך בזה ובדברי הראב"ע כאן. ועי' בקובץ אהל מועד קונ' ד' סי' ל"ח אהא דמבזבז רק במ"ע ולא בל"ת נסתפקתי אם הי' לפניו עשה לדחות ל"ת ואפשר לקיים שניהם ע"י בזבוז יותר מחומש, כגון שיש לו מצה של חדש וישן, אבל על הישן צריך יותר מחומש אם יכול לאכול מחדש, או כיון דאפשר בישן ע"י הוצאות ממון אסור בחדש, וצריך להוציא כל ממונו שלא לעבור על ל"ת אלא שאם נאמר לו להוציא יותר מחומש הלא רשאי שלא לאכול כלל, ואם נאמר שלא יאכל כלל הלא עדל"ת, והיכי לידייני האי דינא, וכ' דרשאי לאכול החדש ול"ה אפלקיי"ש כיון דפטור יותר מחומש. וראי' מריש יבמות לאו בלאו דמחמר סד"א יבא עשה דכיבוד אב וידחה ל"ת ע"ש וק' להפו' דמחמר רק בבהמת עצמו הא אפלקיי"ש שיפקיר בהמתו ולא יעבור בל"ת, ועכצ"ל דאינו מחויב להפקיר ממונו לקיים כיבוד אב דקיי"ל משל אב, ואפי' למ"ד כיבוד משל בן ג"כ לא יתחייב בכה"ג כמ"ש תוס' סוף אלו מציאות משו"ה לא מקרי אפלקיי"ש. וה"נ היכי שצריך להוציא יותר מחומש אין זה אפלקיי"ש דאין המצוה מחייבתו לזה. וע"ע בסי' ע"ו, ובסי' צ"ד כ' ג"כ דשיעור חומש ושליש שצריך להוציא לקיים מ"ע הוא רק מדרבנן, ומדאו' כשאין המ"ע לפניו פטור ממנה, וא"כ ל"ה אפלקוי"ש פ"י שיקנה של ישן דמצוה רק על החדש שיש לו ולא על המצה שאין לו עש"ה. וע"ע מ"ש בפ' וירא י"ח י"ט:

4 אור שמח על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פתח ↗

כל היכול להציל באבר מאיבריו כו': המשנה למלך כתב בשם י"א דהנרדף עצמו אינו מדקדק בדבר ויכול להורגו אע"פ שיכול להציל עצמו באחד מאיבריו, ולכאורה קשה מהא דתניא בפרק הנשרפין אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון כו', והא לגבי דידיה רודף הוי שניתן להצילו בנפשו ואינו מת ומשלם וכמו דפריך בדף עד בקרא דכי ינצו אנשים יעו"ש, ואף דיתרץ דיכול להציל באחד מאיבריו מכל מקום גבי דידיה דיכול להרגו הוי מיתה ותשלומין לאחד, דמחויב מיתה עבור הנרדף וגם תשלומין לדידיה ואיך ישלם אומד דממון ומצאתי זה בדרוש וחדוש: והנראה דהמשל"מ העלה דאם חזר הרודף והרג להמציל נהרג הרודף דדוקא בזמרי דרשות ביד המקנא לכן אם חזר והרגו לפנחס אינו נהרג אבל כאן דמצוה להצילו בנפשו ודאי דנהרג אם הרג להמציל, ולפ"ז א"ש, דכיון דיכול להצילו באחד מאיבריו תו אף כי הנרדף עצמו אינו צריך לדקדק בדבר ואם הרגו הנרדף פטור. אך מכל מקום רשות הוא ביד הנרדף להרגו ולא מצוה, דהא יכול להציל עצמו באחד מאיבריו, ואם בשעה שהנרדף רוצה להרוג הרודף תו אם יהרוג הרודף את הנרדף נראה דפטור, ובירושלמי פרק בן סו"מ מבעי לן ברודף שנעשה נרדף מהו להציל הרודף בנפשו של נרדף, ועד כאן לא מבעי לן רק גבי אחרינא אבל לגבי הרודף עצמו ודאי דמצי להציל עצמו בכל טצדקי דמצי למיעבד וכיון שכן תו לא מיקרי שנתחייב נפשות לזה כיון שאם יחזור ויהרגנו יפטר אין זה חיוב נפשות, ורק באין יכול להצילו באחד מאיבריו דאז חייב מיתה לכו"ע, ואם יחזור ויהרוג להמציל יהא נהרג לכן מיקרי חיוב נפשות, ופשוט דבא על הנכרית בפרהסיא דקנאין פוגעין בו, אם ישבר אז כלי יהא חייב דלא מקרי דמחויב מיתה לקנאין, כיון דאם יחזור ויהרוג להקנאי יהא פטור תו לא מיקרי חיוב נפשות דאוקי אותו נגד המקנא. ובזה א"ש דברי הגמרא בדף עג דפריך וכי עונשין מן הדין, אף דרשות להרוג הרודף ילפינן מבא במחתרת דכתיב והוכה בכל אדם כמש"כ תוספות, מקרי עונש דאם לא הוי אלא רשות אם הפך והרגו להמציל היה פטור, וכעת דנאמר דהוא מצוה אם יהרוג להמציל יתחייב מיתה, וזה עונש דנתחייב מיתה בכל גווני ואינו רשאי להציל א"ע ופשוט: והנה ברודף קטן דאמרו דניתן להצילו בנפשו, מסתברא דלא אמרו רק ברודף להרוג חבירו דמשום פקוח נפש הורגין גם קטן דלאו בר דעת הוי, אבל קטן הרודף אחר עריות נראה לכאורה דתליא בפלוגתא דר"י דסבר דמשום ספק נפשות אתי עלה אפשר דהורגין, אבל לרבנן דהוא משום פגמא דילה מסתברא דכיון דלאו בר דעה הוא לא קטלינן ליה על מה דרוצה לעשות בלא דעת משום פגמא דילה ומסתבר טפי לישנא דקרא כי כאשר יקום איש על רעהו, דדוקא איש דקטן דלאו איש אינו נהרג ברודף אחר נערה המאורסה, וליכא למימר דפשטא דרודף א"צ התראה ל"ש גדול ל"ש קטן משמע בכל האופנים, דא"כ לר"ש ור"א קטן הרודף לעבוד ע"ג או לחלל שבת נהרג והלא קטן בשבת אין מפרישין אותו וע"כ דלאו בכל גווני, אמנם בספר המצות לרבינו מל"ת רצ"ג כתב מפורש, דקטן בן ט' הרודף אחרי עריות הורגין אותו, הרי פסיקא לרבינו כיון דאמרו בדף נה כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עליה, לכן כי רוצה לפגום אותה מצילין אותה בנפשו, וזה דבר חדש, ובחיבורו השמיטו: ודע שמש"כ רבינו כל היכול להציל כו' ה"ז שופך דמים וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו, נראה דוקא היכי שרודף שלא ברשות הא פנחס שבא להרוג זמרי כיון שיש לו רשות וזמרי יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו של פנחס והרג לפנחס נהרג עליו, דכיון דיש לפנחס רשות להרגו לא אבד פנחס את נפשו במה שהיה באופן שזמרי יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו של פנחס. ולפ"ז א"ש השמועה דאבנר שהקשה ראב"ד בהלכות מלכים פ"ט, משום שצ"ל שהיה להן רשות לעשות מלחמה ללמד בני יהודה קשת מדין המלוכה לכן אמר ישחקו הנערים לפנינו א"כ היה לעשהאל רשות להרוג את אבנר, ואבנר היה יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו שלו לכן נהרג אמאי דהרג לעשהאל, ובזה א"ש דברי ירושלמי פרק א' דסוטה מ"מ נהרג אבנר על שעשה דמן של נערים שחוק כו' פירוש שע"י שהתיר זה מדין מלוכה, א"כ שפיר נהרג על שהרג לעשהאל שרדף אחריו שהיה יכול להצילו באחד מאיבריו ודוק:

11 מנחת חינוך פתח ↗

ותולעים הנמצאים בדגים שבאו מחוץ הוי שרץ ודאי אך אותם תולעי' הגדלי' בדגים ומיני' קרבו מותרים כמו בפירות תלושין ואם פירשו אסורין. אך תולעי' הגדלי' מבהמה עצמה דעת הר"מ דאף הגדלים בבשר בהמה לאח"ש מכל מקום אסורי' דאין לך בבהמה בלא שחיטה והראב"ד השיג ע"ז דוק' התולעים הגדלים בחיי הבהמה דאין ניתרים בשחיטה כמבואר לקמן באיסוריהו קיימו אבל הגדלים בבשר לאח"מ דינם כמו בדגי' דשרי בלא פי'. ודעת הרהמ"ח אינו ברור היאך סבירא ליה ועיין בטיו"ד. וד"ז דתולעים שבבהמה אסורים אף בלא פירשו דלא הוי משום שרץ השורץ על הארץ מבואר בש"ס הטעם בהמה בשחיט' הוא דמשתריא והנהו כיון דלא משתרי בשחיטה באיסורייהו קיימי ופירש"י ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אמ"ה ושחיטת הבהמה לא אהני לדידהו שהרי יש להם חיות בפ"ע ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו מכל בבהמ' תאכלו נפ"ל כו' אבל הכא באיסורייהו קיימי ובתוס' הקשו ל"ל קרא ואת נבלתם תשקצו לרבות תולעים שבבהמה תפ"ל דאסורי מ"ד אשוחט ומצא בה דמות יונה כו' ותירצו דהא עדיפ' כיון דהי' מגוף הבהמה והי' נחשב כבשר ול"ד לחותך מן הטחול כו'. מכל הלין נשמע דתולעים אלו אסורין משום אמ"ה ולא משום שרץ השורץ כלל כיון דלא פי' ל"ה שרץ הארץ רק משום אמ"ה ומה דאמר רחמנ' ואת נבלתם תשקצו צ"ל דגלי קרא בהנהו דלא נפקע איסור אמ"ה מחמת שחיטת האם כמ"ש התו' וא"כ האוכל תולעי' הללו א"ע כלל משום לאו דשרץ רק משום אמ"ה ונ"מ כמ"ש כ"פ דצריך להתרות בו משום לאו זה ולד"ה אם התרו בו משום לאו אחר אינו כלום ה"נ צריך להתרות בו משום לאו דאמ"ה ואם התרו בו משום שרץ א"ח דלאו שרץ מיקרי כיון דלא פי' רק חייב משום אמ"ה. וכן נ"מ דשרצי' לא נצטוו עליה' ב"נ ואפילו על אמ"ה משרצי' אין ב"נ מצווה ע' בסנהדרין ור"מ וראב"ד פ"ט מה' מלכים ע"ש בכ"מ אבל בתולעים אלו שבבהמ' אסורים להושיט לב"נ דהוא מוזהר משום אמ"ה וכ"ה להדי' בפרי מגדים סי' פ"ד סקמ"ב דתולעים אלו אסורים לב"נ ואסור להושיט לו כמו כל אמ"ה וכ"ה בפ"ת להגאון מהר"ז מרגליות בסי' ל"ו ובקונטרס התשובות וע"ש בפרי מגדים כ' דתולעים אלו שריין בבן פקוע כיון דא"צ שחיטה כמו בדגים. הכלל דנראה דתולעים אלו כ"ז שלא פירשו דל"ש לאו דשורץ על הארץ הוא רק לאו דאמ"ה וכ"ה בפר"ח שם. והנה זה אינו אבר כמו שאר אברים דאין בתולעי' עצם רק הוא כמו כולי' ולשון אף דאין בה עצם חייבין משום אבר מן החי עיין ר"מ כאן פ"ה. האוכל ברי' שלמה מתולעים אלו אינו חייב על אבר מן החי רק אם יש בה כזית ע' חולין דף ק"ב ע"ב ועיין ר"מ פ"ה כאן אף על פי דהיא ברי' שלמה. והר"מ כתב כאן זה שאמרנו בפ"ז האוכל כזית כו' אבל האוכל מברי' טמאה אפילו כל שהוא כו' בין חיה ובין מתה. ונראה דעל כל הנזכרי' בפ"ז קאי. ולפי מ"ש למה יתחייב על תולעי' אלו שהם משום אמ"ה בפחות מכזית. אך באמת הר"מ בעצמו סובר בפ"ד דהאוכל עוף טהור חייב בכ"ש משום נבלה. והנה ד' הר"מ תמוהים ע"ש בכ"מ ולחם משנה ואין כאן מקומו. על כל פנים שייך לומר דחייב בכ"ש אך במתה פוסק דבעינן כזית וכאן פוסק אפילו מתה בכ"ש ועכצ"ל דהר"מ לא קאי אלא על שרצים אבל תולעים אלו לאו בכלל שרץ רק משום אמ"ה ודין אמ"ה יש לאלו תולעים לכל הדינים. והנה ל"ד מבהמה אלא מכ"ד הטעון שחיטה כגון עוף כיון דאסור משום אמ"ה אך מעוף מותרים לב"נ לדעת הר"מ פ"ט דסובר דאין ב"נ מוזהר על אמ"ה של עוף ואין כאן מקומו. ותולעים מבהמה טמאה דליכ' משום אמ"ה נראה דאסורים משום לאו דבהמה טמאה כיון דמאיסור טמאה קרבו ואסור ג"כ לבן נח דב"נ מוזהרים על טמאים גם כן משום אבר מן החי.

1 וכן היה הדבר בכל העולם וכו' עד והוסיף תפלה לפנות היום. א"א כן היה ראוי לומר והוא התפלל שחרית והפריש מעשר ויצחק הוסיף תפלה אחרת עכ"ל:

1 וכן אם הרג כו' מה שאין כן בישראל. א"א קשיא ליה אבנר. עכ"ל:

1 אחד האבר ואחד הבשר כו'. א"א ומן העוף:

2 אבל העוף יראה לי וכו'. א"א נ"ל שזה טעות סופר וראוי להיות אבל השרץ:

1 פני דוד פתח ↗

ובאופן אחר יר' במה שידוע דאברהם אבינו עליו השלום ויצחק אבינו עליו השלום קיימו מעשר כמו שאמר הרמב"ם והראב"ד פ"ט דמלכים והשתא יקשה דמאי רבותיה דיעקב דנדר בזה והלא משום אל תטוש תורת אמך מחוייב במעשר ואפי' שלא יהיה חייב מן הדין כמשז"ל בתורת המנהגות. לא גרע זה מכל הדיוקים והסייגים שנהגו אבותיו הקדושים שהוא נהג והוסיף עליהם ואין זה מן החדש. אך רבותיה דיעקב אבינו עליו השלום משום שהיה בח"ל והמצות עיקרן בארץ ישראל כמו שאמר הרמב"ן בטעם שנשא שתי אחיות וכ"ש למנהגים. ותו דלאוסופי אתא דאלו אבות הפרישו מעשר מתבואה וריוח והוא נדר בכל אף מהבנים כמשז"ל וז"ש וכל אשר תתן כל דייקא בכל מקום עשר אעשרנו ולא להתעשר ח"ו אלא לך לשמך דוקא:

1 צפנת פענח על התורה פתח ↗

ואגדלה וגו׳ בן חמש שנים ושבעים שנה וגו׳. ע׳ תוס׳ ב״ק דף צ״ז, ע״ב, דעשה מטבע ע״ש, ולשיטת רש״י, הוה שם צורה, דב״נ מותר בצורה. לפי דכאן אמר בן ע״ה שנים, וזה לאחר כיבוש מלכים, ע׳ תוס׳ ברכות דף ז׳, ע״ב, ושבת דף י׳, ע״ב, ותוס׳ ע״ז דף ט׳, ע״א, וע׳ נדרים דף ל״ב, ע״ש בזה. ואז תיקן מעשר, ע׳ ברמב״ם וראב״ד בהלכות מלכים בזה, ובמע״ש צריך כסף שיש עליו צורה לכן עשה מטבע עם צורה. וע׳ פסחים דף קי״ז, ע״ב, דאז תקן מגן אברהם, וזה המטבע שלו.

« השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ז׳:א׳ השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א:ג׳ »