השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות נזקי ממון 14 פרקים

השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות נזקי ממון ז׳

מהדורה: תורת-אמת

« Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Damages to Property 6:10 Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Damages to Property 8:5 »

מקור: משנה תורה, הלכות נזקי ממון ז׳

2 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

הָיָה מוּעָד לְקֶרֶן יָמִין וְאֵינוֹ מוּעָד לְקֶרֶן שְׂמֹאל וְיָצָא אַחַר שֶׁשְּׁמָרוֹ כָּרָאוּי וְנָגַח בֵּין בְּקֶרֶן יָמִין בֵּין בִּשְׂמֹאל מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק:

5 אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

וכן אם הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתם בהמתו של בעל הבית פטור, ואם הוחלקה בהן והוזקה בעל הפירות חייב, ואם הכניס ברשות פטור, ואם קבל עליו בעל הבית לשמור את הפירות בעה"ב חייב. הכניסן שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעה"ב והוזקה באכילתן בעל הפירות פטור מפני שהיה לה שלא יאכל, ואם הכניסה ברשות והניחו בעלי החצר את זה שהרשהו בחצר לשמרו ואכלתן בהמתו של בעל הבית והוזקה באכילתן בעל הפירות חייב, שכיון שראה הבהמה אוכלת דברים המזיקין לה והניחה חייב שהרי אין בעלי החצר מצויין שם להעביר הבהמה מהן. השגת הראב"ד: אע"ג דהלכה כרבי אפילו הכי כיון דברשות הוי אקני ליה מקום בחצר והויא לה חצר מיוחדת לבעל חצר לשוורים ולקדרות ולזה לקדרות בלבד כיון דאיתזיק ממילא איהו דאזיק ראויה אנפשיה ומש"ה פטור וכדאמרינן שניהם ברשות הוזקו זה בזה פטורין דאיבעי להו למיזל ולעיוני עכ"ל. עיין במ"מ שכתב על דברי הרמב"ם דכן דעת התוס' וגם הר"א הודה לו בהשגות ונתן טעם לדבריו, אכן בפ' ז' חולקים הרמב"ם והראב"ד גם לענין נגח שורו או נפל לבור והבאיש מימיו, ואף שזה יש לבאר שם במקומו מ"מ נראה יותר לבאר הכל כאן כיון שיתבאר בזה עיקר שיטות הרמב"ם והראב"ד והתוס' ויתבאר בזה דאינו מוכרח אם התוס' הולכים בדרך הרמב"ם, והרא"ש חולק להדיא על הרמב"ם. והנה זה לשון הרמב"ם שם בפ"ז הל' ד' המכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות ונגחו שורו של בעה"ב או נשכו כלבו פטור, ואם נגח הוא שור של בעה"ב אם היה תם משלם חצי נזק ואם היה מועד משלם נזק שלם כדין הנוגח ברה"ר, נפל לבור שבחצר זו והבאיש את מימיו אם הבאיש את מימיו מיד בשעת נפילה חייב בנזקי המים וכו', ואם הכניס ברשות בעל השור פטור וכו' וכתב ע"ז הראב"ד בהשגות לא ידעתי למה פטור לא בנגיחה ולא בהבאשת מימיו שהרי כחצר השותפים הוא, ולא עוד אלא דלגבי מי הבור חצר הניזק הוא שהרי יש רשות לבעל החצר בחצר לשוורים ולפירות ולזה אינו מיוחד אלא לשוורים, עכ"ל וכ' ע"ז המ"מ ברם נראין דברי התוס' והם כדברי רבינו שכתבו שכך סובר רבי שכשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאלו הם מתנים בפירוש שיפטר כל אחד בנגיחת שורו ובשאר נזקין עכ"ל. וכבר הקשה הלח"מ שם דמה שכתבו התוס' הוא לפי ההו"א ולר"ז אבל למסקנא אליבא דרבא לא הוי כאלו התנו, וכן כתבו בתוס' להדיא וז"ל ולפי האמת לרבי אם הכניס שורו ברשות הזיק חייב הוזק פטור כדאמרינן לקמן גבי כנוס שורך ואשמרנו. וקודם שנבאר שיטת הרמב"ם נבאר מקודם דברי הראב"ד כאן שכתב אע"ג דהלכה כרבי אפ"ה כיון דברשות הוי וכו' וכן כ' המ"מ דמשמע דלכאורה א"צ להיות כן לרבי, דהא בסוגיא מוכח דלרבי אליבא דר"ז שניהם פטורים ולרבנן שניהם חייבים, ורבא חידש דלרבנן קבל בעל החצר שמירה, אבל לרבי הא לכאורה לא נתחדש כלל, ומה זה שכתב אע"ג דהלכה כרבי, אכן לכאורה דבריהם פשוטים לפי דברי התוס' דלפי ההו"א ולר' זירא הוי כאלו התנו שיפטר כל אחד, וכיון דלמסקנא אמרינן גבי כנוס שורך הזיק חייב הוזק פטור, ומוכח דלא הוי כאלו התנו אלמא דנשתנה גם לרבי, ואם כן בקדרות ופירות נמי הכי, ולזה חידשו הראב"ד והמ"מ דזהו דוקא בנגח שור דליכא סברא דחצר השותפין אבל בקדרות ופירות פטור משום דשניהם ברשות הוזקו זה בזה פטורין. אולם באמת אכתי צריך לבאר דברי הראב"ד, דהראב"ד בפירושיו הובא בש"מ לא סבר כלל בבאור סוגיית הגמ' דהוי כאלו התנו דביאר בארוכה עיקר טעמא דהו"א ודר"ז משום דהוי חצר השותפין, ומשמע דסובר דלענין נגח שורו לשורו של בעה"ב לא דייקינן כלל הא ברשות פטור וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו דמשום סירכא דרישא נקט שלא ברשות איברא דמש"כ הרשב"א שם ולהכי לא קתני ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב ובעל השור פטור תמוה דהא השתא לרבנן שניהם חייבים ומוכרח להגיה דצ"ל והיינו דלא קתני ברישא לרבנן דבעל השור פטור, והיינו דמשום בבא דנגח לא קתני לה בהדיא כלל, וכיון דהראב"ד אינו סובר כלל טעמא דהוי כאלו התנו אלא דעיקר טעמא דפטורא לרבי משום דהוי כחצר השותפין א"כ מה חידש כאן לומר אע"ג דהלכה כרבי דהא זהו עיקר דינא דרבי. ולבאר דברי הראב"ד נביא מקודם שיטת הרא"ש, והנה הרא"ש חולק באמת על הרמב"ם והראב"ד וסובר דאפי' לענין קדרות ופירות חייב המכניס לדידן דקיי"ל כרבי, וכ"ש לענין שור שנגח, ובטעמא כתב משום דבב"מ דף פ"א אמרינן דרבי ורבנן פליגי דרבנן סברי עול ואנטר לך הוא והיינו כרבא דהכא, ורבי סבר עול ונטר לך הוא, וסובר הרא"ש דעול ונטר היינו בין שלא תוזק בין שלא תזיק, ודברי הרא"ש לכאורה תמוהים דמנ"ל לחדש זה דרבא פליג על ר"ז גם אליבא דרבי הא מסוגיא דידן לא מוכחא אלא דרבא חידש דלרבנן נעשה בעל החצר שומר אבל מנ"ל דלרבי נתחייב המכניס יותר מדינא אפי' בקדרות ופירות דמעיקר דינא פטור, ולומר דעול ונטר לך היינו שנתחייב לשלם כשמזיק ואמאי לא נימא דעול ונטר לך הוא רק לאפוקי דבעל החצר לא התחייב עצמו בשמירה אבל כשהזיקו קדרות המכניס אוקמא אדינא. והנה יש לומר דדברי הרא"ש נכונים דהרא"ש לא סבר כלל דבור בחצר השותפין פטור גבי פרה שהזיקה טלית ע"ש, וא"כ מה שכ' דעול ונטר היינו בין שלא תזיק בין שלא תוזק היינו רק לאפוקי דלא נימא דהוי כאלו התנו לפטור וזהו אמת דבמסקנא נתבטל סברא דהוי כאלו התנו. אכן באמת כאן יש סברא דשניהם ברשות ועדיף מחצר השותפין דבחצר השותפין לא נתנו רשות זה לזה להכניס המזיק אבל היכי דנתן רשות הוי שניהם ברשות ורק בנגח שורו חולקים הרמב"ם והראב"ד, ומה דהראב"ד הזכיר חצר השותפין היינו משום דסובר דחצר השותפין נמי פטור על בור אבל להרא"ש דסובר דחצר השותפין חייב מ"מ כאן צריך להיות פטור משום דינא דשניהם ברשות דהוזקו זה בזה פטורים ובור הוי הוזקו. ונראה דהרא"ש סובר דלההו"א וכן לר' זירא פליגי רבנן ורבי דרבנן סברי דכל אחד מקבל נטירותא על המזיק שלו וממילא חייב כל אחד יותר מדינא והיינו דאף דשניהם ברשות פטור, אבל כאן כ"א מקבל שמירה כיון דהוא מזיק, ודין דשניהם ברשות אינו אלא באדם דאינו מזיק בעצם, ורבי סבר דלא קיבל עלי' נטירותא ופטורים עוד יותר משניהם ברשות גבי אדם דהתם דוקא הוזקו פטורים והכא אפי' הזיק השור בנגיחה פטור, וזהו לר' זירא, אבל לרבא פליגי דלרבנן בעל החצר נעשה שומר משום דעול ואנטר לך הוא ולרבי לא נעשה שומר דעול נטר לך הוא, א"כ כיון דע"כ חזינן בגמ' דגבי שור שנגח חייב שור המכניס וחזינן דלרבא לא הוי לרבי כאלו התנו, א"כ היה צריך לומר אוקמא אדינא וא"כ אמאי אמר רבי במתני' דבכולן אינו חייב עד שיקבל עליו הבעה"ב לשמור, ומוכח דעכ"פ שור של בעה"ב שנגח לשור המכניס פטור לרבי ואמאי פטור כיון דלא הוי כאלו התנו וא"כ אוקמה אדינא ובקדרות פטור ובשור חייב, ומוכח דלרבי דסבר עול נטר לך לא אמרינן אוקמה אדינא אלא דעול נטר לך ואינו מחוייב בעה"ב כלל, והיינו דכיוון דאמר לו עול נטר היינו דלגבי דיני נזקין הוי כמו שאם הכניס שלא ברשות דאז בודאי בעה"ב פטור, ולכן סובר הרא"ש כיון דע"כ אנו צריכין לסברא זו דעול נטר היינו חידוש גם לרבי דלא לוקמא אדינא אלא דהוי לענין זה כמו שלא ברשות, א"כ כבר לא הוי שניהם ברשות גם לענין נזקי הקדרות ועול נטר היינו בין שלא תזיק בין שלא תוזק זהו ביאור שיטת הרא"ש, ועכשיו מבואר דברי הראב"ד בהשגות, דאף דשיטתו בפירושיו אליבא דר' זירא אינו משום שכך התנו שיפטר כל אחד. וטעמא דפטורא דרבי אליבא דר' זירא הוא משום דהוי חצר השותפין, ובנגח שורו לשור של בעה"ב באמת חייב גם לרבי כשיטת הרשב"א, מ"מ עכ"פ הא זה מוכח מהא דתנן במתני' רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעה"ב לשמור דלרבי בעל החצר פטור אפי' בנזקי שור, וע"כ דלדברי הראב"ד והרשב"א דלא סברי דהוי כאלו התנו הא דבעל החצר פטור משום דלגבי היזק שור של בעל החצר לשור המכניס אמרינן לרבי עול נטר לך ופטור יותר מדינו, והיינו משום דלגבי היזק שור בעה"ב לשור המכניס כיון דאמרינן עול ונטר לך דינו לענין זה כמו אם הכניס שורו שלא ברשות, ומ"מ לענין דין היזק קדירותיו של המכניס לבהמתו של בעה"ב מוכח ממתני' לר' זירא דברשות פטור, וע"כ דצריך לומר דאף דלגבי היזק שור של בעל החצר לשור המכניס אמרינן עול נטר והוי כמו אם היה מכניס שלא ברשות, אבל לענין מה שהזיקו קדרותיו של המכניס לבהמת בעל החצר אמרינן דהוי כמו שניהם ברשות ופטורים אבל כ"ז לר' זירא אבל לרבא דמתני' אתי כרבנן א"כ לא שמעינן כלל דצריך לחלק בהא דעול נטר אליבא דרבי ולומר דלענין היזק שור של בעל החצר הוי כמו שלא ברשות מטעם עול נטר, ולענין היזק קדרותיו של המכניס הוי כמו שניהם ברשות, והיה אפשר לומר דלרבא לא מחלקינן כלל ואמרינן עול נטר בין שלא יזיק בין שלא יוזק וכדעת הרא"ש ורק אליבא דרבנן אליבא דרבא פטור בעל הקדרות משום דבעל החצר נעשה שומר, לזה חידש הראב"ד דאע"ג דהלכה כרבי ואמרינן עול נטר לך מ"מ אינו אלא דלוקמא אדינא דלענין היזק קדרותיו לא הוי כמו שלא ברשות ולכן הוי שניהם ברשות ופטורין על נזקי בור. עתה נבוא לדעת הרמב"ם והנה הרמב"ם חולק עם הראב"ד בפ"א מה' חובל ומזיק דהרמב"ם סובר דהא דאמר בגמ' שניהם ברשות הזיקו זא"ז חייבים הוזקו פטורים פי' הזיקו היינו בכונה ופי' הוזקו היינו שלא בכונה, ולדעתו אפי' אם הזיקו זא"ז שלא בכונה היינו הוזקו, והראב"ד חולק וסובר דהוזקו היינו כפשטי' דהוזקו ממילא זה בזה, אבל כל שהזיקו בידים אפי' שלא בכונה הוי הזיקו וחייבים, ויש לומר בפשיטות דדין שור שהזיק אפי' בכונה לא עדיף מאדם שלא בכונה ובפרט אם נימא דעיקר דין חיוב ממונו הוא משום דין חיוב שמירה ואדם שלא בכונה אמרינן נמי בדף ד' דאדם שמירת גופו עליו וא"כ לא עדיף שמירת הבהמה משמירת עצמו, ולכן סובר הרמב"ם דבהמה שהזיקה אפי' בכונה פטור נמי בשניהם ברשות, רק שעלינו לבאר דעת הרמב"ם במה שדחה סוגיא דלקמן דכנוס שורך ושמרו דמוכח להדיא דלרבי בסתמא הזיק חייב הוזק פטור. -השמטות ומלואים- לעיל בד"ה עתה, הבאתי מה דהרמב"ם חולק עם הראב"ד בפ"א מהל' חו"מ דסובר הרמב"ם דמה דאמר בגמ' שניהם ברשות הזיקו זא"ז חייבים הוזקו פטורין פי' הזיקו היינו בכונה ופי' הוזקו היינו שלא בכונה, ואפי' הזיקו זא"ז שלא בכונה ג"כ פטורין לדעת הרמב"ם, וכתבתי די"ל דשור שהזיק בכונה לא עדיף מאדם שלא בכונה, והעירוני דהא בגמ' אמר שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, והיכי משכחת לה שור ברה"ר, אכן עי' מש"כ בפ"א מהל' חו"מ הל' ט"ז בד"ה והנה עי"ש. ע"כ. והנה לפי מה שבארנו סוגיא דמתני' דהקדר יש ג' דרכים בבאור מתני' לר' זירא אליבא דרבי, דבקדרות ופירות מבואר טעמא דפטור משום דאוקמא אדינא דהוי חצר השותפין אבל בנגח שורו לשור של בעה"ב צריך לומר או כדעת הראב"ד והרשב"א דבאמת הוא לאו דוקא שלא ברשות וברשות נמי חייב, או כתי' התוס' דהוי כאלו התנו או כדעת הרמב"ם משום דשניהם ברשות פטורים אפי' בנגח שורו. ולשיטת הרמב"ם מה דאמרינן בב"מ דלרבי אמרינן עול ונטר לך שכתבנו דהיינו דחייב המכניס בשמירה יותר מדינא דלהראב"ד ורא"ש הי' מוכרח לומר כן משום דבעל החצר פטור כשנגח שורו לשור המכניס והי' מוכרח לומר דהוי לענין זה גדר דשלא ברשות והראב"ד והרא"ש מחולקים דלהראב"ד הוי כמו שלא ברשות רק לענין שלא יוזק ולהרא"ש בין שלא יזיק בין שלא יוזק אבל להרמב"ם אין צריך כלל לומר דעול ונטר הוא דחייב בשמירה יותר מדינא אלא דעול ונטר היינו רק לאפוקי מעול ואנטר דרבנן דסברי דבעל החצר קבל שמירה על קדירות ופירות או שור המכניס, אבל לא נתוסף כאן כלל טעם מיוחד שפטור, וטעמא דפטורים זה על זה בין בקדרות ופירות בין בשור הוא משום דהוי שניהם ברשות, ולפי"ז לרבי לא נשתנה טעמו ודינו בין לרבא בין לר' זירא ושניהם פטורים משום דהוי שניהם ברשות, ורק דלרבנן לפי ההו"א ולר"ז אמרינן דקביל נטירותא כל אחד על הדבר המזיק שלו, ובא רבא וחידש אליבא דרבנן דבעל החצר הוא שנעשה שומר על הנכנס וממילא בעל החצר חייב והמכניס פטור, אבל אליבא דרבי לא נשתנה כלל לתירוצא דרבא וכן מוכח פשטות הסוגיא דמתניתין דהקדר, דליכא חידוש לרבי בשינויא דרבא. והנה בגמ' שם אמרינן כנוס שורך ושמרו הזיק חייב הוזק פטור טעמא דא"ל שמרו דחייב בעל השור ופטור בעל החצר הא סתמא חייב בעל החצר ופטור בעל השור דבסתמא מקבל עליו נטירותא אימא סיפא כנוס שורך ואני אשמרנו הוזק חייב הזיק פטור טעמא דאמר ואני אשמרנו דחייב בעל החצר ופטור בעל השור הא סתמא חייב בעל השור ופטור בעל החצר אתאן לרבי דאמר עד שיקבל עליו בעה"ב נטירותא, וכ' התוס' כולה הך סוגיא כרבא דלר"ז לא קשה כלל רישא לסיפא וכולה רבי היא והוי סתמא שניהם פטורים, בין ברישא בין בסיפא דאין כל אחד מקבל שמירת חבירו, ולרבנן הא סתמא שניהם חייבים, עכ"פ מוכח מסוגיא דלרבא לא הוי לרבי שניהם פטורים כמו לר"ז אלא דשור המכניס שהזיק חייב ודלא כדעת הרמב"ם, והנה לא רק מקושיית הגמ' אלא גם ממסקנא דגמ' מוכח דכן הלכה דהא ר"א משני תברא מי ששנה זו לא שנה זו, ור"פ משני כולה רבי היא ואתי כר' טרפון ובשמרו מקני לי' מקום והוי קרן בחצר הניזק אבל סתמא הוי קרן ברה"ר ואינו חייב אלא חצי נזק, וא"כ עכ"פ אמר ר"פ בפי' דלרבי חייב אפי' סתמא, אכן רבא משני כולה רבנן היא ואיידי דתני רישא ושמרו תני סיפא ואני אשמרנו, ולתירוצא דרבא לא מוכח להדיא דלרבי לא הוי שניהם פטורים ובתירוצא דמתני' לא מצינו דחידש רבא אליבא דרבי אלא אליבא דרבנן, אלא דגם לרבא מוכח מהא דהוצרך לתרץ כרבנן ואיידי דתני רישא תני סיפא הא ברווחא מצי לאוקמי כהלכה אליבא דרבי וע"כ דהוא נמי סבר דלרבי לא הוי שניהם פטורים. אכן באמת הרמב"ם יש לו מקור נאמן דרבא פליג וסובר דלרבי אינו חייב שור המכניס כשהזיק והוא ממה דאמר רבא הכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות וחפר בו בורות שיחין ומערות, בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור, וכבר כתבו בתוס' דמכאן מוכח דסבר רבא כרבנן דלרבי למה דוקא שלא ברשות, אבל לא ניחא לי' להרמב"ם בזה כיון דפליגי בזה רב ושמואל והלכתא כשמואל בדיני לא מסתבר לומר דרבא פליג אשמואל ופסק כרבנן, וכן הביא הרי"ף מימרא דרבא וכבר תמה הרא"ש על הרי"ף דכיון דפסקינן כרבי למה דוקא שלא ברשות וכתב הרא"ש דאפשר דסובר הרי"ף דרבא לא פליג על ר' זירא אלא אליבא דרבנן אבל אליבא דרבי סבר נמי כר"ז דשניהם פטורים, והרא"ש הקשה על הרי"ף מסוגיא דכנוס שורך ושמרו דפריך רישא לסיפא לוקמה כרבי ואליבא דכו"ע. אכן מה דפשיטא לתוס' ורא"ש דאי הוי שניהם פטורים לרבי הוי מצי לאוקמי הברייתא ברווחא ולמידק הא סתמא שניהם פטורים, וכן לר"ז אליבא דרבנן למידק הא סתמא שניהם חייבים אינו ברור כלל דיש לומר דבגמ' פריך שפיר משום דבעי למידק דיהיו שני ההלכות בדוקא בין מה דהזיק חייב בין מה דהוזק פטור. רישא דוקא בושמרו וסיפא דוקא בואני אשמרנו, וא"כ היכי נימא הא סתמא שניהם פטורים דא"כ למה קתני רישא גבי הוזק ושמרו כיון דאפי' סתמא נמי הוזק פטור, וכן למה קתני סיפא ואני אשמרנו דהזיק פטור כיון דסתמא נמי הזיק פטור, וא"כ שפיר פריך הגמ' ומדייק דמדקתני ושמרו הזיק חייב הוזק פטור אלמא דסתמא הזיק פטור הוזק חייב, וכן בסיפא להיפך, ולכן מוכיח בסוגיא זו מהך ברייתא חדא דלא כר' זירא בשינויא דמתני' ועוד דלרבא דמתרץ אליבא דרבנן דבעל החצר קבל עליו שמירה והיינו עול ואנטר דלרבי נמי לא הוי כר' זירא ועול ונטר לך קאמר ולא רק דאוקמה אדינא דלדעת הרמב"ם גם בנגיחה צריך להיות פטור בשניהם ברשות אלא דעול ונטר לך וליכא בזה קולא דשניהם ברשות דכי נתן לו רשות ע"מ שישמור והוי לענין זה כמו שלא ברשות, וכשיטת הרא"ש, ובאמת אין חילוק ואפי' בקדרות לפירות לרבי חייב, ולכן ע"כ אוקמה הכי ר"א תברא ור"פ דכולה רבי היא ובאמת סובר רבי כן דסתמא הזיק חייב כמו דסבר בסוגיא, אבל רבא דמשני כולה רבנן היא ואיידי וכו' באמת לא סבר כלל דאליבא דרבי אמרינן דעול נטר מחייב המכניס יותר מדינו ושלא יהיו כמו שניהם ברשות, ולרבי באמת שניהם פטורים בסתמא ומ"מ לא מצי לאוקמי הכי ברייתא דאכתי אינו מיושב דיוקי שני ההלכות לכן מתרץ ברייתא אליבא דרבנן ואיידי, אבל בהא דהכניס שורו שלא ברשות מוכח דאף דפסקינן כרבי מ"מ דוקא שלא ברשות אבל ברשות פטור והיינו משום דלרבי שניהם פטורים, ומשום דלרבי הוי לדידן כמו לר' זירא וכנ"ל וזהו שיטת הרי"ף דהביא מימרא דרבא בשלא ברשות אף דפסקינן כרבא כרבי וזהו דעת הרמב"ם. אולם להראב"ד לשיטתו בפירושיו דגם לר' זירא דסבר לרבי שניהם פטורים הוא משום דהוי חצר השותפין ובנגח שורו לשור של בעה"ב לא דייקינן במתני' הא ברשות פטור, ומ"מ בנגח שור של בעה"ב לשור המכניס פטור לרבי וע"כ דרבי זירא נמי סבר דלרבי עול נטר לך הוא והוי לענין לחייב לבעה"ב כמו שלא ברשות, ומ"מ לענין לחייב המכניס בהיזק קדירותיו לא אמרינן דהוי כמו שלא ברשות, א"כ באמת אין אנו צריכין כלל לומר לשיטתו דלרבא נשתנה שיטת רבי מה דליתא בגמ' דהא לדעת הראב"ד רבי אליבא דר"ז נמי סבר דבסתמא לרבי הזיק חייב הוזק פטור, ומיושב דעת הראב"ד אל נכון דלא סתרי כלל סוגיא דמתני' דהקדר וסוגיא דכנוס שורך וא"צ כלל לומר דרבא חולק על ר"ז בדעת רבי מה דלא הוזכר בגמ' והראב"ד לשיטתו דסובר גבי שניהם ברשות דדוקא בהוזקו ממילא פטורים אבל הזיקו אפי' שלא בכונה חייבים. אלא דלדעת הראב"ד אנו צריכים לבאר מימרא דרבא דהכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות, ונוכל לומר דהכניס שור לחצר בעה"ב שלא ברשות וחפר בורות שיחין ומערות אינו מוכרח דדוקא בתורת קרן דמשכחת לה ג"כ בתורת רגל שנתגלגל בעפר תיחוח ועשה שם בור, ולזה העירני ח"א וכן משמע קצת מדקתני סתם חייב. ועכ"פ לא רחוק לומר דמשכחת לה ע"י רגל ולפיכך אמר זה על שלא ברשות משום דברשות בעל השור פטור אם לא הי' נזקי קרן דהא הוי חצר השותפין דפטור על נזקי רגל, ואף דלכאורה גם בנזקי רגל יהי' חייב משום דהוי חצר מיוחד לזה ולזה לשוורים ולחד לפירות, וכמו שכתב הראב"ד לקמן בפ"ז גבי הבאיש מימיו דהתם שפיר נוכל לומר דליפול למים לא נתן לו רשות ולכן אף דממילא נפל מ"מ חייב והי' לו להמכניס לשמרו אבל הכא אם חפר בדרך הלוכו או בדרך שכיבתו דיש לו רשות ע"ז מסתבר דלא שייך לומר לחד לפירות דהא לא הוי לחד לקרקע דהא נתן לו להדיא רשות לילך ולישכב על הקרקע ולכן מסתבר דבאופן היזק רגל יהי' פטור, ולכן לא נחת רבא לחלק ולומר דינו גם על ברשות ובנזקי קרן כיון דעיקר לא בא להשמיענו אלא הך דינא דבעל חצר חייב בנזקי בור. אבל כ"ז מיושב להראב"ד לשיטתו דמחלק בין נזקי קדרות ובין נזקי נגיחת שור, וא"כ ה"נ לפי דברינו יש לומר ג"כ דנזקי רגל בכה"ג דלא הוי לחד לפירות פטור, אבל לדעת הרמב"ם דמעיקר דינא צריך להיות שניהם פטורין אפי' על נגיחה ולסוגיא דכנוס שורך דע"כ סבר דלרבי חייב הוא מטעמא דעול נטר לך קאמר והוי גם לענין הזיק שור המכניס כמו שלא ברשות, ולפי זה באמת צריך להיות גם לענין קדרות ופירות חייב המכניס וכשיטת הרא"ש דעול נטר לך בין שלא תזיק בין שלא תוזק, וא"כ כבר אין חילוק מנזקי רגל לנזקי קרן. וא"כ ע"כ מוכח להרמב"ם לשיטתו דרבא סבר דעול נטר לך אינו גורם פטור כלל יותר מדינא ולא הוי כמו שלא ברשות ושניהם ברשות פטור אפי' לענין נגיחה וכנ"ל:

1 לקרן ימין וכו'. א"א מגופו כר' יהודה עכ"ל:

1 נפל לבור וכו'. א"א לא ידעתי למה פטור אלא בנגיחה ולא בהבאשת מימיו שהרי כחצר השותפים הוא ולא עוד אלא דלגבי מי הבור חצר הניזק הוא שהרי יש רשות לבעל החצר בחצר לשוורים ולפירות ולזה אינו מיוחד אלא לשוורים עכ"ל:

« Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Damages to Property 6:10 Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Damages to Property 8:5 »