השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש 9 פרקים

השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ב׳

מהדורה: תורת-אמת

« Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 1:16 Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 3:9 »

מקור: משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ב׳

5 מלבי"ם על ויקרא פתח ↗

ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר וכולי: אזהרת פריעה ופרימה ויציאה מן המקדש נאמר לקמן פר' אמור רק גבי כהן גדול. וכהן הדיוט פורע ופורם ואסור לעבוד אונן. ולכן יאמר הרמב"ן שאלעזר ואיתמר היו דינם כמשוח מלחמה שאינו פורע ופורם. ודעת הספרא נראה שהיה זה ציוי פרטי לשעה משום שנהרגו בדין שמים דימה אותם להרוגי בית דין וצוה שלא להתאבל עליהם. וכן ס"ל שמה שכתוב "מפתח אהל מועד לא תצאו" היה רק אזהרה לשעה, כי כהן הדיוט מותר לו לצאת אחר המטה, והיה גם כן אזהרה רק לאותה שעה. ומה שאמר מכאן אמרו וכולי – פליגי בזה ר' מאיר ור' יהודה בסנהדרין דף יח.. דר' מאיר סבר דיוצא עד שער העיר, הם נכסים והוא נגלה. ור' יהודה סבר אינו יוצא מן המקדש שנאמר "ומן המקדש לא יצא". ור' מאיר מפרש מקדושתו לא יצא. וסתם זה כר' מאיר כי הוא ברייתא נוספת על הספרא. ופירש כי יש להקשות על מה שאמר ר' מאיר שפירש "מן המקדש לא יצא" מקדושתו – דמה יעשה בפסוק זה דכתיב "ומפתח אהל מועד לא תצאו", שאי אפשר לפרש כן? ומזה ראיה לר' יהודה. אולם למה שכתבנו שהוא רק אזהרה לאותו שעה אין ראיה מפסוק, ולכן אמר ר' מאיר שפיר הן נכסין והוא נגלה. ומזה ראיה לדעת הראב"ד פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ה שסובר דכתיב "ומפתח אהל מועד לא תצאו" לא נאמר רק לאותו שעה. ועוד נבאר זה לקמן סימן לג. ומה שכתב "ויעשו כדבר משה" – והלא הציוי היה שלא יעשו דבר? – פירשו בספרא שעשו מה שצוה לקבל את הדין ושלא להראות על ידי האבילות שמתרעמים חס ושלום.

6 משנה תורה, הלכות ביאת מקדש פתח ↗

אִם כֵּן מִפְּנֵי מָה נִשְׁנֵית אַזְהָרָה זוֹ בְּכֹהֵן גָּדוֹל. שֶׁכֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ בַּעֲבוֹדָתוֹ וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ אֵינוֹ עוֹבֵד מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹנֵן וְאִם עָבַד וְהוּא אוֹנֵן שֶׁל תּוֹרָה חִלֵּל עֲבוֹדָתוֹ בֵּין בְּקָרְבַּן יָחִיד בֵּין בְּקָרְבַּן צִבּוּר. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹבֵד כְּשֶׁהוּא אוֹנֵן שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כא יב "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל" כְּלוֹמַר יֵשֵׁב וְיַעֲבֹד עֲבוֹדָה שֶׁהָיָה עוֹסֵק בָּהּ וְאֵינָהּ מִתְחַלֶּלֶת:

1 בין כהן הדיוט. א"א תימה גדול הוא זה שלא נאמר אותו פסוק אלא לאותה שעה בשביל שנמשחו בניו ומה שאמרו בתורת כהנים מנין לכהנים שבכל הדורות לכהנים הגדולים שבכל הדורות קאמר שהרי שמן משחת קדש הוא מרבה אותם:

1 אע"פ שאינו יוצא. א"א וכיון שהוא חייב להתאבל עליו למה אינו יוצא ודאי יוצא ומטמא בעל כרחו:

5 רשימות שיעורים על סנהדרין פתח ↗

ועיין ברמב"ן עה"ת ויקרא י:ו שכתב לגבי בני אהרן שלא נטמאו לאחיהם שמתו וז"ל אע"פ שהם כהנים הדיוטים עשה דינם בימי המילואים כדין משוח מלחמה שהוא אינו פורע ואינו פורם ולא מיטמא לקרובים ככהן גדול אבל אינו מקריב אונן וכו' ואפשר שיהיה זה כל ימיהם באלעזר ואיתמר, שיהיה דינם כמשוח מלחמה בעבור שנמשחו בשמן המשחה עכ"ל. ונראה לבאר דבריו עפי"ד הגר"ח זצ"ל שכיון שאלעזר ואיתמר בני אהרן נמשחו בשמן המשחה חל עליהם קדושת כה"ג ולכן נאסרו מליטמא לקרוביהם המתים אף ע"פ דלא נתמנו לכה"ג וחלות שמם היו כהן הדיוט, מ"מ נאסרו ליטמא לנדב ואביהו מחמת שנתקדשו בשמן המשחה וחלה בהם חלות קדושת כהן גדול. ונראה דכעין זה היא שיטת הראב"ד פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ה דאיסור מן המקדש לא יצא חל דוקא בכהן שנמשח ולא במינוי כה"ג.

« Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 1:16 Hasagot HaRa'avad on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 3:9 »