הר המוריה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין 19 פרקים

הר המוריה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין י״ח:ז׳

מהדורה: מהדורת פרידברג

« Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:6 Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:8 »

מקור: משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין י״ח:ז׳

7 תוספות על מנחות פתח ↗

והדר ביה רבה לגביה דרבא. תימה התנן בהדיא בפרק המזבח מקדש זבחים דף פד. ואלו אם עלו לא ירדו הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ואפי' לרבי יהושע גופיה דהכי משמע בריש מעילה דף ב. דלא ירדו דקתני כלל אמר ר' יהושע כל שלא היה לה שעת היתר לכהנים מועלין בה שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ומפרש בגמרא הואיל ומרצה לפיגולו ואיבעיא להו עלו מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר עלו לא ירדו ופריך התם רב יוסף לרבה חדא מגו חדא דכל שהיה פסולו בקודש אם עלו לא ירדו ותיובתא דרבה ואין לחלק בחטאת משום דפסולה שלא לשמה דשלא לשמה גופיה אם עלתה לא תרד ועוד קשה דבכל דוכתא ילפינן חוץ למקומו מחוץ לזמנו בספ"'ק דזבחים דף יד. גבי חטאות הפנימיות דאע"ג דאמר ר' שמעון כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול מודה היה דפסול מקל וחומר יליף חוץ לזמנו בקל וחומר משלא לשמן וחוץ למקומו משום דאיתקש לחוץ לזמנו ובפ' כל הפסולין זבחים ד' לד: אין עושין שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו וחוץ למקומו ודאי לא מרצה אלא מחוץ לזמנו יליף וכן בפרק איזהו מקומן זבחים נא. ובפרק התערובת זבחים פב. ור"ת גריס כאן תודה ולא גריס חטאת ודוקא הכא בתודה לא ילפינן חוץ למקומו מחוץ לזמנו כיון דלענין קדושי לחם לא שייך למילף הואיל ולאו גופיה דזביחה הוא ועוד יש לפרש דמשום דאיירי בתודה נקט תודה והוא הדין כל קדשים קלים דדווקא קדשי קדשים דלא מהניא זריקה דידהו באימורין לענין מעילה דבין קודם זריקה בין לאחר זריקה יש בהן מעילה ילפינן חוץ למקומו מחוץ לזמנו אבל קדשים קלים דמהניא זריקה באימורים לענין מעילה אמרינן דזריקת פיגול דמביאה לידי מעילה מהניא נמי לענין דלא תרד אבל חוץ למקומו דלא מהני למעילה לא ואע"ג דאמר רב גידל בפרק התכלת לעיל מנחות מז: דזריקת פיגול אינה מביאה לידי מעילה האמרינן התם דאיתותב ואפי' לדידיה נמי יש ליתן טעם משום דחוץ לזמנו מרצה לפיגולו וחוץ למקומו אינו מרצה וכן מוכח בפרק המזבח מקדש זבחים דף פג: שיש חילוק לענין ירידה בין קדשי קדשים לקדשים קלים גבי הא דאמר עולא אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים לא ירדו נעשו לחמו של מזבח:

8 תוספות על זבחים פתח ↗

מנחת נסכים - פי' בקונטרס דלא גרסינן מנחת נסכים משום דפליגי בה בסיפא דהך משנה דקתני והנסכים הבאים בפני עצמן דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אף הבאין עם הבהמה ובפני עצמן דקאמר היינו כגון שהתנדב נסכים כדאמר גבי מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום בין הבאין עם הבהמה כגון שהביא זבחו היום ונסכים מכאן ועד עשרה ימים ומיהו יש ליישב גירסת הספרים דמנחת נסכים מיירי במתנדב מנחת נסכים בכל יום וההיא בבאין בפני עצמן מיירי במביא זבחו היום ונסכים ביום מחר אבל קשה שלא היה לו להפסיק בדם והוה ליה למיתני הכי והדם ומנחת נסכים ונסכים הבאין בפני עצמם ושמא איידי דתנא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח תנא נמי מנחת נסכים:

9 משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין פתח ↗

אָסוּר לְהוֹתִיר מִבְּשַׂר הַקָּדָשִׁים לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּקָרְבַּן תּוֹדָה ויקרא כב ל "לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקָּדָשִׁים כֻּלָּם. וְהַמּוֹתִיר אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נִתְּקוֹ הַכָּתוּב לַעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר שמות יב י "וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בְּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ":

9 מכות פתח ↗

אֵשֶׁת נָבִיא הוּא דְּתֶיהְדַּר, דְּלָאו נָבִיא לָא תֶּיהְדַּר?! אֶלָּא כִּדְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: ״וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ״, מִכׇּל מָקוֹם. וּדְקָאָמְרַתְּ: ״הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג, הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחוֹתִי הִיא וְגוֹ׳״ – נָבִיא הוּא וּמִמְּךָ לָמַד. אַכְסְנַאי הוּא שֶׁבָּא לָעִיר, עַל עִסְקֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּיה שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ, כְּלוּם שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ ״אִשְׁתְּךָ זוֹ״ ״אֲחוֹתְךָ זוֹ״? מִכָּאן שֶׁבֶּן נֹחַ נֶהֱרָג, שֶׁהָיָה לוֹ לִלְמוֹד וְלֹא לָמַד. מַתְנִי׳ הַסּוֹמֵא אֵינוֹ גּוֹלֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גּוֹלֶה. הַשּׂוֹנֵא אֵינוֹ גּוֹלֶה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַשּׂוֹנֵא נֶהֱרָג, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוּעָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ שׂוֹנֵא גּוֹלֶה וְיֵשׁ שׂוֹנֵא שֶׁאֵינוֹ גּוֹלֶה. זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר לְדַעַת הָרַג – אֵינוֹ גּוֹלֶה, וְשֶׁלֹּא לְדַעַת הָרַג – הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּלֹא רְאוֹת״ – פְּרָט לְסוֹמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״בְּלֹא רְאוֹת״ – לְרַבּוֹת אֶת הַסּוֹמֵא. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה – דִּכְתִיב: ״וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר״ – אֲפִילּוּ סוֹמֵא. אֲתָא ״בְּלֹא רְאוֹת״, מַעֲטֵיהּ. וְרַבִּי מֵאִיר: ״בְּלֹא רְאוֹת״ – לְמַעֵט, ״בִּבְלִי דַּעַת״ – לְמַעֵט, הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת. וְרַבִּי יְהוּדָה? ״בִּבְלִי דַּעַת״ – פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין הוּא דַּאֲתָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר הַשּׂוֹנֵא נֶהֱרָג כּוּ׳. וְהָא לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ! מַתְנִיתִין רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: חָבֵר אֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִיתְּנָה הַתְרָאָה אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ שׂוֹנֵא גּוֹלֶה וְכוּ׳. תַּנְיָא: כֵּיצַד אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן יֵשׁ שׂוֹנֵא גּוֹלֶה וְיֵשׁ שׂוֹנֵא שֶׁאֵינוֹ גּוֹלֶה? נִפְסַק – גּוֹלֶה, נִשְׁמַט – אֵינוֹ גּוֹלֶה. וְהָתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ גּוֹלֶה עַד שֶׁיִּשָּׁמֵט מַחְצָלוֹ מִיָּדוֹ. קַשְׁיָא נִפְסַק אַנִּפְסַק, קַשְׁיָא נִשְׁמַט אַנִּשְׁמַט! נִפְסַק אַנִּפְסַק לָא קַשְׁיָא: הָא בְּאוֹהֵב, וְהָא בְּשׂוֹנֵא. נִשְׁמַט אַנִּשְׁמַט לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי, וְהָא רַבָּנַן. מַתְנִי׳ לְהֵיכָן גּוֹלִין? לְעָרֵי מִקְלָט, לְשָׁלֹשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וּלְשָׁלֹשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְגוֹ׳״. עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרוּ שָׁלֹשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ שָׁלֹשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן קוֹלְטוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה״ – עַד שֶׁיִּהְיוּ שֶׁשְׁתָּן קוֹלְטוֹת כְּאַחַת. וּמְכֻוּוֹנוֹת לָהֶן דְּרָכִים מִזּוֹ לָזוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ וְגוֹ׳״. וּמוֹסְרִין לָהֶן שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ בַּדֶּרֶךְ, וִידַבְּרוּ אֵלָיו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הוּא מְדַבֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ״. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּתְּחִלָּה, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד מַקְדִּימִין לְעָרֵי מִקְלָט וּבֵית דִּין שׁוֹלְחִין וּמְבִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין – הֲרָגוּהוּ, וְשֶׁלֹּא נִתְחַיֵּיב מִיתָה – פְּטָרוּהוּ. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּיב גָּלוּת – מַחְזִירִין אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ וְגוֹ׳״. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁלֹשׁ עָרִים הִבְדִּיל מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וּכְנֶגְדָּן הִבְדִּיל יְהוֹשֻׁעַ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וּמְכֻוּוֹנוֹת הָיוּ כְּמִין שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם: חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה כְּנֶגֶד בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר, שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם כְּנֶגֶד רָמוֹת בַּגִּלְעָד, קֶדֶשׁ בְּהַר נַפְתָּלִי כְּנֶגֶד גּוֹלָן בַּבָּשָׁן. ״וְשִׁלַּשְׁתָּ״ – שֶׁיְּהוּ מְשׁוּלָּשִׁין, שֶׁיְּהֵא מִדָּרוֹם לְחֶבְרוֹן כְּמֵחֶבְרוֹן לִשְׁכֶם, וּמֵחֶבְרוֹן לִשְׁכֶם כְּמִשְּׁכֶם לְקֶדֶשׁ, וּמִשְּׁכֶם לְקֶדֶשׁ כְּמִקֶּדֶשׁ לַצָּפוֹן. בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן תְּלָת, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תְּלָת?! אָמַר אַבָּיֵי: בְּגִלְעָד שְׁכִיחִי רוֹצְחִים,

9 פסחים פתח ↗

מַתְנִי׳ מָה בֵּין פֶּסַח הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי? הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּ״בַל יֵרָאֶה״ וּ״בַל יִמָּצֵא״, וְהַשֵּׁנִי — חָמֵץ וּמַצָּה עִמּוֹ בַּבַּיִת. הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. זֶה וָזֶה טָעוּן הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּיתָן, וְנֶאֱכָלִין צָלִי עַל מַצָּה וּמְרוֹרִים, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת.

10 רש"י על כריתות פתח ↗

ופסח ומילה מצות עשה - ובכרת. פסח בכרת דכתיב במדבר ט והאיש אשר הוא טהור וגו'. מילה בכרת דכתיב בראשית יז וערל זכר אשר לא ימול וגו' ונכרתה. והני פסח ומילה מצות עשה ואין קרבן על שגגתן אבל אינך כולהו מצות לא תעשה נינהו וחייבים בקרבן דאין קרבן אלא על לאו כדמפרש לקמן וכגון לאוי דעריות דמפורשין הן. ובמגדף מצינו לאו שמות כב אלהים לא תקלל וכרת נמי דכתיב במדבר טו והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף ונכרתה. ובכל הני עריות דלעיל כתיב כרת דכולל להו בסיפא ונכרתו הנפשות העושות ולאו נמי כתיב בהו בעריות כולהו ויקרא יח ערות אמך לא תגלה ובכולהו נמי לא תגלה כתיב. ובנדה נמי לאו שם ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וכרת דנדה כולל עם אחריני דלבתר עריות כולהו כתיב ונכרתו הנפשות העושות. והאי דלא כתיב כרת לא באשת אחי אמו ולא באם אם חמותו דשניות הן מדברי סופרים דלא כתיבי באורייתא. והעובד עבודת כוכבים נמי לאו וכרת לאו דכתיב שמות לד לא תשתחוה לאל אחר וכרת דכתיב במדבר טו כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת ובעבודת כוכבים מיירי דבזה דבר ה' כדאמר מר בסנהדרין דף צט. אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ולא יהיה לך בעבודת כוכבים מדבר. לאו דמולך ויקרא יח ומזרעך לא תתן להעביר למולך א"נ לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש כרת נמי אית בהו דכתיב ויקרא כ ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל וגו' אשר יתן מזרעו למולך מות יומת וכתיב בתריה ושמתי אני את פני באיש ההוא והכרתי אותו וגו'. ובעל אוב נמי אית ביה אזהרה דכתיב שם יט אל תפנו אל האובות וגו' וכרת נמי דכתיב שם כ והנפש אשר תפנה אל האובות ונכרתה ובגמרא מפרש מאי טעמא לא תני הכא ידעוני. והמחלל את השבת אזהרה אית ביה דכתיב שמות כ לא תעשה כל מלאכה וכרת נמי דכתיב שם לא כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה וגו'. וטמא שאכל את הקדש בלאו ולא יאכל עד אשר יטהר ובכרת דכתיב ויקרא כב אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב וגו' וטומאתו עליו ונכרתה. הבא אל המקדש טמא לאו דכתיב שם יב ואל המקדש לא תבא ולא יטמאו את מחניהם כרת כי את משכן ה' טמא ונכרתה. אוכל חלב ודם בלאו דכתיב ויקרא ג כל חלב וכל דם לא תאכלו כרת בחלב שם ז כי כל אוכל חלב ונכרתה כרת בדם שם יז כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא וגו' כל אוכליו יכרת. אזהרה דנותר שמות כט ושרפת את הנותר באש לא יאכל כרת כדאמרן ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה. אזהרה בפגול נפקא לן מהאי קרא ואם יותר מבשר זבח שלמיו לא יאכל כי קדש הם כדגמרינן בפסחים בפ"ב דף כד. לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו וכרת כדאמרן יליף עון עון מנותר. שוחט בחוץ מפרש בהאי פירקא דף ג: בלאו למאן דגמיר בגזירה שוה הבאה הבאה דכתיב בהעלאה ואל פתח אהל מועד לא יביאנו ונאמר כאן בשחיטה הבאה ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר אף כאן נמי לא ענש אא"כ הזהיר ולמאן דמייתי לה בהיקשא אמר קרא שם תעלה עולותיך ושם תעשה מה העלאה לא ענש אא"כ הזהיר אף שחיטה נמי. מעלה בחוץ בלאו השמר לך פן תעלה וגו' דברים יב וכל מקום שנאמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וכרת כדאמרן לעיל אשר יעלה עולה או זבח וגו' ונכרתה. אוכל חמץ בלאו כל מחמצת לא תאכלו שמות יב כרת כל אוכל חמץ ונכרתה שם. והאוכל ביוה"כ בלאו מפרש ביומא דף פא. כל הנפש אשר לא תעונה וגמר עינוי עינוי מהתם על דבר אשר עינה את אשת רעהו דברים כב מה התם לא ענש אא"כ הזהיר ה"נ לא ענש אא"כ הזהיר וכרת נמי אית ביה באוכל דכתיב ביה ונכרתה באוכל ביוה"כ ויקרא כג כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה והאי לא תעונה בעינוי אכילה קמיירי דגמר יומא עד: עינוי עינוי מהתם דכתיב דברים ח ויענך וירעיבך מה להלן עינוי רעבון אף כאן עינוי רעבון. העושה מלאכה ביוה"כ אית ביה אזהרה וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה ויקרא כג כרת דכתיב שם והאבדתי וזהו כרת. והמפטם את השמן לאו ובמתכנתו לא תעשו כמוהו כרת אשר ירקח כמוהו ונכרתה וגו' שמות ל. והמפטם את הקטרת לצרכו להריח. מפטם את השמן כעין שעשה משה במדבר דכתיב ואתה קח לך בשמים ראש שם. מפטם את הקטרת מערב י"א סממני הקטרת כמו דכתיב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה. הסך שמן המשחה נמי לאו על בשר אדם לא ייסך שם כרת אשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו שם מאותו שעשה משה לשמן המשחה. מפטם את הקטרת אזהרה במתכנתה לא תעשו לכם שם כרת אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת שם אבל המריח בקטרת של בית המקדש לא אזהרה ולא כרת דריח אין בו משום מעילה ולא דמי לסך שמן המשחה דהתם אית ביה מעשה מש"ה אית ביה לאו וכרת:

11 משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין פתח ↗

וְהַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִכְזַיִת. וְכָל הַפִּגּוּלִים וְהַנּוֹתָרִין מִצְטָרְפִין:

11 זבחים פתח ↗

וְהָא תְּנַן: כׇּל הַפִּגּוּלִין מִצְטָרְפִין, וְכׇל הַנּוֹתָרִין מִצְטָרְפִין; קַשְׁיָא פִּיגּוּל אַפִּיגּוּל, קַשְׁיָא נוֹתָר אַנּוֹתָר!

12 רש"י על זבחים פתח ↗

אתיא טומאתו טומאתו - אזהרת טמא שלא יאכל קדש אלמא אזהרתו מעונשו ילפא ועונשו לאחר זריקה הוא ולא לפני זריקה כדקתני בגמ' דהקומץ רבה מנחות כה: יכול יהו חייבין עליו משום טומאה לפני זריקת דמים תלמוד לומר כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר וגו' ויקרא ז׳:י״ט-כ׳ הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה שאין ניתר לטהורים אין חייבים עליו משום טומאה:

13 תוספות על זבחים פתח ↗

תניא כוותיה דריש לקיש בכל קדש לא תגע - תימה דהכא משמע דהך ברייתא מוקמא להאי קרא בקודש ולא בתרומה ובפ' הערל יבמות עה. אמרינן ואיבעית אימא נגיעה דתרומה מהכא נפקא דתניא בכל קדש לא תגע ומייתי הך ברייתא ויש לומר דהתם קאי אקראי דנגיעה דמעשר ותרומה דלעיל מיניה מקשי ואיפוך אנא צריך לחלק בין נגיעה לאכילה דתרומה ולהכי מייתי ראייה מהך ברייתא דגבי קודש נגיעה כאכילה והוא הדין בתרומה ועוד קשיא דבההיא שמעתא דהתם ובפרק קמא דשבועות דף ז. אמרינן בכל קודש לא תגע לרבות את התרומה וברייתא היא בתורת כהנים ובאכילה דתרומה מיירי כדמוכח שמעתא דהתם דקאי אהא דקאמר אי סלקא דעתך לתרומה גיורת ושפחה בנות מיכל תרומה נינהו ואי במגע הא ודאי בנות מגע נינהו אלא באכילה מיירי והשתא ההיא דרשא כמאן לא כריש לקיש דמוקי ליה לאזהרה לטמא שאכל את הקדש מדאיתקש קודש למקדש ומדאפקיה בלשון נגיעה אפקיה לאזהרה לנוגע בקודש ומרבויא דבכל אזהרה לאוכל לפני זריקה אבל לתרומה לא מוקי ליה כלל אלא נפקא ליה לאזהרה לאוכל תרומה מאיש איש ורבי יוחנן מוקי לא תגע אזהרה לנוגע בתרומה אבל לאוכל לא מוקי ליה ותירץ ה"ר אפרים האי דמוקי ליה ביבמות דף עה. ושם ד"ה והכתיב אזהר' לאוכל תרומה היינו למאן דמוקי קרא דאיש איש מזרע אהרן בזב בעל שלש ראיות ולא יאכל עד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ולקודש כדקאמר התם ואם כן אזהרה לאוכל תרומה מנא ליה אלא מבכל קודש לא תגע אע"ג דהתם פריך לתנא דמוקי ליה בזב בעל שתי ראיות מכל מקום פריך שפיר דהא איכא מאן דמוקי ליה בתרומה אע"ג דגיורת ושפחה לאו בנות מיכל תרומה נינהו אף על גב דבאכילת קדשים מצרכינן תרי קראי חד בזב וחד ביולדת גבי תרומה צריכי כיון דחזינן כבר באכילת קודש דזב ויולדת שוין ה"נ גבי אכילת תרומה ועוד יש לומר דבתרומה דלא תליא בכפרה לא בעי תרי קראי לזב ויולדת אלא דווקא למקדש שצריך להמתין הכפרה:

14 משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין פתח ↗

מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לְטָמֵא שֶׁלֹּא יֹאכַל קֹדֶשׁ קֹדֶם שֶׁיִּטְבּל. וְהָאוֹכֵל קֹדֶשׁ אַחַר שֶׁטָּבַל קֹדֶם שֶׁיֶּעֱרַב שִׁמְשׁוֹ קֹדֶם שֶׁיָּבִיא כַּפָּרָתוֹ לוֹקֶה. וְאֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ז כ "וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו" עַד שֶׁתִּהְיֶה כָּל טֻמְאָתוֹ עָלָיו:

7 אינו חייב וכו'. יומא ס' א' זבחים מ"ג א' מ"ו א' חולין קי"ז ב' מנחות י"ד א' תוספתא זבחים פ"ה ועי' לעיל פי"ג ה"ג.

8 לוקה כאוכל וכו'. מהא דכתב לעיל הלכה ג' דע"ז קאי לא תאכל כל תועבה יעו"ש אמנם עיין בתוס' פסחים ט"ז ב' ד"ה אינו נושא וכו' וביומא ז' ובזבחים כ"ג ב' ובמנחות כ"ה א' והובאו במל"מ דאין בהם פסול כלל יעו"ש בד"ה ודע דלשיטת וכו'.

9 מן הקומץ וכו'. שם בזבחים ובמנחות שם ועיי"ש זבחים מ"ד א' אבל משום טומאה חייב אם אכל הקומץ בטומאה ואע"פ דבעינן בטומאה ג"כ קרבו מתיריו כדאיתא לקמן הלכה ט"ז מ"מ משמע לקמן הלכה י"ז דחייבין על הקומץ משום טומאה וה"ט דכיון שנתקדש המתיר בכלי חייבין עליו משום טומאה וכמש"כ בהלכה ט"ז יעו"ש היטב ועיין תוס' זבחים מ"ג א' סד"ה הקומץ וכו' יעו"ש היטב והא דאיתא במעילה ט' א' דאם קרב הקומץ חייבין עליו משום פגול נותר וטמא יעו"ש משמע הא קודם הקטרה אין חייבין עליו משום כל הני היינו דווקא בשירים אבל אקומץ עצמו חייבין משום טומאה משהוקדש בכלי יעו"ש היטב וכן העלה המל"מ ועיין רש"י שם מ"ה ב' דכתב בהדיא דקומץ יש בו משום טומאה ורק די"ל דמיירי שהוצת האש ברובו יעו"ש שם מ"ב בתוס' דלרש"י י"ל כן דאל"כ אין חייבין עליו משום פגול לבד זה דהוא גופיה מתיר יעו"ש.

10 או מאימוריו. אע"פ שהם מתירין את הבשר לאדם מ"מ כיון שנטמאו או אבדו מותר לאכול בלתי הקטרת אימורים לא נחשב מתיר וכמש"כ התוס' שם בזבחים מ"ג א' ד"ה והלבונה וכו' ובמנחות י"ד א' ד"ה והלבונה עיין זבחים ל"ה ב' צ' א' מנחות מ"ז ב' מעילה ז' ב' ט"ו ב' משם מבואר דהאימורין מתפגלין ועיין מנחות כ"ה ב' ד"ה ת"ל וכו' יעו"ש וצע"ק.

11 שהדם מתיר וכו'. וכן פסק ג"כ בפי' המשניות בזבחים שם אמנם מרש"י ביומא שם ובחולין שם מבואר דמפרש דהדם מתיר את הבשר להיות נאכל והאימורים ליקרב יעו"ש אמנם רבינו מפרש בדרך אחר והנראה לענ"ד דנאדי רבינו מזה דאם נפרש כרש"י א"כ נילף משלמים דבעי שתי מתירין דוקא היינו שהמתיר יתיר שני דברים לאדם ולמזבח כמו שלמים ובאמת הא הדין הוא דחייב על דבר שיש לו מתירין או לאדם או למזבח לכן פירש דשני דברים מתירין שני דברים א"כ לא מצינו רק דבר הניתר ע"י אחר ומ"מ מרבינן שם בין אכילת מזבח שהותר ע"י הדם ובין אכילת אדם שהותר ע"י אימורין וכמש"כ רבינו בריש ההלכה אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח ומקורו מהא דזבחים י"ג ב' כ"ח ב' מנחות י"ז א' חולין פ"א ב' וה"נ כל דבר הניתר ע"י דבר אחר חייבין עליו ובהיות כן יש ליישב זה דלכן הביא זה רבינו בכאן כדי לאפוקי מפרש"י וכאמור ומיושב מה שנתקשה המל"מ בזה. ועיין במל"מ שחקר אם בעינן במחשבת חוץ למקומו שיקרבו כל מתיריו יעו"ש בסוף דבריו שהקשה מהא דמעילה ב' א' יעו"ש וע"ע בזבחים ל"ד ב' ששם ג"כ איתא כעין זה וכבר כתבו התוס' במנחות ע"ט א' ד"ה והדר וכו' דלא קאי על חוץ למקומו וה"נ י"ל במעילה כן אמנם רש"י בזבחים שם מבואר דלא ס"ל כתוס' יעו"ש היטב ולכאורה הסברא נותנת כתוס' דהא א"א לאקושי בהא מילתא מחשבת המקום למחשבת הזמן דאילו במחשבת הזמן בעינן שלא יתערב פסול אחר בה עד כלות הזריקה ואילו במחשבת המקום לא שייך זה דהא חשב בשחיטה מחשבת המקום ובקבלה או הילוך חשב מחשבת הזמן או שאר מחשבה מ"מ הוי פסול ולא נפקא ממחשבת המקום וא"כ מהיכי תיתי לדמות מחשבת המקום דבעינן שיקרבו כל מתיריו לענין זה דאינו לוקה על מחשבת המקום עד אחר שיזרק הדם ויש לעיין בזה.

12 מתיר בשרה וכו'. ובמשנה שם בזבחים קאמר דמתיר נמי עורה לכהנים וצ"ע על רבינו שהשמיט זה ואולי הוא טעות הדפוס דאל"כ אמאי קאמר לקמן ודם עולת העוף מתיר בשרה למזבח הא לפ"ז דומה לדם עולת בהמה והו"ל למיכללינהו יחד אלא ודאי דדין עולת בהמה אינו דומה לעולת העוף והבן.

13 אימוריהן משום וכו'. רש"י פירש שם במנחות דאם חישב על אימורין גם הבשר נתפגל אולם מדברי רבינו לא משמע כן ומשמע דוקא דהאימורים נתפגלו ולא הבשר וכן משמע מהא דכתב דדברים שאין להם מתירין כגון בשר חטאות הנשרפות וכו' אינן מתפגלין לעולם ועי' בזבחים ל"ה א' ב' ושם מבואר כרש"י שוב מצאתי בתוס' רעק"א על משניות שתמה כן ע"ז. ודוחק לומר מדהביא ראיות שם וקאמר לימא מסייע ליה ודחה את הראיות לכן ס"ל לרבינו דאין הלכה כן וצ"ע בזה וע"ע מעילה ט' א' ולרבינו צ"ל חייבין עליהם משום פגול קאי על האימורין לבד ומשום טמא קאי נמי על הבשר אמנם לרש"י אתי שפיר טפי.

14 מתירין ב' וכו'. הא ודאי דגם הכבשים חייבין עליהן משום פגול כמבואר בפי"ז הט"ז מפני שגם להם יש מתירין הדם מתיר האימורין למזבח והאימורין מתירין את הבשר לכהנים ולא בא רבינו לומר רק שהלחם הטעם שמפגלין ומתפגלין אע"פ שאין מהם כלום למזבח מ"מ יש להם מתירין שהכבשים הם המתירין שלהם.

8 תוספות על מנחות פתח ↗

ור"ש פוטר בנשים. אף על גב דאמרינן ברכות דף כ: גבי קידוש דנשים חייבות דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וזכור ושמור בדבור אחד נאמרו ואמרינן נמי במכילתין ובירושלמי דגדילים ולא תלבש בדיבור אחד נאמרו לאו מילתא היא דהתם לא איתמר בדבור אחד אלא לאשמועינן הא אבל הכא איתמר כי היכי דלא ניסתרו אהדדי והכי נמי אין להקשות דנידרוש כי היכי דמרבינן פסחים מג: גבי אכילת מצה דהתם שאני דכתיבי בחד קרא:

9 סנהדרין פתח ↗

אֶלָּא, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַל כּוּלָּן אֵינוֹ לוֹקֶה, חוּץ מִן הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ.

9 שבועות פתח ↗

לְעוֹלָם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל; וְכִי לָא מְחַיֵּיב רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְשֶׁעָבַר – קׇרְבָּן; אֲבָל מַלְקוֹת חַיּוֹבֵי מְחַיֵּיב.

9 תמורה פתח ↗

אֶלָּא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה, לֵימָא קַשְׁיָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אַדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא!

10 תוספות על פסחים פתח ↗

הא אין לוקין על לאו שבכללות - הקשה הר"ר אליעזר ממיץ דבאלו הן הלוקין מכות יג. אמר דלאו דנותר ופיגול הוה בכלל הלוקין ואמאי והא לאו שבכללות הוא ותירץ דלגבי נותר שמפורש בהדיא דכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא לא חשיב לאו שבכללות ופיגול נמי גמרינן עון עון מנותר אך קשה דבפרק בתרא דמכות דף יז: יח. גבי זר שאכל עולה לפני זריקה לוקה חמש פריך ולילקי נמי מדרבי אלעזר דאמר כל שבקודש פסול ומאי קושיא והא לאו שבכללות הוא:

11 מעילה פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְטוּמְאַת הַיָּדַיִם, דְּמִדְּרַבָּנַן הִיא. אֲבָל לְעִנְיַן אֲכִילָה – מִצְטָרְפִין. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא״ – כֹּל שֶׁבַּקֹּדֶשׁ פָּסוּל, בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ.

12 רש"י על פסחים פתח ↗

בכל טמא מי לא משמע נמי דאי נגע בשני - דהא שני נקרא טמא כל אשר בתוכו יטמא והשתא דשמעינן ליה לר' יוסי בשלישי לתרומה ולא רביעי ורביעי לקודש ולא חמישי על כרחיך לית ליה שני עושה שלישי בחולין ולא דריש יטמא יטמא דאי אית ליה לייתיה לרביעי בתרומה בק"ו מטבול יום ומה טבול יום שמותר בחולין פסול בתרומה שלישי שפסול בחולין אין דין שיעשה רביעי בתרומה ודיו ליכא למימר דא"כ מפריך ק"ו דהא שלישי לתרומה נפקא לן מקרא כי היכי דנפקא לן שלישי בחולין ורביעי בקל וחומר וחמישי בקודש בק"ו ממחוסר כפורים אלא ודאי לית ליה לרבי יוסי שני עושה שלישי בחולין:

« Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:6 Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit 18:8 »