הר המוריה על משנה תורה, הלכות שגגות 15 פרקים

הר המוריה על משנה תורה, הלכות שגגות י״א:ג׳

מהדורה: מהדורת פרידברג

« הר המוריה על משנה תורה, הלכות שגגות י״א:ב׳ הר המוריה על משנה תורה, הלכות שגגות י״א:ד׳ »

3 הר המוריה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש פתח ↗

טימא עצמו במזיד וכו'. עי' שבועות י"ז א' ושם כ' התוס' בד"ה צריך שהיה וכו' וז"ל בטימא עצמו בשוגג מיירי אבל אם היה שרץ במקדש והתרו בו שלא יטמא עצמו בלא שהייה נמי מילקא לקי כדמוכח בנזיר י"ז א' וכו' יעו"ש היטיב ושם בד"ה טימא עצמו וכו' וז"ל צ"ל דבשעה שטימא עצמו לא ידע שהיה במקדש דאי ידע וטימא עצמו במזיד אפי' שכח אח"כ לא מיחייב קרבן דהא לא שב מידיעתו הוא ואי למלקות בעי צ"ל דלא התרו בו אלא לאחר שטימא עצמו דאם התרו בו קודם לא בעי שהייה כדפרישית לעיל עכ"ל וכתב הרש"א על תוס' ד"ה צריך שהייה וכו' וז"ל ק"ק לדבריהם ואימא דמיירי נמי במזיד ולא התרו בו עד לאחר שטימא וכמו שרצו התוס' לפרש ההיא איבעיא דלקמן טימא עצמו במזיד מאי ולמאי דמפרש בכה"ג איבעיא דהכא נפרש ההיא איבעיא דלקמן לענין קרבן וכמש"כ התוס' לקמן ויש ליישב שאם נפרש דהכא מיבעיא ליה נמי בטימא עצמו במזיד ולענין מלקות א"כ מאי קמיבעיא ליה לקמן לענין קרבן לפלוגי בין שוגג למזיד דמהיכא תיתי ליה לפלוגי בהכי לענין קרבן טפי מלענין מלקות עכ"ל. והנה העולה מדבריו דלפרש תרתי האיבעיות באופן אחד אי אפשר ולפרש חדא איבעיא בהתרו בו שלא יטמא וחדא בטימא עצמו במזיד והתרו בו שיצא ג"כ א"א דבהתראה שלא יטמא פשיטא דא"צ שהייה כדמוכח מנזיר ולפרש איבעיא דרבא בטימא עצמו במזיד ושוב התרו בו שיצא ודרב אשי נמי בכה"ג ר"ל שנטמא במזיד ושכח ולענין קרבן נמי א"א דא"כ איך עלה על דעת רב אשי לחלק בין שוגג למזיד לענין קרבן ולימא דבקרבן נמי א"צ שהייה כיון דהטומאה היתה במזיד הא אם לענין מלקות עלה על דעת רבא שאין לחלק וצריך שהייה כ"ש לענין קרבן דיותר יש סברא לומר דצריך שהייה. אלא ודאי איבעיא דרבא היה בנטמא בשוגג ושוב התרו בו ולענין מלקות ובעיא דרב אשי היה בנטמא במזיד ושוב שכח ולענין קרבן או שהתרו בו אח"כ ולענין מלקות. וזה פשוט וברור ובזה נכלל כל הויות דשקיל וטרי בזה המל"מ. ומה שהקשה המל"מ דהו"ל להוכיח דרבא מיירי בנטמא באונס מדאמר רב אשי או דילמא באונס גמירי במזיד לא גמירי ושלל בזה כל מזיד מדין שהייה י"ל דלק"מ דילמא רבא מיירי בשלא התרו בו שלא יטמא ורב אשי מיירי בשהתרו בו קודם טומאה וכל שלא התרו קודם טומאה אונס קרי לה כן יש ליישב. והנה מדכתב רבינו אפי' טימא עצמו שם במזיד ימהר ויבהל ויצא בדרך קצרה מבואר דכל שלא שהה פטור מקרבן וממלקות וכ"ש בשנטמא באונס והנה בעיית רבא פסק לקולא ועי' ברש"י שם שפי' שרב אשי בעי באת"ל וא"כ כל את"ל פשיטותא הוא ואף ששיטת רבינו לדעת מרן דכל שלא נאמר האת"ל בפירוש לאו פשיטותא הוא וכמש"כ המל"מ מ"מ כיון דבעיא דלא נפשטא היא פסקה לקולא ובעיית רב אשי פי' דהספק הוא לענין מלקות וא"כ כ"ש לענין קרבן ועי' מל"מ יעו"ש היטיב. וע"ע תוס' שם ד"ה או א"צ וכו' שכתבו וז"ל א"נ מיירי לאיסור מלקות ולא לענין חיוב ורב אשי דפליג עליו התם וחשיב שהייה כמעשה כיון דתחילת הלבישה ע"י מעשה והכא אפי' לא בעינן שהייה כדי השתחוואה מ"מ בעינן כדי יציאה וכניסה אבל בפחות מכאן לא כי היכי דבעינן גבי כלאים כדי פשיטה ולבישה עכ"ל וכתב ע"ז הרש"א וז"ל ר"ל להאי תירוצא דכו"ע הכא והתם אית להו דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אלא דרב אשי התם חשיב שהייה כמעשה וקאמרי דהכא אפי' אי גמירי דלא בעינן שהייה לאיסור מלקות כדי השתחוואה מ"מ ע"כ דבלא שהייה כלל ודאי דליכא איסורא כלל דמאי קעביד כיון שנטמא בשוגג אלא דבעינן שהייה קצת לאיסורא ואית לן למימר הכא דכדי יציאה וכניסה דומיא דכדי פשיטה ולבישה דהתם לענין מלקות לרב אשי דשיעור אחר לא אשכחן עכ"ל וכוונת דבריו בקצרה לפי"ז דכו"ע ס"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ולכן ס"ל לרב ביבי שם דאין לוקין על השהייה לחוד ומפרש רב ביבי דבעיא דרבא לענין איסור מלקות ורב אשי דפליג על רב ביבי מודה נמי דלאו שאין בו מעשה אין לוקין ורק דחשיב זה כמעשה כיון דע"י מעשה בא לו. וי"ל דס"ל דבעיא דרבא נמי לענין מלקות ממש כיון דע"י מעשה בא לו א"נ י"ל כיון דרבא מיירי שנטמא באונס א"כ לא חשיב זה מעשה. ומש"כ הרש"א וקאמרי דהכא וכו' הוא מילתא בפ"ע וכמש"כ הרש"ל בחכמת שלמה והא דקאמר הרש"א לענין איסור מלקות י"ל דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא אם נפרש דעת רבא לענין מלקות ממש פשיטא דבעי שיעורא כמו דאמר רב אשי התם במכות אלא אפי' אם נפרש דעת רבא לענין איסור מלקות דלפי"ז היה מקום לחלק דעד כאן לא בעי רב אשי שיעורא רק לענין מלקות ממש אבל לענין איסור מלקות אולי לא בא שיעורא כלל לכן קאמר רש"א דאפ"ה בעינן שיעורא כדי כניסה ויציאה ופשוט. ובחנם תמה עליו המל"מ ובחנם נתלבט בדברי התוס'. ועי' במל"מ עצמו בסוף הדבור שנסתפק אי בנטמא בשוגג מחשב מעשה לרב אשי או לא יעו"ש. והנה מש"כ התוס' הכא דלכל הפחות בעינן כדי כניסה ויציאה דומיא דהתם דבעינן כדי פשיטה ולבישה אולם בתוס' מכות שם כ"א ב' בד"ה ואפי' וכו' שם מבואר דל"ג כדי לפשוט וללבוש רק כדי לפשוט לחוד חייב וכ"מ שם דבטומאה השיעור כדי לפרוש בלחוד יעו"ש ואף דאיתא התם בתוס' בא"ד וז"ל אבל הכא דאין לו שהות לפשוט וללבוש וכו' י"ל דט"ס הוא וכן מבואר שם בריטב"א יעו"ש היטיב וז"ל הריטב"א וק"ל לרבינו מאיר ז"ל האיך לוקה לדברי רב אשי הא לא עבד מעשה ולא תירץ כלום אבל בתוס' תירצו דכיון שהיו יכול לפשוט ואינו פושט ועומד במלבושו זהו חשוב מעשה דבכלל לא תלבש שעטנז הוא שלא יעמוד לבוש וזה חשוב לו כל שעה כאילו לובש והביאו ראיה לדבריהם מנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ופרעו עליו את המעזיבה שהוא חייב על כל שהייה ושהייה אע"ג דלא עביד מעשה כיון דבכניסה או בפריעה עביד מעשה והוא שוהה שם במזיד כדאיתא נזיר מ"ג א' וכו' יעו"ש היטיב ומבואר מזה דאף דנכנס בהיתר ואח"כ נטמא באונס מ"מ חשוב כמעשה אבל בתוס' שם פירשו דמיירי שסייע בפריעת המעזיבה יעו"ש גם גוף דברי הריטב"א איני מבין שם דשם לא מיירי הש"ס בחיוב על כל שהייה ושהייה רק דחייב על הטומאה ועל הכניסה יעו"ש היטיב ויש לעיין היטיב בזה. וזה לכאורה דלא כדמסיק המל"מ וז"ל ויש לדקדק אי בעינן שתחלת המעשה היה במזיד והתרו בו ואז כל מה ששהה אח"כ חשיב כמעשה כיון שתחלת המעשה היה בו חייב מלקות או דילמא אפילו שלא התרו בו מתחלה חשיב כמעשה ונראה דהא וודאי פשיטא דכל שהיה מזיד חשיב כמעשה אך מאי דאיכא לספוקי הוא בשוגג מהו אי חשיב כמעשה או לא ואם נאמר דבשוגג לא חשיב כמעשה א"כ צריכין אנו לומר דלרב אשי מאי דבעי הכא רבא אי צריך שהייה למלקות הוא לענין איסור מלקות דהא הך בעיא דרבא בשוגג איירי וכמש"כ התוס' שם אך אם נאמר דאף שוגג חשיב כמעשה אתיא בעיא דרבא כפשטה דהיא למלקות ממש ואף שאין בו מעשה לוקה כיון שתחלת הטומאה באה ע"י מעשה שטימא עצמו אך לכו"ע אם נטמא באונס שבא חבירו וזרק עליו השרץ לכו"ע לא לקי דהא תחלת הטומאה לא באה ע"י מעשה עכ"ל ומדברי הריטב"א משמע קצת דאפילו נכנס בהיתר ונטמא באונס מ"מ כל שאפשר לו לפרוש ולא פירש חשיב מעשה ואף אם נימא דמיירי שסייע בפריעת המעזיבה מ"מ בשוגג יש להביא ראיה דמיקרי מעשה דהריטב"א הביא עוד ראיה מהך דברכות י"ט ב' יעו"ש והא שם כשלבש היה שוגג דכן משמע הלשון המוצא כלאים בבגדו וכו' אמנם שם י"ל דמ"מ היו הלבישה באיסור רק שהי' בשוגג ולעיל כתב המל"מ בעצמו וז"ל אך אחרי העיון נראה דליתא חדא דהא רב אשי בעי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהייה וכו' משמע דלמלקות בטומאת אונס ושהיית מזיד פשיטא ליה דלקי וכמו שפירש"י שם יעו"ש ותו דאידך בעיא דרב אשי דנזיר בקבר בטומאת אונס מיירי וכדקאמר באונס גמירי שהייה וכו' וכ"ת דהתם חשיב מעשה מה שנכנס לקבר והיה באיסור הא ליתא שהרי בעיא דרב אשי איירי בנכנס בשידה תיבה ומגדל שתחילת ביאתו היתה בהיתר וכמו שפירש"י ובפ"ג דנזיר י"ז א' אמרינן בהדיא בהך בעיא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה וכתבו התוס' שם דווקא באונס וכו' הרי מבואר דאף שהביאה היתה בהיתר והטומאה היתה באונס פשיטא ליה לתלמודא דלקי אלא דבעי אי בעי שהיי' ולומר דאתי כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו או דמיירי לאיסור מלקות הוא דוחק גדול יעו"ש שהאריך עוד בזה והנה לכאורה סתר דברי עצמו ולא ידענא מה אידון ביה וה' יאיר עיני ועי' בס' יד דוד בפ"ג דברכות מש"כ בזה. ועיין ברמב"ם פ"ה מהל' נזירות הי"ח וז"ל או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו ה"ז לוקה שתים וכו' מבואר מזה דבאונס פטור וכ"כ בהדיא שם פ"ו ה"ט יעו"ש היטיב ובלח"מ פ"ה הי"ט יעו"ש היטיב והתימה על המל"מ שלא הערה מכאן. ובענין אי בעינן כדי פשיטה ולבישה עי' בהל' כלאים פ"י ה"ל שדעתו ג"כ דבעינן כדי לפשוט וללבוש יעו"ש ומרן הביא שם דעת הריטב"א יעו"ש ולא הרגיש שיש נפק"מ ביניהם דלהריטב"א לא בעינן רק כדי פשיטה לחוד וכמש"כ למעלה ועי' בהגהות הב"ח במכות שם כ"א ב' דמבואר שם דדעת התוס' דשם כדעת התוס' דהכא וכדעת רבינו ועי' ירושלמי פ"ג דנזיר ה"ה משמע שם כריטב"א יעו"ש היטיב. ודע כי ראיתי דבר תמוה בתוספתא דשבועות פ"א וז"ל נטמא ונעלמה ממנו טומאה זכר את המקדש ונעלם ממנו זה וזה והשתחוה או ששהה כדי השתחויה או שנדבק עם חבירו כדי השתחויה או שנכנס לתוספת העזרה ושהה כדי השתחויה וכו' יעו"ש היטיב ובאמת היא פליאה נשגבה הא כי נטמא בחוץ א"צ לשיעור כדי השתחויה וכאן משמע דמיירי דנטמא בחוץ. וע"כ צ"ל דט"ס הוא וחסר כאן הרבה וכן מוכח מרישא דנקט זכור את המקדש ונעלם ממנו זה וזה. וזה לית ליה פתר. וע"כ צריך להגיה שכצ"ל ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש או נעלם ממנו מקדש וזכור את הטומאה או נעלם ממנו זה וזה או נכנס לעזרה ונטמא והשתחווה וכו' והבן.

4 משנה תורה, הלכות שגגות פתח ↗

מִי שֶׁטִּמֵּא עַצְמוֹ בְּמֵזִיד וְלֹא שָׁהָה כַּשִּׁעוּר. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם שִׁעוּר הִשְׁתַּחֲוָיָה לְאָנוּס בִּלְבַד אוֹ אַף לְמֵזִיד. וּלְפִיכָךְ אִם נֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְיָצָא וְלֹא שָׁהָה אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן. וְכֵן אִם תָּלָה עַצְמוֹ בַּאֲוִיר עֲזָרָה. הַדָּבָר סָפֵק אִם אֲוִיר עֲזָרָה כַּעֲזָרָה אוֹ אֵינוֹ כַּעֲזָרָה:

3 שנטמא בעזרה וכו'. שם י"ד ב' במשנה ושם בתוספתא פ"א.

4 ביאת מקדש. בפ"ג מהלכה כ"א ואילך.

« הר המוריה על משנה תורה, הלכות שגגות י״א:ב׳ הר המוריה על משנה תורה, הלכות שגגות י״א:ד׳ »