הר המוריה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש 9 פרקים

הר המוריה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ד׳:ג׳

מהדורה: מהדורת פרידברג

« הר המוריה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ד׳:ב׳ הר המוריה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ד׳:ד׳ »

3 תוספות על שבועות פתח ↗

אי דשהה בר כרת הוא. הק' ר"ת מה בכך אם הוא בר כרת מ"מ איכא נפקותא טובא דהא קיימא לן מכות דף כג. חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה ועוד נפקא מינה דמיתה כגון שהזיד בשימוש טומאה ושגג בטומאת מקדש:

4 תוספות על זבחים פתח ↗

טבול יום מנא לן - תימה תיפוק לי מדכתיב גבי טבול יום ובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא כדדריש לקמן מחוסר כפורים מדכתיב וטהרה מכלל שהיא טמא ותירץ ה"ר חיים דגבי טבול יום איכא למידרש וטהר טהר יומא כדדרשינן בשמעתא קמייתא דברכות דף ב: אבל וטהרה לא שייך למידרש הכי ואע"ג דבפ' הערל יבמות עד: דרשי' וטהרה לטבולת יום ארוך ההיא מחוסרת כפרה היא ועל ידי מכלל שהיא טמאה לא אתי מיניה טבול יום גרידא ומיהו קשה דאיכא קרא אחרינא בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר דמוקמינן בפרק הערל שם בזב בעל שתי ראיות דלאו בר קרבן הוא ולענין תרומה ונימא מכלל שהוא טמא ויש לומר דרבי סימאי דדריש הכא טבול יום מקרא אחרינא סבר לה כתנא דפליג התם אתנא דבי רבי ישמעאל דמוקי ליה התם בזב בעל שלש ראיות ומאי עד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ומיהו קשה דגבי נגיעת כלי כתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר מכלל שהוא טמא וצריך לומר דאי לאו קרא דר' סימאי דהכא דדריש טבול יום מולא יחללו לא הוה דרשינן מחוסר כפרה מוטהרה מכלל שהיא טמאה ולא טבול יום מוטהר מכלל שהוא טמא משום דקלישא טומאתייהו אבל מכיון דאשכחן קרא בהדיא לטבול יום ואע"ג דקלישא טומאתיה תו דרשינן שפיר מוטהרה מחוסר כפרה ותימה במים יובא וטמא הלא מפורש בהדיא לטבול יום דאיקרי טמא וי"ל דצריך קרא גבי עבודה דלא יחללו דשמעתין וגבי אכילת תרומה וקדשים קרא אחרינא בפרק הערל שם ולא ילפינן מהדדי אבל וטהרה דכתיב גבי יולדת דרשינן מיניה מחוסר כפורים דאסור בקדשים פרק הערל וגבי דמחלל עבודה לקמן בפרקין דאשה כשרה לשחוט קדשים כדתנן ריש כל הפסולין א"כ שייך בה חילול עבודה ותימה דגבי זב וזבה ובעל קרי ושכבת זרע כתיבי כמה פעמים ורחץ במים וטמא עד הערב אלמא טבול יום איקרי טמא בין לעבודה בין לקדשים דקראי סתמא כתיבי ואיקרי טמא לכל מילי ועוד קשה דבפ' שלשה מינין נזיר מה. ובפ' אלו הן הגולין מכות דף ח: אמרינן טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים לענין ביאת מקדש והשתא ל"ל קרא הא איקרי טמא לענין עבודה ולאכילת קדשים וכי תימא דלא נילף ביאת מקדש מנייהו ועוד קשה שהרי קרא דורחץ במים וטמא עד הערב סתמא כתיב דטבול יום איקרי טמא לכל מילי ואפי' לביאת מקדש ועוד תימה כיון דדרשי' טבול יום מטמא יהיה למה איצטריך תו עוד טומאתו למחוסר כפורים תיפוק לי מוכפר עליה הכהן וטהרה כדדרשינן לקמן בפירקין מכלל שהיא טמאה לענין עבודה ובפ' הערל יבמות דף עד: לענין אכילת קדשים נדרוש נמי לענין ביאת מקדש דקרא בכל מילי מיירי שהיא טמאה קודם כפרה ואין לתרץ נמי דאי לאו אלא חד רבויא הוה מוקמינא ליה במחוסר כפורים משום דמחוסר מעשה ולא בטבול יום משום דשמשא ממילא ערבא דאם כן הוה ליה למימר איפכא טמא יהיה לרבות מחוסר כפורים עוד טומאתו בו לרבות טבול יום ונראה לתרץ דלענין ביאת מקדש לא הוה דרישנא מחוסר כפורים מוטהרה מכלל שהיא טמאה משום דבכרת דטומאת מקדש כתיב איש אשר יטמא ולא יתחטא דמיירי בטומאת מת אבל מחוסר כפרה דלא שייך במת לא ליהוי בכרת ועוד י"ל דצריך קרא לרבות טבול יום משום דבכרת דטומאת מקדש כתיב ולא יתחטא דמשמע אבל נתחטא שהזה ושנה וטבל דלאו מחוסר מעשה הוא כגון טבול יום לא הוי בכרת ומהני טעמי אתי שפיר דליכא למימר למה לי קרא הא איתקש קדש למקדש דהא קרא דביאת מקדש מישתעי לפטורא וקרא ובא השמש וטהר איצטריך משום דכתיב בשרץ דקיל טפי מנדה ושכבת זרע:

4 תוספות על שבת פתח ↗

כרת - שאינו מגיע לששים שנה שהוא מיתת כל אדם כדמשמע בשילהי מ"ק דף כח. ושם דאמר התם רב יוסף כי הוה בר שיתין שנין עבד יומא טבא לרבנן אמר השתא נפקי לי מכרת א"ל אביי נהי דנפק מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפק מר פירוש כדאמר התם מת ביום א' מיתה של זעם שנים מיתה של בהלה שלשה מיתה של כרת ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע אלא שמת בשביל עון זה אפי' אין בידו עון אחר ואפי' למ"ד לקמן שבת דף כה. יש מיתה בלא חטא בשביל עון זה יקצרו ימיו ומיהו בירושל' קאמר דכרת אינו מגיע לחמשים ומפיק לה מאל תכריתו את שבט הקהתי וגו' וזאת עשו להם וחיו פי' אמרה תורה עשו להם תקנה שלא ימותו בעבודתן קודם חמשים וכתיב אל תכריתו משמע כרת היינו שמת קודם חמישים ומיתה האמורה בתורה דקאמר התם היינו שמת עד ששים דכתיב במדבר הזה יתמו ושם ימותו ולא נגזרה גזירה אלא על בני עשרים שימותו קודם ארבעים וקרי לה מיתה אבל זרעו אומר ריב"א דאין בכרת אלא בהנהו דכתיב בהו ערירי ואין נראה לר"ת דהא בפרק הבא על יבמתו יבמות דף נה. קאמר ערירי דכתב רחמנא גבי דודתו למה לי לכדרבא כו' ואי אין זרעו נכרת אלא דוקא בהנהו דכתיב ערירי מאי קבעי והא דלא קאמר במועד קטן דף כח. ושם נהי דנפק מר מכרת דשני מכרת דבני מי נפק מר התם מיירי כשאין לו בנים קטנים ודוקא קטנים נענשים בעון אביהם ולא גדולים כדמשמע בפירקין דף לב: ומיהו קשה דבתורת כהנים ממעט אשת אח מן האם מכרת מדכתיב אשת אחיו נדה היא מה נדה יש לה היתר אף אשת אח דיש לה היתר דהיינו מן האב דשריא כשאין לה בנים ובכולי הש"ס משמע דיש בה כרת כמו בשאר עריות דהא מני לה גבי חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ולפירוש ריב"א אתי שפיר דמצינן למימר דממעט לה מערירי ואין להאריך:

5 משנה תורה, הלכות ביאת מקדש פתח ↗

וּמִנַּיִן שֶׁעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יב ח "וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה". מִכְּלַל שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה טָהֳרָתָהּ. וְהוּא הַדִּין לְכָל מְחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים:

5 יבמות פתח ↗

בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן — הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ תְּרוּמָה. וְאֵימָא בְּחָזֶה וָשׁוֹק? אֵינָהּ בְּחוֹזֶרֶת. תְּרוּמָה נָמֵי, אֵינָהּ בַּחֲלָלָה! חֲלָלָה לָאו זַרְעוֹ דְּאַהֲרֹן הִיא. וּמִמַּאי דְּהַאי ״עַד אֲשֶׁר יִטְהָר״, עַד דְּאִיכָּא הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ, אֵימָא: עַד דְּמַיְיתֵי כַּפָּרָה? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּזָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאִיּוֹת וּבִמְצוֹרָע מוּסְגָּר הַכָּתוּב מְדַבֵּר, דּוּמְיָא דִּ״טְמֵא נֶפֶשׁ״, מָה ״טְמֵא נֶפֶשׁ״ דְּלָאו בַּר כַּפָּרָה הוּא — הָנֵי נָמֵי דְּלָאו בְּנֵי כַּפָּרָה נִינְהוּ. וְאֵימָא, הָנֵי מִילֵּי דְּלָאו בַּר כַּפָּרָה, אֲבָל דְּבַר כַּפָּרָה, עַד דְּמַיְיתֵי כַּפָּרָה?! וְתוּ, הָא דִּתְנַן: טָבַל וְעָלָה — אוֹכֵל בַּמַּעֲשֵׂר, הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ — אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה, הֵבִיא כַּפָּרָה — אוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים, מְנָא לַן? אָמַר רָבָא אָמַר רַב חִסְדָּא: תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיבִי. כְּתִיב: ״וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם״, הָא רָחַץ — טָהוֹר. וּכְתִיב: ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים״. וּכְתִיב: ״וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה״. הָא כֵּיצַד? כָּאן לְמַעֲשֵׂר, כָּאן לִתְרוּמָה, כָּאן לְקָדָשִׁים. וְאֵיפוֹךְ אֲנָא? מִסְתַּבְּרָא תְּרוּמָה עֲדִיפָא, שֶׁכֵּן מחפ״ז. אַדְּרַבָּה: מֵעֶשֶׂר עֲדִיפָא, שֶׁכֵּן הֲדַ״ס טָ״ב? אֲפִילּוּ הָכִי, מִיתָה עֲדִיפָא. רָבָא אָמַר: בְּלָא מִיתָה עֲדִיפָא, נָמֵי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, אָמַר קְרָא: ״נֶפֶשׁ״, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁשָּׁוֶה בְּכׇל נֶפֶשׁ? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה מַעֲשֵׂר. וְאַכַּתִּי, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָאו בַּר כַּפָּרָה, אֲבָל הֵיכָא דְּבַר כַּפָּרָה — עַד דְּמַיְיתֵי כַּפָּרָה! אָמַר אַבָּיֵי: תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי. בְּיוֹלֶדֶת כְּתִיב: ״עַד מְלֹאת יְמֵי טׇהֳרָהּ״, כֵּיוָן שֶׁמָּלְאוּ יָמֶיהָ — טָהֵרָה. וּכְתִיב: ״וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה״. הָא כֵּיצַד? כָּאן לִתְרוּמָה, כָּאן לְקׇדָשִׁים. וְאֵיפוֹךְ אֲנָא! מִסְתַּבְּרָא קֹדֶשׁ חָמוּר, שֶׁכֵּן פנקעכ״ס. אַדְּרַבָּה תְּרוּמָה חֲמוּרָה, שֶׁכֵּן מחפ״ז? הָנָךְ נְפִישָׁן! רָבָא אָמַר: בְּלָא הָנָךְ נְפִישָׁן לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, אָמַר קְרָא: ״וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה״, מִכְּלָל שֶׁהִיא טְמֵאָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּקָדָשִׁים, אִיקְּרִי כָּאן: ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל״. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ בִּתְרוּמָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ תְּרוּמָה כְּתִיבָא הָכָא? וְהָתַנְיָא: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, אֵין לִי אֶלָּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — גִּיּוֹרֶת וְשִׁפְחָה מְשׁוּחְרֶרֶת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִשָּׁה״. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בִּתְרוּמָה, גִּיּוֹרֶת וְשִׁפְחָה בְּנוֹת מֵיכַל תְּרוּמָה נִינְהוּ? אָמַר רָבָא: וְלָא?

6 שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי פסחים פתח ↗

עובד בפסח מהו שירצה עליו הציץ כתב הרמב"ם בפ"ד מה' ביאת המקדש כהן שעבד ואח"כ נודע שהיה טמא אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכל הקרבנות שהקריב נרצו ע"כ ותימא דאף דבבבלי דף פא גרסינן בעי רב יוסף כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום או לא אם תימצי לומר כהן המרצה בקרבנותיהם של נזיר ועושי פסח מרצה בתמיד מאי וכו' ופסק הרמב"ם כאת"ל כדרכו בכל המקומות מ"מ מנ"ל לומר כן בכל הקרבנות יחיד דהא לא גמירי טומאת התהום אלא בנזיר ועושי פסח וקרבנות ציבור ילפינן מג"ש דבמועדו כדמסיק התם בבבלי ואני תמה מאוד מן מפרשיו שלא הרגישו בזה:

3 שנטמא בעזרה וכו'. דאילו נטמא חוץ לעזרה מיד כשנכנס חייב כרת כמבואר בפרק דלעיל.

4 ויצא בקצרה וכו'. דאילו יצא בארוכה חייב כרת כמבואר שם הלכה כ"ב יעו"ש וזה כדעת אביי שם אבל לר' זירא משכחת לה שעבד ויצא בארוכה במהירות בענין שלא שהה כשיעור השתחוייה ואביי ס"ל כרבה דדוקא גמירי לכן הוכרח כאן לפסוק כתירוץ דאביי משום דרבינו ס"ל בפרק דלעיל הלכה כ"ד כרבה דדוקא גמירי ופשוט. ודע דיש עוד נפק"מ כגון ששגג בכניסה והזיד בעבודה וכמש"כ הר"ן בחי' לסנהדרין פ"ג א' יעו"ש היטיב ובתוס' שבועות י"ז א' ד"ה אי דשהה וכו' ובחי' הרשב"א שם ובחי' הר"ן שם הנמצאים בס' גלאנטי ובר"ש פ"ק דכלים מ"ט יעו"ש ועוד כתבו התוס' דנפק"מ עוד דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן יעו"ש אבל לרבינו זה אינו דהא פסק בסעיף א' דלוקין על חיוב מיתה בידי שמים אבל אינך יש נפק"מ ג"כ לרבינו ועי' במל"מ פ"ב ה"כ ובפ"ג הי"ט יעו"ש וצ"ל דרבינו נקט לישנא דש"ס ואה"נ דיש עוד נפק"מ.

5 והפך בו וכו'. עי' לקמן פ"ט ה"ד.

6 שכל קירוב וכו'. עי' בב"ק י' ב' כעין זה ועי' מש"כ שם בחי' וע"ע ע"ז ל"ח א' ובטור יו"ד סי' קי"ג סעיף ו' ובאחרונים.

4 תוספות על יבמות פתח ↗

אשת אחיו מאמו - משמע הכא דבאשת אחיו מאמו יש בה כרת דבחייבי לאוין סבר תנא דמתני' דחולצת כדתנן בפ"ב לקמן יבמות ד' כ. איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת ובהדיא תניא בגמרא מה אחות אשתו מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת כו' והקשה רבינו שמואל דבת"כ משמע שאין בה כרת דקתני התם ואיש אשר יקח את אשת אחיו באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר אתה אומר באשת אחיו מאביו או אינו אלא באשת אחיו מאמו והדין נותן הואיל ואסר אחות אביו ואחות אמו ואסר אשת אחיו מה אחות אביו ואחות אמו בין מן האב בין מן האם וכו' ת"ל נדה היא מה נדה יש לה היתר ויש לה איסור אף אשת אח יש לה היתר ויש לה איסור וזו היא אשת אחיו מאביו שיש לה איסור ויש לה היתר אם יש לה בנים אסורה אין לה בנים מותרת משמע דאתא למעוטי אשת אחיו מאמו דאין בה כרת ודוחק לומר ולפרש דדרשא דת"כ לא אתא למעוטי אשת אחיו מאמו אלא אתא למימר דאיכא כרת אף באשת אחיו מאביו באין לה בנים בחיי בעלה אע"ג דיש לה היתר לאחר מיתה דמה נדה אע"ג שיש לה היתר לאחר מכאן בשעת איסורה בכרת אף אשת אח כן והכי דריש בריש הבא על יבמתו לקמן יבמות נד. דאין הלשון משמע כלל כן ועוד דבירושלמי דפרק כלל גדול קאמר דאחותו יצאת לחלק ודודתו יצאת לידון בערירי והדר פריך מאשת אח למה יצאת ומשני לידון בערירי והדר קאמר ר' יוסי דודתו לצורך יצאתה למעט אשת אחיו מאמו דמה דודתו באשת אחי אביו מאביו כדיליף התם ערות דודו מדודו או בן דודו דאיירי באחי אביו מאביו אף אשת אחיו באחיו מאביו ובתר הכי דריש לה מנדה היא כמו בת"כ משמע בהדיא דלמעט אשת אחיו מאמו אתא ותירץ ה"ר משה דלא אתא למעוטי אלא מערירי דכתיב בההוא קרא אבל כרת יש בה והא דבעי למילף מאחות אב ואחות אם דבין מן האב בין מן האם אע"ג דבאחות אב ואחות אם לא כתיב ערירי אהקישא דר' יונה דריש הבא על יבמתו ג"ז שם: סמיך דמהקישא דאשת אחיו מן האב נקיש כל העריות לחומרא ולא נקיש לאשת אחיו מאמו לקולא דממעט מנדה היא ולא יתכן פירוש זה לרש"י שאומר דכל כרת הוא וזרעו נכרת דהיינו דאיכא בין כרת למיתה בידי שמים אלא לריב"א שאומר דאין נכרת הוא וזרעו אלא בעריות דכתיב בהו ערירי וחילוק יש בין מיתה לכרת כדאמר בירושלמי פ"ב דבכורים דכרת בן נ' ומפיק ליה מדכתיב אל תכריתו את שבט הקהתי במדבר ד׳:י״ח ועבודתם עד נ' ומיתה היא בס' כמתי מדבר דכתיב שם יד יתמו ושם ימותו וחולק על הש"ס שלנו דבמ"ק ד' כח. ושם אמרינן מנ' ועד ס' זו היא מיתת כרת ונוכל לומר לפי הש"ס שלנו דמיתה בידי שמים אחר ס' וקודם זמן כרת וא"ת לפי' ריב"א דבריש הבא על יבמתו לקמן יבמות נה. מאי פריך ערירי דכתיב בדודתו למה לי כיון דמכרת לא שמעי' ערירי ואי משום דמאשת אח שמעי' ערירי בכל העריות אם כן ה"ל לאקשויי אערירי דאשת אח למה לי דכתיב לבסוף ואר"י משום דבההיא שמעתא לעיל יליף כל העריות מנדה להעראה להכי פריך ערירי דכתיב בדודתו למה לי לילף הא נמי מנדה דכתיב גבי אשת אחיו נדה היא:

5 זבחים פתח ↗

מְחוּסַּר כִּיפּוּרִים מְנָלַן? אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר קְרָא: ״וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה״ – ״טָהֵרָה״ מִכְּלָל שֶׁהִיא טְמֵאָה.

« הר המוריה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ד׳:ב׳ הר המוריה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ד׳:ד׳ »