1פרט קטן של הלכה, מחלוקת של מה בכך – האין זאת? ואולם מי לא יכיר מיד, כי בהלכה קטנה ויבשה זו נתונה בצמצום מופלג, אבל במלוי האפשרי, תמונה ציורית שלמה על דבר היחס ההיסטורי והנפשי של מפלגות שונות באומה לשנים מראשי קנייניה: לספרותה וללשונה. מי לא יראה, כי מחלוקת זו שבמשנה היא היא "ריב הלשונות", שהולך ונמשך בישראל מאז ועד היום. "אל יהא לשון ארמי קל בעיניך, שהרי המקום חלק לו כבוד"; "אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, שאין מלאכי השרת נזקקין לו"; "בשעה שבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל דבר עמהם בלשון שהם יודעים ומבינים, בלשון מצרי"; "כה תאמר... אל בני ישראל – בלשון שאני אומר: בלשון הקודש"; "כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, לא בלשון אחד נגלה, אלא בארבע לשונות: עברי, רומי, ערבי, ארמי"; "אותו היום שנתרגמה התורה יוונית היה קשה לישראל כיום שנעשה העגל, ובארץ ישראל היו אז שלושה ימים חושך" ו"כשנתרגמו הנביאים על ידי יונתן בן עוזיאל ארמית נזדעזעה ארץ ישראל תי"ו פרסה על תי"ו פרסא" – מאמרים אלה, והרבה כמוהם, שמשמשים בת-קול ללב האומה שנחלק, הם הצורה האגדית של הפרובלימה הלשונית, והמשנה הקצרה שלמעלה, השנויה אף היא במחלוקת, היא סופה המוכרח של אותה האגדה במטבע הלכית, סך הכל מעשי קצר בצורה של החלטה ועמידה על הדעת. שם "ליריקה" שוטפת, רופפת ומתרגשת, וכאן – "אֶפִּיקָה" שלֵוה, מסמר קבוע. בחכמה רבה נבחר כאן המומנט של דליקה, שעת טירוף וסכנה, שאין אדם עשוי להתבונן, אלא נשמע לפקודת לבו וקופץ להציל את היקר לו ביותר. הדליקה אינה איפוא אלא משל דברו חכמים בהווה, והוא הדין לשטף, לגירוש ולכל מיני סכנה.
