העמק דבר על במדבר כ״א:כ׳

מהדורה: ספר תורת אלוהים, וילנא 1879

« העמק דבר על במדבר כ״א:י״ט העמק דבר על במדבר כ״א:כ״א »

2 הרחב דבר פתח ↗

כ״ז לפי הפשט ששרו על הבאר של מים. וחז״ל בנדרים דנ״ה ביארו דשירה זו הי׳ על התורה. ולכאורה איזה שייכות יש לתורה להבאר. וגם אמאי קבעו שירה זו באותו מקום ובאותו זמן. אבל הענין יבואר בס׳ דברים בפי׳ הכתוב בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה. שלימד שם משה לישראל פלפולה ש״ת. איך כל הקבלות בתורה שבע״פ מרומז בדקדוקי המקרא עפ״י י״ג מדות והויות התלמוד. והתועלת מזה הלימוד הוא. שאפשר להוסיף לקח בכל עת. ונעשית כמעין המתגבר. והנה אחר שנעשה הענין של מי מריבה. סיפר משה לישראל טעם הגזרה שנגזר עליו. שרצונו ית׳ היה שיגיד דבר הלכה חדשה ועפ״י זה היתה תפלתו נשמעת להשיב מי הבאר למקומם. ומזה מצאו לב להגיע לזה הדרך אע״ג שקשה להשיגו ע״י עמל ויגיעה. נוסף ע״ז אי׳ בתד״א פי״ב שבזמן שהיו ישראל עושין רצונו ש״מ במדבר היה הבאר שוטף מים בבוקר. ובזמן שלא היו עושין רש״מ היה מתאחר להוציא מים עד שבאו ת״ח ואמרו עלי באר. ובהגיעם לשיר על הבאר. כוונו בזה ג״כ לשירה על התורה בפלפולה. ומש״ה נקראת בארה. שהיא המבארת התורה שבכתב על הדיוק. וגם מבארת מקור הקבלות בתורה שבע״פ. איה מקומה מרומז בתורה שבכתב. היא הבאר. תורה שבע״פ ע״י זה הכח הנעלה. היא כבאר הנובע בלי תכלית: אשר אמר ה׳ למשה אסוף את העם. ולמדם דרך הפלפול. שהרי ס׳ דברים שנאמר בהקהל כ״פ כמש״כ שם היה הכל ע״י רצון ה׳ ובהשפעת נבואה ככחו של משה רבינו כשארי ספרים שבתורה: ואתנה להם מים. ימצאו גם המה כח להוסיף לקח ולהגיע למה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. אכן לא כתיב מימיו. דמשמעו שיעמדו על הקבלות האמיתיות שכבר המה ניתנו מסיני. אבל מים משמע אפי׳ שאינם עומדים על האמת. וא״כ אינם מסיני. מכ״מ המה מועילים הרבה או לאיזה ענין אחר. או שנתפסים בדעה המתבקשת להלכה. וזהו כלל מחלוקת תנאי ואמוראי ובכל דור אשר אלו ואלו דא״ח. אלא שאין כל דעה צלולה להוראה למעשה. וכמו במשל שנשתנה מי הבאר. כך הנמשל שהגיע לדורות מי התורה באופן שאינו צלול כ״כ. אבל מכ״מ היא היא הבאר הראשון. וראוי לברכה ושירה. אז ישיר ישראל וגו׳ עלי באר ענו לה. כנו לחלק תורה הלז בלשון נקבה. כי היא המקבלת ממקור תורה שבכתב. ומש״ה כתיב ישקני מנשיקות פיהו. פיהו ולא פיו משום שמסיים השיר כי טובים דודיך מיין. והיינו דברי דודים שהוא תורה שבעל פה. כדאיתא במס׳ ע״ז פרק ב׳ מש״ה כתיב פיהו בסימן ה״א הנקבה: באר חפרוה שרים. שרי התורה בעלי מלחמתה חפרוה בעומק העיון: כרוה נדיבי העם. היינו בחפירה קטנה משכו איזה שפע מכבוד התורה נדיבי העם שמספיקים צרכי עמלי תורה ומטילים מלאי לכיסם. המה ממשיכים ג״כ איזה דבר בעתו כדאיתא בפסחים דף נ״ג בהא דאיבעי להו תודוס איש רומי גברא רבא הוי או בעל אגרופין הוי וקפשיט מדתניא זאת דרש תודוס איש רומי מה ראו חמ״ו שמסרו נפשם על קדה״ש כך ר״י בר אבין א׳ מטיל מלאי לכיס של ת״ח הוי דאר״י כל המטיל מלאי לכיס של ת״ח זוכה ויושב בישיבה ש״מ שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף ולכאורה קשה הרי כמו שהוכיח הש״ס שאינו בעל אגרופין ממה שדרש. ה״נ יש להוכיח שאינו עשיר בעלמא ונדיב לב. דמה לעשיר לדרוש ברבים אלא צ״ל דכמו שהיה לו זכות לישב בישיבה ש״מ ומסתמא יהא בכחו להאזין דבריהם ולא ישב בכלימה. ה״נ יש לו סיוע מה״ש גם בעוה״ז לחדש ולדרוש איזה דבר בעתו. וכמו שיש לת״ח העמל בתורה סיוע בשפע להעלות הוראה והלכות. כך יש לנדיבי העם איזה סיוע להעלות דבר בעתו וזהו עיקר מימרא דר״י דאלת״ה קשה מאי קמ״ל הא מתניתין היא במכות פ״א דהמסייע לעושה מצוה יקבל שכר כעושה מצוה אלא אשמעינן דאפי׳ שכר תורה שהוא כבוד הרוחני שאין אדם הדיוט יכול לקבל וגם נהפך לו לקלון. באשר הוא לא לפי ערכו ג״כ יהיה אפשר לו לקבל עפ״י איזה דבר שיחדש בסיעתא דשמיא כמו שזכה תודוס והיינו כרוה נדיבי העם. ומפרש במה חפרוה שרים במחוקק בעומק העיון שיגעו ומצאו במה כרוה הנדיבים במשענותם לא ביגיעה בא להם דבר בעתו. אלא בשכר משענותם לת״ח זכו להשיג כבוד ת״ח בעתו: וממדבר מתנה. נדרש בנדרים שם מי שעושה עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל התורה ניתנה לו במתנה ופי׳ מופקר לכל כתבו הראשונים שלמדין תורה לכ״א. ולי נראה שאינו מקפיד על כבודו. וזהו לשון הגמ׳ בעירובין דף נ״ד א׳ כמדבר שהכל דשין בו ופרש״י בזה״ל שאין לו גסות. ופי׳ מתנה שאינו שוכח לימודו וכלשון הגמ׳ נדרים דף ל״ח א׳. מתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתן לו במתנה שנאמר ויתן אל משה. וכ״ה בש״ר פ׳ מ״א עה״פ ויתן אל משה אר״א כל ארבעים יום היה משה לומד תורה ושוכח כו׳ משהשלים מ׳ יום נתן לו הקב״ה את התורה מתנה שנאמר ויתן אל משה: וממתנה נחליאל. דרשו שם כיון שניתן לו במתנה נחלו אל. פירוש כדאיתא בע״ז דף י״ט א׳ אמר רבא דתחלה נקראת על שמו של הקב״ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה והכונה בזה שנעשה כמעין המתגבר לעשות חדשות ע״י הגיונו ועיונו ומש״ה מיקרי תורתו. וכדאי׳ בסנהדרין דף צ״ט כל המלמד את בן חבירו תורה כאלו עשאם לד״ת כו׳ ובשביל דמיירי במי שאינו עושה בעצמו הוי כאלו עשאם. אבל הממציא בעצמו מיקרי עשאם ממש וכמש״כ בספר ויקרא י״ח ה׳ עה״פ אשר יעשה האדם וגו׳ והיינו נחלו אל ובש״ר פ״ו אי׳ כי העשק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה כשהחכם מתעסק בדברים הרבה מערבבין אותו מן החכמה. ויאבד את לב מתנה מן התורה שניתנה במתנה. פי׳ מתחלה מתערבב בחכמת העיון שאינו מוליד כהוגן. ולבסוף משכח ג״כ ומאבד את המתנה שלא ישכח. הרי דבסדר זכיה בתורה תחלה זוכה במתנת הזכרון ואח״כ נוחל חדשות. וכשמאבד זכיותיו מגיע לחילופיהן כסדר ומנחליאל במות דרשו שם ובפ׳ קנין התורה ומכיון שנחלו אל עולה לגדולה דכך דרכה ש״ת מתחלה באה במיצר ולבסוף מנחלת כבוד ועושר כמש״כ בספר שמות ט״ו כ״ז ול״ח כ״א ועוד בספר דברים: ומבמות הגיא. דרשו שם ואם הגביה עצמו הקב״ה משפילו. פי׳ דרך מי שמתגדל בעושר וכבוד. להגביה עצמו ומזה כבודו יורד ומבאר אופן הירידה: אשר בשדה מואב. ירודים מאד משפל אנשים שלא היו מתחלה בעלי תורה וכמו שאמר מלאכי לכהנים שהם היו ת״ח. וגם אנכי נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם כפי אשר וגו׳ הוכיחם דבשביל שאינם נוהגים בתורה כראוי נעשים נבזים ושפלים לכל העם שאינם בעלי תורה. וזהו משל השיר הגיא אשר בשדה מואב כמו שראו עובדי אדמה פשוטי הערך בשדה מואב. הסמוך למקום שאמרו השירה: ונשקפה על פני הישימון. דרשו שם ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע ובשאלתות פרשת נשא הנוס׳ ששוקפין היינו מכין אותו וכמו שדרשו חז״ל ויקרא רבה פי״ב למי אוי למי אבוי למי מדנים למי שיח אמר רב הונא למי שאינו עמל בד״ת למי מדנים למי דינין מפרשי עוד למי מדנים מלשון דינין ועונשין למי שיח בן תורה שמרבה בשיחות בטלות. ובברכות ד״ה א׳ איתא מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק באים יסורים מכוערין ומעכרין אותו. ובב״ב דף ע״ט כל הפורש מד״ת אש אוכלתו שנאמר מהאש יצאו ואש תאכלם. וזהו פי׳ ונשקפה על פני הישימון. עונש המתגאה ויורד ממעלתו מגיע כ״כ עד שנעשה שמם ונזוף למקום ולבריות וכ״ז הוא שבח לתורה דבשביל שקדושתה וגדולתה וכבודה מרובה. ע״כ מי שזכה לה וירד ממנה עונשו מרובה כ״כ ובזה ניכר שבחה שלא כמו שאר חכמות שאע״ג שהחכם נחל כבוד מחמתם. ואח״כ הסיח דעת מהם וירד מכבודו מכ״מ לא נגרע כחו משארי אנשים שלא זכו מעולם לחכמה. משא״כ חכמת התורה דשנה ופירש גרוע ומתגשם יותר מע״ה. והטעם בזה משום שזכה בה לצורה אחרת וחוט ש״ח היה משוך עליו עי״ז. וזה כלל בטבע דמי שיש לו צורה גבוהה ואחר כך איבד צורתו נעשה גרוע ממה שתחתיו בצורה פחותה. וכך טבע דצח״מ. וכך טבע כל מעלה רוחנית. עוד יש טעם כמש״כ בספר בראשית כ״ו ה׳ ובכ״מ דמי שהוא בן תורה הרי הוא איש חיל נושא חרבו של הקב״ה. וידוע דעונשי איש חיל חמור הרבה מאיש מדיני. מפני שהוא נושא חרב המלך ובהעותו ה״ז מבזה אם המלך. כך עונש ב״ת חמור הרבה. וע׳ מש״כ עוד ספר ויקרא י״ג ב׳:

1 ומבמות הגיא וגו׳. וכיון שבאו לגבול מואב ולא נצרכו עוד לה. חזרה לטבע מים וירדה לגיא למקום מים כדאיתא בשבת פרק ב׳:

2 ונשקפה על פני הישימון. עוד היא לתועלת תמידי באשר בצדה יש מדבר וישימון. וההולך בישימון נהנה ממנה ומביט עליה :

« העמק דבר על במדבר כ״א:י״ט העמק דבר על במדבר כ״א:כ״א »