העמק דבר על במדבר י״ט:י״ז

מהדורה: ספר תורת אלוהים, וילנא 1879

« העמק דבר על במדבר י״ט:ט״ז העמק דבר על במדבר י״ט:י״ח »

1 העמק דבר על במדבר פתח ↗

והיתה לעדת ב״י למשמרת. בכל הפרות משמעו שיהיה בסנהדרין שבכל עיר מסור ומשומר במקום טהור. והרמב״ם הל׳ פרה פי״ג פירש עוד שכל ישראל ראוין לשמרה. אבל עוד יש בזה פי׳ מיוחד לפרת משה וכדתנן במס׳ פרה שבכל הפרות היה מעורב מעט מפרת משה. וזה נלמד מסיפי׳ דקרא חטאת היא. משמע שהוא טעם דמש״ה היא מצוינת מכל הפרות משום שהיא מכפרת כחטאת. ולא פרה אחרת וכמש״כ לעיל ב׳:

3 ריטב"א על סוכה פתח ↗

חד אמר מפני שמכשירה.‎ פירוש לקבל טומאה על ידי שנותנה במים עם הלולב והכתוב אומר את משמרת תרומותי לשמרם מטומאה ופיסולא אחרינא: אלא אי אתמר הכי אתמר על מיעוטו כשר א״ר חסדא לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים וג׳‎ מקומות פסול. פי׳‎ כשהוא מפוזר בכלו או ברובו כדכתיבנא במתניתין: דה״ל כמנומר ופסול דייקי רבנן ז״ל מדלא אמר דה״ל מנומר ודקאמר כמנומר בכ״ף הדמיון משמע דמנומר פיסולא אחרינא הוה שיש בו בהרות של גונים הרבה מיהו כתב הראב״ד ז״ל דדוקא שהם גונים הפוסלים באתרוג כגון לבן וכושי וירוק ככרתי אבל מנומר מגונים שכולו מאותו גוון כשר השתא נמי כשר ויש שפוסלין בכל ענין מדלא פי׳‎ ועוד כשהוא בהרות ברובו אינו הדר ופסול: אמר רבא ועל חוטמו והוא אותו גבוה שתחת הנץ כעין נזר אפילו במשהו פי׳‎ מפני ששם מראיתו של לולב שהאדם נותן עיניו ונראין דברי האומרים שכן הדין לכל שאר הפסולין שפוסלין בחוטמו במשהו ואע״ג שיש לחלוק ולומר שלא אמרו אלא בחזזית שהוא ענין ראוי לפסול ומ״מ דין חוטמו כדין השאר ובודאי שיהא כל החוטם שהוא מיעוט האתרוג לא נידון כרובו כמו שאמרו בירושלמי אעפ״כ כיון שנתפרש חומר בחוטמו בפסול חזזית אין לנו להקל בו בשאר הפסולין אלא בראיה וכן דעת מורי הרב בשם רבותיו ז״ל: ניטלה פטמתו תני רבי יצחק ניטלה בוכנתו.‎ פי׳‎ ‎הרב אלפסי ז״ל דפטמת והוא הנץ שנעשה בראש האתרוג והוא שושנתו מלשון שקורין פטמא של רמון לאותו נץ שעל הרמון וכן אמרו בירושלמי ניטלה פטמתו תמן אמרי שושנתו וא״כ אין זה בוכנתו פי׳‎ בוכנ׳‎ הוא הדבר העגול הנכנס׳‎ בגופו של אתרוג כבוכנ׳‎ ותחת השושנה יש בסופ׳‎ כעין זו הבוכנ׳‎ וכן יש אחרים כיוצא בה וגדולה ממנה בעוקצו של אתרוג שתלוי בו בסוף העוקץ העגול הנכנס באתרוג כמין בוכני באסית׳‎ ולדברי רי״ף ז״ל לא בא ר׳‎ יצחק לפ׳‎ שפטמתו ששנינו זהו בוכנתו דאי משום בוכנתו שתחת הנץ לא אמר ר״י שהרי לדברי רבינו ז״ל מכיון שניטל הנץ אע״פ שהבוכנה קיימת פסול שזהו ניטל פטמתו ואין צ״ל בשניטלה הבוכנא שניטלו שניהם אלא שר׳‎ יצחק בא ללמדנו פסול אחר כי כששנינו ניטל עוקצו כשר שהוא קצה העץ שתלוי בו באילן דוקא שלא ניטל אלא העוקץ הבולט שאינו נכנס באתרוג כלל אבל אם נטל עמו הבוכנא שבסוף העוקץ הנכנס באתרוג כבוכנא באסיתא פסול ואין זה הפירוש נכון מכמה טעמים חדא דא״כ היכי אמרינן תני רב יצחק בר אליעזר ניטלה בוכנתו הוה ליה למימר תני ר׳‎ יצחק ניטלה בוכנתו פסול שהרי לא בא לפרש הפסול ששנינו בפירוש אלא שבא ללמדנו פסול אחר ועוד כיון שפטמתו ובוכנתו תרי מילי נינהו היכי לא קתני במתניתא דלקמן דתניא כלהו פסולי אלא נטלה בוכנתו לחוד הו״ל למתני פטמתו נמי כדקתני נקלף ונסדק ואידך כלה דמתני'. ועוד שלא מצינו לשון פטמא על הפרח כי מה ששנינו פטמא של רמון אינו שושנתו של רמון אלא העגול שבראש הרמון בתוך המסרק והפרח ההוא נץ שמו כן שנינו פטמא של רימון והנץ שלו אלמא תרי מילי נינהו. והירושלמי שפיר׳‎ פטמתו שושנתו כסבור שהנץ הוא קרוי פטמתו הא אפליג עלה התם רבי יצחק בן אלעזר והכי אתמר התם נטלה בוכנתו תמן אמרין שושנתו ר׳‎ יצחק חקולא היינו רבי יצחק בן אלעזר האמור בגמרא שלנו וכדאיתא בהדיא בפרק ערבי פסחים והוא חולק שאין פטמתו שושנתו אלא פיקה וכל דבר עגול נקרא פיקה כאותו עץ הנתון בכוש שטוות בו נשים וכמו שאמר במסכת נדה שלש פיקאות הן ולמדנו מדברי רבי יצחק כי פטמתו ובוכנתו אחד הן והן הדבר העגול שנכנס באתרוג כבוכנא באסית׳‎ ודומה לפיק׳‎ ולא הזכיר בתלמוד שלנו אלא דברי ר׳‎ יצחק בן אלעזר דאידך טעותה הוא דטעו בפי׳‎ פטמא של רמון שחשבו שהוא הנץ שלו ולפום גמ׳‎ דילן ליכא שום פיסולא בשניטל אותו העץ ואינו לא מעלה ולא מוריד ורובן של אתרוגין נושרין מהן אותם פרחים מיד וליכא למיחש להו ואין לנו לפרש בפטמתו אלא שהוא בוכנתו כדברי רבי יצחק שבא לפרש אותו וזהו שלא הזכירו בלשונו פסול לפי שלא בא בפסול מחודש וכאלו אומר דרבי יצחק תני במתני׳‎ נטלה בוכנתו וכיון שכן אפשר לפרש דניטל עוקצו כשר לגמרי ואפילו ניטל עם הבוכנא שבסופו מפני שאינו מחסר כלום באתרוג וגם אינו פוסל בהדרו כשהוא למטה בעוקץ שאינו נראה ובוכנתו שהוא פסול הוא אותו הדד העגול אשר בראשו בסוף השושנה ואע״פ שאין האתרוג חסר מגופו כלום בנטילתו מ״מ אינו הדר וזה שבא ר׳‎ יצחק ופי׳‎ דפטמתו ששנינו לא שניטל׳‎ השושנה לבדה דלהא לא חיישי׳‎ אלא שניטלה עם הדד שלה הנכנסת באתרוג כבוכנא באסיתא וכן פרש״י בשם רבו הזקן ר״י ז״ל אבל יותר נראה לומר דבוכנתו שהוא פטמתו שהוא העגול שבסוף העוקץ וברישא דמתניתין לפסולה כשניטל אותו עגול והוה ס״ד דאפילו ניטל העץ בלא העגול לבדו פסול שהכל בכלל פטמתו להכי פירשו בסיפא דניטל עוקצו לבדו כשר דכלה סיפא דמתני׳‎ פירוש׳‎ דרישא הוא להכשיר דבר בגוף הדבר שפסלו ברישא וכן מצינן לשון פטמ׳‎ ועוקץ על כיוצא בזה בדדי אשה שאמרו במס׳‎ נדה איזהו סימנא משתשחר הפטמת ר׳‎ יוסי אומר עד שיתן ידו על העוקץ וכו׳‎ וסופו לחזור הרי שקראו עוקץ לחודו של דד הנכנס בפי התינוק שהוא בולט חוץ מן הדד וקראו פטמת לאותו עגול המשחיר הסמוך לעוקץ וכן נראה שקראו באתרוג עוקץ לעץ הבולט וקראו פטמת לעגול שבסופו הנכנס באתרוג ונמצאו העוקץ והפטמת שניהם במקום אחד ולפי שיטה זו כל שניטלה השושנה של מעלה אפילו עם הדד שבסופה ולא חסר באתרוג כלום כשר ואין לנו לפסול אלא כשניטל העוקץ ופטמתו ורוב אתרוגין יש שאין להם אותה שושנה ודד שלה והאתרוג הדר זולתם וזו שי׳‎ רבי׳‎ הגדול הרמב״ן ז״ל וכן מצינו בנמוקי קרובו הר״ר יונה ז״ל אעפ״כ כיון שלא נתברר בתלמוד יפה יש לנו לחוש ולו׳‎ דר׳‎ יצחק בא לפ׳‎ דניטלה פטמתו ששנינו אינו השושנה אלא בוכנתו של אתרוג בין אותה בוכנא שבראשו תחת השושנה בין הבוכנא דבסוף העוקץ ועל שניהם שנינו נטלה פטמתו פסול אבל אם ניטלה השושנה לבדה או העוקץ לבדו או שניהם ושתי הבוכנות קיימות כשר וכזה ראוי להורות ולעשות מעשה ולא יותר מפי מורי נר״ו: והא אנן תנן נקלף פסול ל״ק הא בכלה הא במקצתה. פי׳‎ הרי״ף ז״ל במקצתה כשר שהמקצה הנשאר מציל שאמרו בגלודה שאם נשתייר בה כסלע כשרה ורש״י ז״ל פי׳‎ בהפך דבמקצתה פסול דה״ל כמנומר וכן נראה נכון יותר:

1 ולקחו. הב״ד שהי׳ בידם האפר משומר כמש״כ לעיל ט׳:

2 לטמא. בשביל הטמא. דהנושא אפר חטאת שלא לצורך טמא. היא מטמא. ואח״כ הוא פוסל את האפר. מש״ה בעי לקיחה בשביל צורך הזאה על הטמא:

3 ונתן עליו. הנוטל מעט האפר מיד ב״ד. יתן עליו. היינו בשביל הטמא מים חיים אל כלי. כ״כ התוס׳ יומא דמ״ג. והאי ונתן אתרוייהו קאי אמים ואאפר היינו שיתן האפר על הכלי אחר שנתן על אותו כלי מים. כ״כ התוס׳ וריטב״א סוכה דל״ה ב׳. והוא פשט המקרא. והדרשה תדרש ג״כ. והנה כתיב הכנה זו בטומאת אהל. ולא לעיל בנוגע במת ממש. ללמד דאע״ג שקידש את המים לשם טומאה קלה עולה גם לטמא הנוגע במת החמור:

« העמק דבר על במדבר י״ט:ט״ז העמק דבר על במדבר י״ט:י״ח »