העמק דבר על בראשית ל״ז:י״א

מהדורה: ספר תורת אלוהים, וילנא 1879

« העמק דבר על בראשית ל״ז:י׳ העמק דבר על בראשית ל״ז:י״ב »

11 העמק דבר על בראשית פתח ↗

וירא אליו. כבר עמד ע״ז הרמב״ן ראיה זו מה היא. וכן לשון המקרא ויבך על צואריו עוד צריך ביאור. ועיקר משמעות הכתוב שרק יוסף בכה ולא יעקב הוא פלא. ורש״י כ׳ בשם מדרש חז״ל שיעקב קרא אז ק״ש גם זה צריך ביאור וכי לא הי׳ יכול לכוין השעה של ק״ש שלא בעת ראות פני יוסף אבל כ״ז ניתן ללמדנו על דרשת ת״י וטקיס יוסף וכו׳ וקדם דאשתמודעי׳ אבוי סגד לי׳ ואתחייב למיהוי שנוי קטיען ותהא ואתחמי לי׳ ורכן על פריקת צווריה וברא על צוורי׳ תוב על דסגד לי׳. וכך הענין שיוסף תקע עצמו לדבר החלום שעתיד השמש להשתחוות לו. והוא אביו. והרבה להשתדל ע״ז עד כה ולא עלה בידו כמש״כ לעיל. ע״כ עלה בדעתו שיבא לקראתו בבגדי מלוכה ומכש״כ לפי מה שכתוב בסה״י שפרעה שלח לו הכתר. והי׳ סבור יוסף שיעקב יכירנו מ״מ וישתחוה לו מפני כבוד המלוכה. או אפי׳ אם לא יכיר אותו ויהי סבור שהוא פרעה וישתחוה לו. יהא בזה האופן מתקיים החלום. אבל באמת לא הכירו יעקב מתחלה וכסבור שהוא פרעה והשתחוה לו שהרי כבר נודע לו שפרעה גזר שיבואו לשם ויהיו משועבדים אליו. ואח״כ הראה עצמו יוסף לאביו והי׳ לאביו תרעומת בלבו עליו כי אע״ג שיעקב שמר דבר החלום ולא התקנא בו. מ״מ לא באופן שיוסף עצמו יהא גורם לדבר להשפיל את אביו לפניו. ע״כ מה עשה להסיח דעתו כרגע קרא ק״ש בדביקות ואהבת ה׳ שיש בזה כח להסיח דעת מכל דברי עוה״ז :

12 הרחב דבר פתח ↗

את צאן. נקוד על את. מלמד שהלכו לרעות את עצמן רש״י בשם מדרש. והוא תמוה מה השמיענו הכתוב בזה הרמז. והלא לפי הנראה אין בזה ענין שבח ולא גנאי כ״כ אפי׳ הלכו לרעות את עצמן בצאן היינו לאכול מהם. אבל באמת יש בזה ענין. ונקדים הא דאיתא בחולין ד״ה אין הסתה אלא באכילה ושתיה ומקשה והכתיב ותסיתני בו לבלעו חנם ומשני למעלה שאני. ופירש״י למעלה שאין שם אכילה ושתיה. וקשה לי הרי גם המקשן ידע מזה. ומש״ה הקשה על הכלל. ומה זה משני. אלא ה״פ דעיקר זה הכלל אין הסתה אלא באו״ש הוא משום דהסתה לא נאמר אלא על פתוי לדבר שאינו הגון ואין דעת המתפתה נותן לזה עד שמסיתו ע״י אכילה ושתיה שמשכר ומבלבל דעתו הצלולה ומתפתה ביינו לעשות מעשהו זר מעשהו ומקשה והכתיב ותסיתני בו ומשני למעלה שאני שלא הי׳ נענש איוב חנם והקב״ה אל אמונה ואין עול וכל דבר הסתה לא היה אלא לפנים כמלכותא דארעא: והנה למדנו מזה דלעשות ענין שאינו ראוי לאדם גדול נדרש לאכילה ושתיה וע״ע מש״כ בס׳ במדבר כ״ב מ׳ שכך הי׳ בבלעם ובלק. מעתה שבטי יה שדנו משפט יוסף למיתה הי׳ בל״ס עפ״י חקירה ומשפט צדק בעיניהם וכאשר יבואר לפנינו מקרא י״ח. אבל מ״מ לא מצאו בצדקתם לב לעשות דבר רצח בידם אם לא באכילה ושתיה שהלכו לרעות את עצמם. והקב״ה בהשגחתו להסב הדבר התעה אותם לילך באותו יום לרעות א״ע ומש״ה בבוא יוסף לידם עשו דבר זר לפי כבודם וצדקתם וה״ז דומה לאיזה חבורת אנשים שהוחלט בדעתם להרוג איש. אם משיגים איזה אדם פשוט ורע מעללים מצוים אותו לעשות הרצח ואינם צריכים ליעצהו איך לעשות. משא״כ אם אין משיגים איש כזה בע״כ מצוים על אדם כשר לעשות כך ונדרשים לעצה להאכילו ולשכרו עד שימצא לב לעשות רע. ומזה למדנו כח שבטי יה בצדקתם שבכל קנאתם וכעסם לא הגיעו לידי מעשה זו שעשו ליוסף אם לא שאנה ה׳ לידם מקרה שעלה בדעתם לרעות א״ע ועי״ז ניסותו ותעו ונתפתו וע״ז נאמר למה תתענו ה׳ וגו׳ וכמש״כ לעיל כ״ה בהר״ד:

11 ויקנאו בו. הבינו שזה לא אפשר שהרהר ביום שאביו יראה בטוב להמליכו עליו מפני חכמתו וע״כ חלום צודק הוא. וגם כי הגיע החלום לפתרון כזה:

12 ואביו שמר את הדבר. לא היה רע בעיניו כ״כ דבכל אדם מתקנא חוץ מבנו וע״ע מש״כ להלן מ״ו כ״ט:

« העמק דבר על בראשית ל״ז:י׳ העמק דבר על בראשית ל״ז:י״ב »