14רוח קנאה. ר"ל רוח טהרה גייסט דער ריינהייט שיהא הוא וביתו טהורים ונקיים מכל חטא ועון, כי קנא יורה בלשון ארמי על טהרת הדבר ונקיותו כמ"ש בפינחס בקנאו את קנאתי, ויורה גם על האזהרה והתראה ווארנען, כי המכוון בהתראה הוא שיהיה המותרה נקי וטהור מכל סיג חטא וחלאת עון, דומה לשרש זהר שיורה על המראה הבהיר קלארעס ליכט, יזהירו כזהר הרקיע, ויורה גם על האזהרה והתראה והזהיר את העם, כי על ידי ההתראה יתעורר המותרה ללכת באור התורה ולא יכשל במכשולי האולת והחטא. ושפיר אמרו סוטה ג' אין קנוי אלא לשון התראה, ובעלי הלשון לא ירדו בזה על דעת רבותינו. וטעם ועבר עליו רוח קנאה וקנא, שקנאתו באשתו והתראתו בה אל תסתרי עם איש פ' איננה מתוך שחוק ושיחה בעלמא, ולא מתוך קלות ראש ומריבה ולהטיל עליה אימה, כ"א מצד שנכנסה בו רוח קנאה, ר"ל רוח טהרה, ומזהיר בה להסירה מכל מכשול ובדברי נחת ומתון רוצה להוליכה בדרך ישרה להיותה טהורה מכל חטא ועון, וז"ש ריש סוטה אין אדם מקנאו לאשתו אלא אם כן נכנס בו רוח טהרה, ומבואר יותר בתלמוד ירושלמי מובא בכ"מ סוף הלכ' סוטה וכמ"ש הרמב"ם שם. ונ"ל עוד מדהזכיר הכתוב בכל הפרשה מליצת ועבר עליו רוח קנאה, שהוא התפעליות הרוח הפנימי, שאין זה נהוג רק בדברי שיריות לא במצות התורה, דדינא רבא אתי לאשמעינן בזה והוא מ"ש סוטה כ"ה בעל שמחל על קנויו קודם שתסתר קנויו מחול והוי' כאילו לא קנא לה מעולם, כי מליצה זו יורה על התגברות איזו מדה בנפש אדם, יאמר כגבר עברו יין על התגברות יין השכרות, עונותי עברו ראשי על גודל התחזקות העונות, וכן ועבר עליו רוח קנאה יורה על התחזקות רוח מדת הקנאה בו, כלומר מה שקינא לאשתו והתרה בה אל תסתרי עם איש פ' לא היתה פעולה קלה לשעתה לבד, שברגע זו חשש בלבו על סתירתה והקפיד עלי' וברגע שאחרי' הסיח דעתו ממנה ואין עוד דאגה בלבו לחוש על הסתתרותה, אבל קנאתו בה היתה פעולה חזקה ונמשכת, שסתירת אשתו עם איש מרחפת תמיד ברעיוניו ולא תזוז ממחשבתו לחוש פן במסתרים תזן עליו אשתו, על זה אמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא, שקנאתו בה היתה מצד התגברות מדת הקנאה בלבבו, שלא תנוח דעתו עליו בסתירתה פן תבגד בו ותקלקל עליו. ורק בזה האופן מהקנוי החזקה יוכל להשקותה אם תסתתר עוד, אבל לא בקנוי קלה שאינה אלא לשעתה וברגע שעברה אינו חושש עליו ומוחל. והנה פעל ועבר הוא פעל מוקדם, כלומר קודם סתירה כבסוטה ג', ועבר וכבר עבר, דבתר סתירה וטומאה קנוי למה לי, ולפי הסדר היה ראוי לומר, כי תשטה אשתו ועבר עליו רוח קנאה וקנא, ונסתרה והיא נטמאה, והביא את אשתו, כמ"ש הרא"ם וצד"ל. ונ"ל טעם שהזכיר הקנוי אחר הסתירה. להורות בזה דלאחר שכבר נסתרה, ע"כ קנויו הקודמת אלי' במקומה עומדת, ואין ביד בעל עוד למחול על קנויו ומוכרח להשקותה, וכמ"ש דלאחר שתסתתר תו אין הבעל יכול למחול על קנויו. והמפרשים יבינו לשון קנאה דפרשה דילן דומה לשאר מקומות כענין קנאת איש מרעהו, ואין לנו אלא דעת רבותינו:15או עבר עליו. יש שני מיני קנאה על שני מיני סתירה המצריכים את האשה לשתיית הבדיקה, הא' על סתירה שיש בה רגלים אל הטומאה באמת, כגון שנסתרה עם אחד מאנשי הארץ הפחותים אשר מטבע נפשם יתאוו אל הזנות, כמאמרם אין אפוטרפס לעריות, והב' על סתירה שאין להעלות בה על דעתה שנטמאה, כגון שנסתרה עם אביה או אחיה או עם איש שחוף שאיננו מתקשה, כי אין בו כח, והוא חולה המוטל במטה ובשרו כלה ויבש ערמב"ם ריש הלכות סוטה, ורש"י סוטה כ"ה ב', אשר כמעט נמנע הוא מצד הטבע שיתאוה האב אל הבת והאח אל האחות, והשחוף מנוע הקשוי גם הוא רחוק מצד הטבע להתעורר למלאות תאותו בשעה קלה כזו, שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה, שהוא שיעור טומאה שנאסרה בה האשה לבעלה, על שני מיני סתירות אלה, אשר אחת מהנה קרובה אל הטומאה והאחת רחוקה ממנה, אמרה תורה שתי מיני קנאות, כמ"ש ועבר עליו רוח קנאה או עבר עליו רוח קנאה, הקנאה הא' על אופן סתירה הקרובה אל הטומאה, על זה אמר וקנא את אשתו והיא נטמאה, כלומר לפי שפיטת אומד הדעת היתה בסתירה זו טומאה, והקנאה הב' על אופן הסתירה הרחוקה מן הטומאה, על זה אמר וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, כלומר כפי הוכחת אומד הדעת לא היתה בסתירה זו שום טומאה, ועל כל אחד משתי הקנאות האלה אמרה תורה שתבוא האשה לידי מי בדיקה, על הקנאה הראשונה אף שהסתירה קרובה לטומאה בכל זאת איננה אסורה לבעלה מבחינת סתירה לבד אבל די לה בבדיקה, ועל הקנאה השניה אף שסתירה זו רחוקה מן הטומאה בכל זאת לא נחוש על מחיקת השם, וגם על חשדה זו הקלה נצריכנה בדיקה, וכבר אמרו המפרשים שמאמר התורה ושכב איש אותה אינה אלא כפי מחשבתו של בעל, וכן והיא נטמאה שנאמרה בסתירה אינו בודאי אלא שהוא כן במחשבתו ע' רי"א; ורש"י פי' ואין ידוע אם נטמאה א"ל, איני מבין מה הנה שתי קנאות האלה, הלא ידענו שאין קנאה המביאה את האשה לידי שתיית הבדיקה כ"א אחת באמת, והוא שיקנא לה על סתירתה שיעור הראוי לטומאה, שיש להסתפק אם נטמאה בסתירה זו, או לא היתה כ"א סתירה לחוד בלתי טומאה, והיה ראוי לפי"ז שיאמר הכתוב בלשון קצרה כזה. ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ולא נודע אם נטמאה אם לא. ולמה לן אריכות לשון המקרא שאמר או עבר עליו וגו' כאלו יש כאן קנאה אחרת:
