1ותקבר. סמוך למיתתה קבורתה, ומכאן ארז"ל מ"ק כ"ח שאין משהין מטות הנשים, עמ"ש ס"פ בשלח בפ' וירא עמלק בשם רוו"ה:2ותמת שם מרים. מכאן ילפינן שהמת אסור בהנאה, נאמר כאן שם ונאמר התם וערפו שם את העגלה מה להלן אסור בהנאה אף כאן אסור בהנאה ע"א כ"ט ב' לדבריהם יש לפרש מלת שם ענין שממה, והוא מקום שאין בו ישוב לא זריעה ולא נטיעה ואין בו הנאה של כלום לבני אדם, עמ"ש ויחי מ"ט כ"ד משם רעה אבן ישראל, ובעירובין ל"א פליגי ר"י ורבנן אי מערבין לכהן בביה"ק, אף על גב דאסור לקנות בית באיסורי הנאה ולרבא פליגי אי מערבין לדבר הרשות, ולר' יוסף פליגי אי ניחא ליה דמנטרא, מכאן הקשה הרב בעל שאגת אריה בטורי אבן באבני מלואים. אדעת הרז"ה דהא דתקע בשופר של עולה של שלמים יצא מטעם מצות לאו ליהנות נתנו, ותו היינו דוקא בתקיעות שהם מה"ת, אבל בתקיעות דתעניות לא יצא, דבמצוה דרבנן אמרינן מצוה ליהנות נתנו, דהא אפילו בשביל מצוה דרבנן נמי מערבין כדתנן לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה, והא הני מצות דרבנן נינהו, ומכל מקום מותר מטעם מצות לאו ליהנות נתנו, וכי תימא דבאמת לא שרי ר"י לערב בביה"ק אלא לדבר מצוה דאורייתא אבל למצוה דרבנן אסור. אם כן למה ליה לרבא התם למימר דפליגי עליה דסברי מערבין לדבר הרשות, לימא דכ"ע ס"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה. אלא דרבנן גזרו מצוה של תורה אטו מצוה דרבנן, ור"י לא גזר דאורייתא אטו דרבנן, אלא ודאי ש"מ דהא דשרי ר"י לערב בביה"ק לדבר מצוה, אין חילוק בין מצוה דאורייתא לדרבנן, ע"ש ביתר ביאור. וכן הקשה בשער המלך בפ"ח מלולב. ואני תמה על תמיהתם, שהניחו להם ליסוד דלילך לבית האבל ולבית המשתה אינו כ"א מצוה דרבנן, כאילו אין שום חולק ע"ז, הא דעת בה"ג דניחום אבלים ולשמח חתן וכלה הוו מצוה דאורייתא, וכ"ד הרמב"ן. עי' בשרשי המצות שרש א', והוא בכלל והלכת בדרכיו ובכלל ואהבת לרעך, ובמגלת אסתר שם תמה בזה על הרמב"ם שפסק שהם דרבנן, אם כן מאי קמקשה על הרז"ה, וגם בלא זה לא ידענא מאי קשי' להו. דבאמת רבא לית ליה דרב יוסף דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה. ולהכי ניחא ליה לרבא לאוקמי דרבנן סברי מערבין לדבר רשות, ופסק באמת כוותייהו, ומצאתי בהגהות אשר"י בשם א"ז דפסק באמת דמערבין לדבר רשות כרבא עי' ב"י או"ח סי' תט"ו, ויש הוכחה דרבנן דהכא סברי מערבין לדברי רשות כרבא, דהרשב"א כתב אהא דאמר רב יוסף אין מערבין אלא לד"מ, היינו במערב בפת דליתיה מדינא אלא להקל על העשיר, וכשאינו לדבר מצוה לא רצו להקל אבל במערב ברגליו קנה שביתה אפילו לדבר רשות, ע"ש בב"י. אם כן לר"מ דפליג אר"י וסובר דעיקר עירוב בפת, ועירוב ברגל אינו אלא תקנתא לעניים עירובין נ"א נהפוך הוא, דבפת שהוח מדינא מותר לערב אף לרשות, וסתם בר פלוגתא דר' יהודה ר"מ, והיינו חכמים דמתניתן, לכן קאמר רבא דרבנן ור"י דמתניתן פליגי אי מערבין לדבר רשות אי לא, דמתניתן במערב בפת איירי, וראיתי להרב בעל אבן העוזר באו"ח סי' תט"ו שהקשה אהרשב"א דסובר דדוקא בפת אין מערבין אלא לד"מ אבל ברגל מערבין אף לרשות, אם כן מאי מקשו שם בעירובין לימא דרב יוסף תנאי היא. הא לא מצינו רבנן דפליגי בהדי' אר' יהודה, אלא מדתני ר' יהודה אומר מכלל דרבנן פליגי עלי'. אם כן יש לומר בר פלוגתא דר"י הוא ר"מ, ואיהו סובר עיקר עירוב בפת, לכן סובר דמערבין לרשות, דלר"מ בפת הוא כמו לר"י ברגל, ע"ש שהניח בצ"ע. ולדעתי יש ליישב דעת רשב"א, דודאי הא דאמר רב יוסף אין מערבין אלא לד"מ לא שייך למימר ביה דבתנאי אמרה לשמעתי', דבאמת דיניה הוא לכ"ע בין לר"מ בין לר"י, אלא דלכל חד מנייהו איכא חדא דמערבין לד"מ דוקא וחדא אף לרשות. לפי סברת כל אחד מהם, איזה מהם עיקר תקנתא, אי דפת אי דרגל, וכל שאינו עיקר תקנתא כ"א להקל, לא הקילו אלא לד"מ ולא לרשות. וקושית הגמרא היא כך, אמת הוא דבר פלוגתי' דר"י הוא ר"מ וחכמים דמתניתן היינו ר"מ, וכיון דסתם לן במתניתן הכא כר"מ. אם כן מוכח דכר"מ ס"ל דמערבין בפת אף לרשות לכן אין מערבין בביה"ק, והתם בכיצד משתתפין דתנן במתניתן כל מי שילך לבית האבל ולבית המשתה, לרב יוסף דוקא היא ולאו אורחא דמילתא קתני. אם כן אית סתמא אחרינא דבפת אין מערבין רק לד"מ ולא לרשות, אם כן פליגי סתמא אסתמא. אלמא למאי דקיימא לן כר"י דעיקר תקנתא ברגל והפת קולי, מכל מקום פליגי תנאי אי עירוב בפת מותר לדבר רשות, וזוהי קושית הגמרא לימא מימרא דרב יוסף תנאי היא, דבלא מימרי' דרב יוסף הייתי אומר, כיון דבמתניתן דילן סתם דאין מערבין בפת בביה"ק, ע"כ דמערבין בפת אף לרשות. אם כן הא דתנן התם כל מי שילך לבית האבל ולבית המשתה, לאו דוקא הוא אלא אורחא דמילתא קתני, ולא הוי קשה לן סתמא אסתמא, אבל לרב יוסף דאמר התם דוקא היא, מקשה תלמודא שפיר. לכן הוצרך לתרץ דטעמא דת"ק דאין מערבין הוא משום דניחא ליה דמנטרא:
