20עריסותיכם. פי' בצק ר"ש ב"מ, אמנם יש הבדל ביניהם, בצק נקרא כשכבר נגמרה הלישה ונעשה כולו גוף אחד, אם שכבר הוחמצה ונעשה נפוחה, או שהיא קרובה אליו, כי בצק ישמש על הנפיחה אויפלויפען, אויפשוועללען כמו ורגלך לא בצקה; ושם עריסה הונח על התחלת הלישה תיכף כשיתערב הקמח במים, כי ערס ישמש על התערובות כבכלאים פ"ו אם עירסן מלמעלה, עריס היוצא מן הכותל, והוא התערבות ענפי האילן על ידי קליעה ושבכה, וכן שם ערש בשי"ן שמאלית, ערשו ערש ברזל שהונח על המטה, הוא גם כן מטעם התערבות הקליעות, כי מטותיהן היו קלועים ושבוכים, כבמשקין פ"ו מסרגין את המטות, כלים פט"ז המטה משיסרג בו ג' בתים, פכ"ב סירגן בגמי או במשיחה. ומה שלא זכר קרא לשון בצק רק עריסה נ"ל דג' זמנים לענין חלה, דבעודו קמח הוי כמו דגן שלא הביא שליש, וכשנתן מים לקמח הוי ההפרשה כמו דגן שהביא שליש, וכשגלגל הוי כמו מירוח בדגן, ובא כאן להורות על התחלת זמן חיוב חלה שהוא תיכף כשיתערב הקמח במים, וזה"ש בספרי ראשית עריסותיכם למה נאמר לפי שהוא אומר והיה באכלכם מלחם הארץ שומע אני אף הקמחים שמותר להפריש חלה מן הקמח ת"ל עריסותיכם משיתערס משיתערב הקמח עם המים, אמרו אוכלים עראי מן העיסה עד שנתגלגל בחטים כלומר שיתערב יפה, לפי שאין שם עיסה עליה קודם גלגול. ושם עיסה המורגל בלשון רז"ל על הבצק יסודו גם כן בלשון עברי, מן ועסותם רשעים מלאכי ג', עשו דדיהן בתוליהן יחזקאל כ"ג, ע"ש הכתישה והדחיקה הנעשית בשעת לישה, ובזה סרה תלונת מחקרי הלשון האחרונים המחפשים מכוון חדש בשם עריסה:21חלה תרימו. לא יתכן לפרש שם חלה עוגה, כי ההפרשה איננה עוגה כ"א עיסה כמות שהיא, והמבאר לתלמוד אמר החלק המופרש מן העיסה אינו נקרא חלה כ"א תרומה, והעיסה כולה נקראת חלה, אמנם אמרה תורה ראשית עריסותיכם חלה, ללמוד על השיעור שחייב בתרומה זו הוא שיהיה כשיעור חלה שאתם רגילים ללוש במדבר והוא עשירית האפה, ופחות משיעור זה לא יתחייב בתרומה זו, וחז"ל נתנו לתרומה זו שם חלה ע"ש חלת העיסה שממנה הופרשה, והמכוון במקרא לפי"ז ראשית עריסה העומדת לעשות ממנו חלה ועוגה. ול"נ שהחלק הנתרם מן העיסה נקרא בשם חלה ע"ש שמחללת את העיסה ומוציאה מן הקדש אל החול כי קודם שתרם תרומה זו העיסה הוא קדש, כמו פירות בשנה הרביעית קודם הפדיון קראן הכתוב קדש, קדש הלולים לה', ועל ידי הפדיון נעשים חולין ומותרים להדיוט ככתוב נטע כרם ולא חללו, ככה העיסה קודם שנתרם ממנה חלק למשרתי ה' הכהנים, כולה נקראת קדש לה', וע"י הפרשת החלק הזה ממנו לגבוה נעשה שאר העיסה חולין ומותרת להדיוט, וע"ש שחלק זה גורמת הסתלקות הקדושה מן העיסה להיותה חולין נקרא בשם חלה, שמחללת ומחלפת את העיסה מן הקודש אל החול אויסלאֶזונגסטייג. דומה לשם מאכלת לסכין השחיטה ע"ש פעולת האכילו הנשחט, וכשמות הרבה שהן ע"ש פעולתם. ובספרי אמרו חלה תרימו את שמורם קדש והשאר חולין ולא שזה וזה קדש להוציא עיסת תרומה, וזהו כדברינו. והמתרגמים אונקלס ויב"ע שינו ג"כ ולא תרגמו שם חלה כאן כבשאר מקומות גריטצא שהוא שם לפת עבה וגדולה. התבונן דבמקרא זה לא יזכיר לשון נתינה, כי כאן לא ידבר רק מענין הפקעת איסור טבל מן העיסה, אשר קודם ההפרשה היא אסורה באכילה, וע"י ההפרשה נפקע איסור טבל והותרה העיסה באכילה, ואף אם אחר כך יחזיק בעל העיסה את החלה לעצמו ולא יתננה לכהן אין כאן אלא גזל השבט, והעיסה הותרה באכילה וכן יש נ"מ מזה היכי דלא שייך מצות נתינה, כגון כהן שיש לו עיסה משלו, אשר גם הוא אסור לו לאכול טבל, אמנם להיותו כהן לא שייך גביה מצות נתינה, מכל מקום צריך להפריש עכ"פ כל שהוא להתיר עיסתו ולהפקיע מאיסור טבל. ולפי דלענין להפקיע איסור טבל מן העיסה אין לו שיעור מה"ת דאפילו משהו פוטר את העיסה, כתרומת גורן שחטה אחת פוטרת כל הכרי, לכן כאן קרא את החלק הנפרש שם חלה ע"ש שהוא מפקיע את העיסה להיותו חול ומותר באכילה. ולענין זה אין צריך שיעור לכן לא הזכיר לשון נתינה. אמנם במקרא שאחר זה יאמר תתנו תרומה, כי שם ידבר ממצוה העיקרת ליתנה לכהן, הנה כדי לקיים מצות נתינת צריך ליתן כשיעור, והוא אחד מכ"ד בעשרון. וכשהוא נותן שיעור זה יצא ידי מצות נתינה אפילו אם העיסה ממאה סאה. כיון שנותן חלק כ"ד מן עשירית האיפה יצא ידי השיעור מה"ת. אמנם מתקנת חכמים הוא לתת חלק כ"ד מן העיסה כמות שהיא, ואם העיסה גדולה עד"מ כ"ד עשרונות צריך לתת לכהן עשרון שלם שהוא חלק כ"ד מן אותה העיסה. וכיון שאינו מדבר שם מן העיסה עצמה רק מן חלק הנפרש הניתן לכהן לא קרא שם בשם חלה, שאין שם זה רק ע"ש הצטרפו אל העיסה המתחלל על ידי חלק הנפרש, והזכיר שם לשון נתינה. לפי זה יהיה נוסח הברכה להפריש חלה מלשון המקרא, ויותר נכון מלשון להפריש תרומה, כי לשון תרומה כולל גם תרומת דגן וכדומה, ולשון חלה יותר פרטי ומבורר על העיסה. ועוד דלשון תרומה נגזר מפעל רם שענינו העתקת דבר ממעמד השפלות למעמד התרוממת, והוא ענין כל תרומה הנאמר במקדיש וקדשיו ומתנות כהונה, שכל שמפרישין הוא להש"י או למשרתיו עושי רצונו, והרי הוא נעתק ממדרגה שפלה למדרגה גבוה. ואם כן אין מקום ללשון להפריש תרומה רק כשבאמת תבא ליד כהן. אמנם לדידן שאין לנו רק חלת האור איך שייך לקראו בשם תרומה כשתלך לכליון על ידי שריפת אש הדיוט. וגם אם חלה אינו בלשון המקרא שם לחלק הנפרש, הלא כמה ברכות אינם על לשון המקרא להניח תפילין - נטילת לולב - וכדומה. ונראה עוד בטעם הנחת שם חלה על חלק הנפרש מן העיסה, שהוא לשון התחלה מענין ויחל נח, היה שם אהלה בתחילה, להוראת ההתחלה שאין דבר מלפניו, ומזה ג"כ ותחולל ארץ, לפני גבעות חוללתי לענין יצירה, שהוא ג"כ התחלת הוית הדבר, ולהיות שחיוב ההפרשה היא מיד בתחלת הוית העיסה כי מיד כשיתערב הקמח במים חל עליו חיוב ההפרשה, לכן הונח עליו שם חלה, להיותו התחלת היות העיסה. כי שם חלה יתכן שהוא מן הכפולים ששרשו חלל, והדגש מורה על חסרון אות הכפל והה"א לנקיבה, ואפשר הוא מנל"ה, וה"א שרשית, והה"א הכתובה היא לנקיבה, והדגש לסימן שהוא ממשקל השמות הכבדים, והראוי בתשלומו חלהָהָ, ע"מ בקשה; אף על גב שכבר קראו הכתוב ראשית עריסותיכם, מכל מקום לא ימנע מלייחד על חלק הנפרש שם חלה, וזה. כי בשם ראשית לא ידענו רק הקדימה בזמן, שיהיה הפרשת החלה מוקדמת היינו שהשימוש הראשון שהוא משמש בעיסתו תהיה הפרשה זו, ושאסור לאכול ממנו קודם ההפרשה, ועדיין לא ידענו מתי תחול זמן חיוב ההפרשה, וגם אם יפריש בגמר הלישה שמה ראשית, כי בתואר ראשון יובן הקדימה בערך אל מה שלאחריו, שבהכרח ימצאו שם לכה"פ ב' דברים שהאחד קודם לחברו בזמן, ויפול על הא' תאר ראשון בערך אל הב' המתאחר דאס פאָרדערסטע, ששימוש העיסה יהיה מאוחר משמוש החלק הנפרש ממנו; אמנם בקריאת את חלק הנפרש בשם חלה שענינו התחלה, ידענו הרגע שבו חל חיוב ההפרשה, והוא בהתחלת הוית העיסה כשיתערב הקמח במים, כי לשון תחלה יורה על הקדימה בערך אל מה שלפניו, שלא קדם לו דבר מאותו ענין, אבל המתחיל הוא הרושם החיצון להתגלות אותו דבר דער אנפאנג, שבזה האופן לא יתחייב כלל שימצאו שם דברים יותר מאחד הנערכים זה לזה בערך הקדימה והאיחור, כי גם אלו יהיה המתחיל נפרד ומשולל מכל מתאחר יפול עליו תאר ההתחלה בבחינת חול התגלותו אחר שהיה נעדר. עפ"י הדברים האלה יהיה נוסח הברכה להפריש חלה מלשון המקרא, ויותר נכון מלשון להפריש תרומה, כי לשון תרומה כולל גם תרומת דגן תירוש ויצהר ושם חלה יותר פרטי ומבורר על העיסה; אמנם הגר"א ביו"ד סי' שכ"ח אמר כי לשון להפריש תרומה יותר נכון מלהפריש חלה, כי רק בלשון משנה נקרא חלה אבל בלשון מקרא חלה נקרא העיסה כמ"ש חלות בלולות. ואינני מבין כי חלות על כרחו אפויות הן ולא עיסות וחלות בלולות פי' חלות אפויות מסולת בלולה בשמן, כבמנחות ע"ה דסולת בלולה בעי' לא חלות. דברים הנ"ל דלצאת ידי נתינת חלה לכהן צריך מן התורה שיעור כתבתי לפי דעת בעל נודע ביהודה בתשו' מה"ת סי' ר"א שכתב דמה דאית' בספרי תתנו שיהא בה כדי נתינה היא דרשה גמורה, ומה"ת חייב לתת לכהן מתנה חשובה אם אחד מכ"ד או ממ"ח שבעיסה, והא דאמרי' אין שיעור לחלה היינו לאפקועי איסור טבל מהעיסה, ויישב בזה דברי רש"י כאן שבתחלה כתב שלא נאמר שיעור בחלה רק חכמים נתנו בה שיעור' ואחר כך כתב תתנו שיהא בה כדי נתינה, שדבריו סותרים זא"ז, ולחילוק הנ"ל דברי רש"י מיושבים, וחולק בזה על הרא"ם שכתב דהא דדרשו בספרי תתנו שיהא בה כדי נתינה אינו אלא אסמכתא בעלמא, שהרי גבי תרומת גורן, נמי כתיב נתינה, ועם כל זה אמרו שאין לה שיעור מה"ת אלא חטה אחת פוטרת את הכרי, והראיה הגמורה על זה שהרי כתב בה כתרומת גורן, מה תרומת גורן אין לה שיעור מה"ת אף חלה אין לה שיעור מה"ת, עכ"ד הרא"ם, ועל זה חולק בתשו' הנ"ל. אמנם מצאתי לר"א ממיץ בעל התוספת כדעת הרא"ם, שכתב בס' היראים סי' קפ"ג אחרי שהוקשה חלה לתרומה אין לה שיעור כתרומה גדולה, ויש בספרי ברייתא דורשת מן המקרא שיעור לחלה, דתניא תתנו לה' תרומה שיהא בה שיעור נתינה מכאן אתה אומר שיעור חלה של בעה"ב א' מכ"ד ושל נחתום א' ממ"ח, ונראה לי שאסמכתא בעלמא הוא, עכ"ד. וכ"כ הרא"ה בספר החינוך סי' שפ"ה החלה אין לה שיעור מה"ת וכו' אבל חכמים חייבו להפריש חלק א' מכ"ד וסמכו הדבר במה שאמר הכתוב תתנו כלומר תן לכהן מתנה ראויה. הנה מבואר לפנינו דעת ר"א ממיץ ודעת הרא"ה כדעת הרא"ם ודלא כבעל נודע ביהודה. ובאמת אין לו בתשו' הנ"ל שום ראיה מכרעת לדעתו, כי מה שהביא מפי' המשנה להרמב"ם פ"ב מ"ז דחלה דמבואר ממנו שיש עכ"פ שיעור מה"ת לנתינת חלה לכהן, אני העני אינני רואה מבואר כן מדבריו, כי ממ"ש תתנו שיהא בו כדי נתינה, זה לא ילמדנו שדעתו שהוא מה"ת, כי התחיל שם בלשון "מה שחייבו" זה יורה דרבנן חייבו שיעור נתינה ממלת תתנו. גם מ"ש דמרמב"ם בחבורו פ"ה מבכורים ה"א נ' נראה עכ"פ שמן התורה יהיה דבר הראוי ליתנו מתנה, אין זה נראה לדעתי, שהרי הרמב"ם התחיל שם מ"ע מה"ת להפריש תרומה מן העיסה לכהן שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה וראשית זו אין לה שיעור מה"ת אפי' הפריש כשעורה פטר את העיסה, הנה כתב להפריש לכהן, וראשית זו, אפילו כשעורה. מבואר מדבריו באר היטיב שראשית זו שמפריש לכהן היא אפי' כשעורה. וזה ודאי אין בו כדי נתינה. והנה כל בנינו שם בתשו' הוא כדי ליישב דעת רש"י מנחות ע"ז ב' ד"ה ונליף מתרומת חלה, שפירש"י שם שהוא א' ממ"ח שהוא תמוה מאד, דהא שיעורי חלה אינו רק מדרבנן, לכן המציא חילוק הנ"ל דלצאת ידי נתינת חלה לכהן בעי שיעורא מה"ת. אמנם אין צורך לזה, דבלא"ה נוכל לומר, כמ"ש בס' מראה אש שם, דהא חכמים נתנו האי שיעורא מה"ת. אמנם אין צורך לזה, דבלא"ה נוכל לומר, כמ"ש בס' מראה אש שם, דהא חכמים נתנו האי שיעורא מדכתיב תתנו ופחות מזה אין כדי נתינה אם כן הוי כמו מדאורייתא, ע"ש. ואף דהך תירוצא אינו ברור כל כך, מכל מקום ניחא לן למימר הכי מלמיפש פלוגתא בין רש"י וגדולי ראשונים. וגם בתלמודא לא אשתמיט בשום דוכתא לאשמעינן הך חידושא, דאף דלמפטר העיסה מטבל די בכ"ש, מכל מקום למיפק ידי נתינה לכהן בעי שיעורא. ולכאורה יש ראייה מתלמוד ירושלמי דלא בעי שיעורא כלל, דאהא דתנן ריש פאה אלו דברים שאין להם שיעור, קמקשו בירושלמי למה לא תנינן תרומה ע"ש בר"ש, ואם איתא דיש לחלה שיעור מה"ת בכדי נתינה מדכתיב ביה תתנו, אם כן ע"כ גם בתרומה דינא הכי יהיה, דגבי' כתיב גם כן נתינה ראשית דגנך וגו' תתן לו דברים י"ח ד', אם כן הא דאמרינן חטה אחת פוטרת כל הכרי, היינו כדי לאפקיעה מטבלה, מכל מקום למצות נתינה לכהן בעי שיעורא אם כן מאי מקשו בירושלמי למה לא תנינן תרומה; וטרח שם לאשכוחי כמה תירוצא, הא הקושי' מעיקרא ליתא, דבאמת תרומה בעי שיעורא דכדי נתינה לכהן. אם כן מוכח דלא בעי' שיעורא כלל אף בנתינה לכהן. והך תתן לו דרשו בו בספרי שם ובחולין קל"ה שיהא בו כדי מתנה לענין ראשית הגז שהוזכר בהך קרא, וגם נענין תרומה אמרו עליו שבת כ"ה ב' לו ולא לאורו. ע"ש בתוס' ובתוס' גטין כ' א' ד"ה דילמא. ויראה דממה שהוזכר בתרומה לשון נתינה, טרחו רבותינו מקראות לאוכוחי מנייהו כמה שיעור כדי נתינה, כדאיתא בירושלמי מובא בר"ש פ"ד דתרומות מ"ג אם מקרא דיחזקאל ששית האפה מחומר החטים, או מקרא דבתורה אחד אחוז מן החמשים, ע"ש וברש"י חולין קל"ז ב'. גם ממה דמקשו בתלמודא דידן חולין קל"ז ב' דאורייתא בס' האמר שמואל חטה אחת פוטרת כל הכרי, ולא משני דהא דדאורייתא בס' היינו כדי לצאת ידי נתינה לכהן, והא דחטה אחת פוטרת כל הכרי היינו לסלוקי מני' איסורא דטיבלא, ש"מ דאין שיעור כלל מה"ת אף לנתינת כהן. ומה שהתעורר בתשובה הנ"ל בקושיתו על בעל זית רענן וכתב שאין שייך בתרומה לשער כדי נתינה א' מס' כיון שאין שיעור ידוע לכרי שיתחייב בתרומה ובאיזו כרי נשער חלק ס' אם כרי של קב או כרי של מאה כור דלענין שיהיה בו שיעור נתינה אין לומר כל כרי לפי מה שהוא עכ"ד. לא ירדתי לסוף דעתו בזה, וכי שיעור ס' מכרי היותה קטן לא יהיה הרבה יותר משיעור כ"ד או מ"ח מחמשת רבעים קמח, מכל מקום חזינן דקרו להך שיעורא זוטא כדי נתינה, מכש"כ שיעור ס' מכרי שהוא עכ"פ רבה מני' טובא:
