הכתב והקבלה, במדבר י״ב:ח׳

פה אל פה. ת"א ממלל עם ממלל, הרחיק את ההגשמה כדרכו, ולהמפרשים טעמו בלתי אמצעי; אמנם לדבריהם מה הוא לשון אל פה והול"ל פה אל אוזן, גם שם פה המיוחס אליו ית' מבואר במחברים שהוא כנוי אל המלאך השלוח מאתו ית' לדבר דבר בשמו כמ"ש כי פי צוה, ואיך יורה מלת פה כאן על הפוכו על בלתי אמצעי; ולדעתי אין מלת פה אל פה הוראתו כאן על אבר הדבור, אבל הוא דומה למה שכתוב מלכים ב י׳:כ״א וימלא את בית הבעל פה לפה ושם כ"א מלא את ירושלים מפה לפה, ובעזרא ט׳:י״א הארץ אשר מלאוה מפה אל פה, שהמכוון בכל אלה מן הקצה אל הקצה, מתחלת העיר עד סופה, משפת הבית מקצה מזה עד סוף קצה האחרון שבו, וכן כאן אחר שאמר שהוא הנאמן בכל בית החכמה, הוסיף לאמר: פה אל פה אדבר בו. כלומר מן קצה הראשון שבבית החכמה עד קצותה האחרון אוכל לדבר עמו, שאינני צריך להעלים ממנו שום ידיעה וחכמה, כי מוכן הוא להתקשר באותן הצורות הקדושות והטהורות עד שיוכל להסתכל מצורה הראשונה עד טבור הארץ:

ותמונת ה' יביט. פירש"י מספרי זה מראה אחורים כענין שנאמר וראית את אחורי; ענין מראה אחורים כבר פירשו הראשונים שהיא ההשגה מצד פעולותיו ית', ובחנת ותדע שבשם תמונה יובן ענין מראה אחורים, כמאמר רז"ל וכפי הבנת הראשונים הנ"ל שהיא ההשגה מצד פעולותיו, כי כבר הבדילו בעלי הלשון בין שם פסל לשם תמונה, והוא. שם פסל הונח על צורה הנפסלת כתבנית איזה נמצא מהברואים מבלי השגחה על פעולת הנמצא ההוא, אמנם שם תמונה הונח על צורה אשר בתבניתה תרמוז על איזו פעולה, כמו שנהגו משוררי העמים על רמיזת היושר יציירו תמונת אשה מכוסת עינים ובידה מאזני משקל וכדומה כנודע, ובמכילתא פ' יתרו בפ' לא תעשה לך פסל וכל תמונה אמרו פסל גלופה, תמונה אטומה, יע"ש. ויהיה לפי"ז טעם ותמונת ה' יביט ר"ל יבין וישכיל פעולותיו ית' המנהיגות המציאות: