18ואשה אל אחותה. תימה ששינה כאן מכל לשונות האמורות עד הנה בעריות שהתחיל בהן בלשון ערוה, ולמה לא אמר גם כאן ערות אשה אל אחותה לא תגלה, וגם אם רוצה להזכיר לשון קיחה להורות שאין קדושין תופסין, מ"מ הי' לו לומר בלשון קצרה, אחות אשתך לא תקח, ולמה לי' להאריך אשה אל אחותה, ולכן נ"ל שבא להורות שאינו מדבר, באחות אשתו דעלמא לבדה, אבל גם באחות אשתו כשהאחות חשובה כאשתו, והיינו כשהיתה האחות נשואה לאחיו ומת בלא בנים, והיא נופלת לפניו ליבום, וכל הזקוקה ליבום הרי היא כאשת היבם לענין זה, שיכול לבוא עלי' בלא קדושין מה"ת, כי זו היא אשתו שהקנו לו מן השמים. ואם לא רצתה להתייבם אליו דינה כמורדת על בעלה שתצא ממנו בלא כתובה, ואפי' אומרת אני נזונת משלי ואשב עגונה כל ימי חיי אין שומעין לה. הרי דכל הזקוקה היא כאשת היבם לענין זה. הנה על אשת אחיו המת בלא בנים שהיא כאשת האח החי, אמר כאן ואשה אל אחותה לא תקח. ר"ל לא תקח אחות אשתך אף שגם היא כאשתך, ומקרא זה מוסב על מה שאמר לפני זה ערות אשת אחיך לא תגלה והיינו בחייו או אחר מותו ביש לו בנים, מענין זה מסיים כאן ואשה אל אחותה לא תקח, כלומר אם אשת אחיך ראויה להיות אשתך והיינו באין לו בנים, שזקוקה לך ליבום, מ"מ אם היא אחות אשתך לא תקחנה. ואין תשובה ממה שאמרו יבמות ס"א אשה ולא יבמה, כיון דקרא דילן בלא"ה מיבמה משתעי, ממלת עליה, הוי"ו יתרה שבמלת ואשה יורה ההתחברות אל הקודם:19לצרור. כמו צרור כסף, צרור המור, צרור אבן במרגמה, שהוא שם תואר על התקשרות דברים הנפרדים יחד ע"י מטפחת הצורר אותם יחד והאוגדם זה עם זה עד שנעשים כגוף אחד שאין להם אפשרות להפרד זה מזה בלתי התרת קשר מטפחת שעליהן, ככה שתי נשים. אף שהן נכריות זו לזו ואין ביניהן שום קרבת משפחה, אם הן נשואות לאיש אחד, שבזה הן קשורות יחד ומתאחדות זו עם זו להיות כגוף אחד בהשתדלות שמושי הבית והתולדה, בלתי יכולתם להתפרד זו מזו בלתי התרת קשר האישות שעליהן מן האיש, כלל התקשרות שתיהן יחדיו נקרא צרור צוזאממענפערבונדענע, וכל אחת משתי נשים האלה, להתקשרותה עם חברתה התקשרות תמידית בלתי אפשרי התפרדות בבחירתן, נקראת צרה, ומזה וכעסתה צרתה, וגם אם פנינה וחנה היו אהובות זו לזו היתה נקראת בשם זה, ולמה שאמרו ב"ב טז"א דפנינה לש"ש נתכוונה, לא היתה ענינה עם חנה רק לטובתה לא מחמת שנאה; מעתה אני אומר כי אות למ"ד שבמלת לצרור הוא במקום מלת את, סי' הפעול, כמו הרגו לאבנר שמואל ב ג׳:ל׳, האוכלים למעדנים איכה ד׳:ה׳. ויקח לירמיה ירמיהו מ׳:ב׳ שהלמ"ד במקום את, וכן כאן לצרור כמו את צרור, והמלה מוטעמת ברביע, ומשמש פנים ואחור, דומה למקרא פ' ראה ששת ימים תאכל מצות ויום השביעי עצרת, שיום השביעי מוטעם ברביע אחר אתנח, והוא משמש פנים ואחור, כמו שכתב הראב"ע שם, וכאלו אמר ששת ימים תאכל מצות ויום השביעי, ויום השביע עצרת. ויש דומים הרבה לזה כמו שכתוב בתולדות ואת כל אחיו, וכן כאן מלת לצרור המוטעם ברביע משמש פנים ואחור, והוא אם כן מאמר בפ"ע, ומכל מקום מתחבר בטעמו לענין ראשון, וכאלו אמר, את צרור אשה אל אחותה לא תקח. ומוסיף בזה לאסור עליו גם צרת אחות אשה וכפילת הרי"ש על התחזקות הצרירה, והיינו גם צרת צרה וכמאמר רבותינו. ואדמ"ו בתוס' רע"ק במשנה ריש יבמות כתב קשה לי דלמאי צריך קרא לצרת צרה הא הצרה הנפטרת בלא יבום נשארה לו באיסור אשת אחיו מאביו והיא עצמה ערוה וממילא צרת צרתה היא צרת ערוה דאשת אחיו מאביו, כיון דצרת ערוה נדחית ממנו נאסרו עליו משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפניו היא אסורה לו משום אשת אח ממילא צרתה היא צרת ערוה ממש, וצ"ע עי' שם. ולא הבינותי, דבלא ילפותא דלצרור היינו אומרים דכשנתייבמה לאחיו השני פקעה זיקה דקמא לגמרי וכי מיית לא הוה עלה אלא זיקת שני לחוד וכאילו לא היתה מתחלה צרת ערוה, כדחזינן ביבם עצמו דאמרינן יבמות ל"ט א' ולקחה לה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו, דלא אמרינן עדיין יבומין ראשונים עלה ולא תסגי לה בגט, וכן כשגירשה מותר לו להחזירה ולית בה משום איסור אשת אח, וכן מדילפינן יבמות ל"א ב' ומת אחד מהם שעליה זיקת יבם אחד ולא שעלי' זיקת שני יבמין, ומוקי לה בשעשה בה השני מאמר, דאז הוי' בה זיקת ב' יבמין, אבל בשכנסה לא הוי בה רק זיקת יבם האחרון דזיקה ראשונה פקעה ע"ש רש"י, ובתוספת דפלוגתא דתנאי היא אי זיקת ב' יבמין דאורייתא הכא נמי הו"א דלאחר יבום השני תו לא הוי עשה זיקה דקמא ולא היתה מעולם צרת ערוה, לכן צריך ילפותא דלצרור:20לגלות ערותה עליה. לדעת המפרשים עליה מוסב על הראשונה שלקח בקדושין גמורים, והנגינה מתנגדת לזה, ולפי הטעם מלת עליה מוסב על השניה שרוצה ליקח עי' נגינת הטעם בקרא שלח י"ד כ"ז המה מלינים עלי שמעתי ובויחי כ"ט ט' רבץ כארי' וכלביא, ובמדבר ד' ו' ופרשו בגד כליל תכלת, ונ"ל כי מלת עלי' כאן כענין עלי אלהים נדריך, זבחי שלמים עלי, ונדריה עלי', שענינם ההתחייבות המוטלת על האדם איינע אויף איהר ליעגענדע פפליכט כלומר שמוטל עלי' החוב להנשא אליו, כגון שהיא היתה אשת אחיו המת, שמת בלא בנים והנה היא זקוקה להתיבם אליו מכל מקום לא ישאנה לפי שהיא אחות אשתו, והוא ע"ד ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע, דמלת לזרע לרבותא אפי' לזרע ולהוליד ומכל שכן בשאינו לזרע ולהוליד, וכן בחריש ובקציר תשבות כי תשא ל"ד כ"א, שפירושו ע"ד הפשט לחיוב השביתה בשבת אפילו בדברים שהם חיי הנפש, ובכמה מקומות נקט קרא לישנא דרבותא, וכן כאן עליה אע"פ שהיא מחוייבת להנשא אליו ומכש"כ בשאינה מחוייבת וזקוקה אליו; דבר זה למדתי ממ"ש יבמות ג' עלי' מה ת"ל שהוא מיותר לגמרי לפי שנאמר יבמה יבוא עלי, שומע אני אפי' באחת מכל העריות הכתוב מדבר נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן במקום מצוה ואמר רחמנא לא תקח, ע"כ. הנה אסור לו לייבם אחות אשתו אף שהיתה זקוקה אליו בשעת מיתת אחיו שלא היתה אז אחות אשתו, אם קדם לישא את אחותה, יבמתו אסורה עליו, כמ"ש יבמות ח', בנשא מת ומת ואחר כך נשא חי, ע"ש. אהני לן גזרה שוה המקובלת בידינו לפרש קרא על פשטי' מוסכם אל הנגינה, ועמ"ש דברים כ״ה:ה׳ בקרא יבמה יבא עליה. הנה במלה זו ביאר הכתוב דבאחות אשה וצרתה הזקוקה ליבום קמשתעי, והא דלא הזכירו ברישא דקרא, כי באמת באחות האשה עצמה אין מן הצורך כ"כ לבאר בו שאסורה ליבם אף שזקוקה אליו, כי אין עשה דיבום דוחה ל"ת שבאחות אשה שהיא בכרת, ורק בצרתה שמצד עצמותו מותרת ליבם, אתי קרא לאשמעינן שאסורה, כביבמות ח', ערוה ל"צ קרא כי אצטרך קרא למיסר צרה, מכל מקום מרומז גם ברישא דקרא דבזקוקה קמיירי, מדקאמר ואשה אל אחותה ולא אמר אחות אשתך כדכתיבנא. לפי המבואר בזה, כלולים במקרא זה תלתא עניני, הא' אחות אשתו דעלמא הפנויה, הב' אחות אשתו הזקוקה אליו ליבום מצד היותה אשת אחיו המת בלא בנים, הג' צרת אחות אשתו הזקוקה, ועל שלשתן אמר כאן בחיי', והכוונה מתחלפת בזה, כי באחות אשתו הפנוי', מלת בחיי' מוסב על אשתו, שבכל ימי חיי אשתו אף אחר שנתגרשה, אחותה אסורה עליו, אמנם באחות אשתו הזקוקה וצרתה, אין מלת בחייה מוסב על אשתו, כי גם אחרי מותה אסורה עליו אחותה עם זקוקה, וע"כ מוסב בחיי' על האחות הזקוקה ועל צרתה, שבכל ימי חיי עצמה עומדת עליו באיסור אשת אח, אפילו אחר מיתת אשתו. זה הנראה לדעתי בביאור לשון המקרא לדעת רבותינו דקרא משתעי באחות אשתו וצרתה הנופלת לפניו ליבום, והוא יסוד גדול להם שעליו בנוי כל מסכת יבמות. ומן התימה על המפרשים את המקרא רק באחות אשתו דעלמא, כי מלבד דלפירושם יחסר לנו בתורה הכלל הגדול דצרת ערוה אינה מתייבמת, גם הנגינה במלת עלי' מתנגדת לפירושם, וכן ביאורם מלת לצרור לעשות את זו צרה לזו קשה מאד, דאם כן היה יותר ראוי לומר לצרר כמו וצררו אתכם, ועוד דעיקר איסור אחות אשה הוא שהיא ערוה לא מפני שישנאו זא"ז, ועוד גם באשה ובתה הן צרות ולא זכר בהן לצרור, והרמב"ן רוצה ליישב זה ואמר, האחיות הן ראויות שתהיינה אהובות זו לזו לא שתהיינה צרות, והא דלא אמר כן באשה ובתה, כי הנה שאר ואסורות גם לאחר מיתה; הנה מלבד שהוא דחוק, כי גם האחיות הן שאר ואסורה גם לאחר גירושי הראשונה, גם התימה עליו איך התיישבה דעתו הגדולה בזה, הלא על טעם שכתב הרמב"ם באיסור העריות שהוא למעט המשגל, כי כל אחת מן העריות נמצאת על הרוב עם האיש שנאסרת עליו והיא תמיד עמו בביתו, ע"ז השיב הרמב"ן, איך יחייב כרת בעבור המצא עמו לפעמים, והתיר שישא האדם נשים רבות, הנה תשובתו זאת בעצמה נופלת גם על דבריו כאן, איך יחייב כרת באחות אשה מפני טעם חלוש שישנאו זו את זו, והתיר שישא האדם נשים רבות, ולא יחוש שתהיינה שנואות זו את זו, וכי הנשים אינן מצוות על אהבת רעים, והנכון בכוונת המקרא כדעת רבותינו:
