הכתב והקבלה, בראשית כ״ד:ס״ז

67 האהלה שרה אמו. למפרשי פשט הלשון לקוי, אם ה"א קדמאה של האהלה נוספת כי היא סמוכה לשרה ואין במלה סמוכה ה"א ידיעה או שחסר הנסמך והראוי האהלה אהל שרה, עראב"ע ור"ש ב"מ. ולרבותינו שילמדינו דכמה אורות קדושות ששקעו וכבו מאהל שרה במיתתה, וחזרו לזרוח ולהאיר בביאת רבקה ערש"י יש ליישב לשון המקרא על מכונו בלי חסר ויתר, כי אהל פי שנים בהוראתו יורה על משכן ודירה צעלט ויורה גם על אור כמו עד ירח ולא יאהיל, תרגומו לא ינהיר, לשמש שם אהל בם תרגומו זהרורית האור, וזהו ג"כ המכוון בקרא דילן, האהלה לשון אור, והוא פעל עבר לנסתרת, כי אור מצאנוהו גם בלשון נקבה, ליהודים היתה אורה, כחשכה כאורה, ודומה בנקודתו אל הועלה על המזבח שופטים ו' כ"ח שהוא הפעל ובא בחול"ם מקום מפני העי"ן כמ"ש ר"ש ב"מ שם וכן הועלה על ספר דה"ב כ' ל"ד לפי"ז טעם האהלה נתמלא אור וזהר, וה"א קדמאה איננה לידיעה כ"א להוראת מלת אשר, כמו ההלכו אתו יהושע יו"ד הנמצאו פה דברי הימים א כ״ט:י״ז שטעמם אשר הלכו אשר נמצאו, כן האהלה, אשר אהלה, כלומר אשר נתמלא אור. לפי"ז אין המקרא יוצא מידי פשוטו. אהלה שרה טעמו למשכן דירה של שרה צעלט דער שרה ונתוספה ה"א קדמאה להורות על כוונה שניה שבמלה זו שהוא לשון אור, ונכלל פי הוראות שתים במלת האהלה, וטעמו משכן שנתמלא אורה העלל געוואָרדענעס צעלט. ויב"ע אמר בתרגומו ואעלה יצחק למשכנא דשרה אמי' ומן יד נהרת בוצינא דטפת בזמן דמיתת שרה. ולפי המבואר מכוון זה בלשון המקרא עצמו: ויאהבה.

68 מה לו לכתוב להזכיר אהבת איש באשתו, אבל בא הכתוב לרמוז שהיה מצטער מאד על אמו ורחק ממנו מנחם עד שנחם באשתו באהבתו אותה, ואונקלס פי' ויביאה יצחק האהלה והנה היא שרה אמו, ולכן הזכיר האהבה, כי מפני צדקתה וכשרון מעשיה אהבה ונחם בה, וכן הזכירו רבותינו עד שלא מתה שרה היתה ברכה מצויה בעיסה רמב"ן ולדעתי נראה מדשינה קרא כאן ממקומות אחרות, שבהם ייחס הנשואין לאיש במאמר אחד. ויקח אברם ונחור להם נשים, ויקח את מחלת וגו' לו לאשה, ויקח עמרם את יוכבד וגו' לו לאשה, ויקח אהרן את אלישבע וגו' לו לאשה, וכאן ייחס הנשואין לה ולא לו, באמרו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, כי למ"ד דבת ג' שנים היתה רבקה כשנשאת, לא היה יצחק נוהג בה מנהג אישות כיון דאינה בת לידה ויש בבעילתה משום השחתת זרע לבטלה עמ"ש במה שאמר יעקב אעבדך שבע שנים, לכן לא תלה קרא נשואין אלו מצדו רק מצדה, היא היתה לו לאשה לעשות כל מה שאשה עושה לבעלה, אבל מצדו לא היתה אישות גמורה שלא היה בא עליה ולא היתה בינו ובינה רק קרבת אהבה, הא דבבעילת קטנה אית בה משום השחתת זרע, היא דעת הרמב"ם שכתב בק"א מא"ב הי"ח, אסור להוציא שכבת זרעו לבטלה לפיכך לא יהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד, וכ"כ הטור באה"ע סי' כ"ד, מבואר דעתם אע"ג דקטנה תבוא לכלל לידה השתא מיהת לאו בת לידה היא ואית בה משום השחתת זרע, ומה שאמרו נדה י"ג הנושא את הקטנה מעכב את המשיח, לא להוציא איסור השחתת זרע רק להגדיל בה האיסור, דמלבד שהוא חוטא לנפשו בהשחתה זו, אף גם הוא חב לאחרים ומעכב זכות הרבים, וראיתי להרב במשנה למלך בק"א מא"ב הכ"ו דפשיטא ליה שדעת הרמב"ם כאינך פוסקים שאין בקטנה משום השחתת זרע, ותמה על הטור שכלל נשואי קטנה באיסור השחתת זרע. ע"ש. ומן התימה שלא השגיח הרב דדברי הטור הם בעצמם דברי הרמב"ם שם הי"ח וכ' הפרישה שם, מסידור הלשון משמע דמשום השחתת זרע אסור ואע"ג דעם אשתו מותר אפילו שלא כדרכה, מ"מ ברגיל בכך אסור, ואם ישא קטנה יהיה רגיל בכך:

69 וינחם אחרי אמו. ת"א ויב"ע בתר דמיתת אמי' ולא ניחא לן בהוספת תיבה על לשון המקרא. ויתכן למה שישמש שרש אחר גם כתואר לאיש הממלא מקום אחר, כמו ואחריתכן בסירות דוגה עמוס ד׳:ב׳ תשבר מלכותו ולא לאחריתו דניאל י״א:ד׳ שלא תשאר מלכותו לזרעו הבא אחר אביו נאכפאָלגער נאכקאָממע וכן המתנהג במעשיו לפי עצת איש אחר וכמצותו יאמר אחרי ה' תלכו, לכתך אחרי במדבר, כלומר שהתנהגו במעשיהם כפי המצווה להם ממנו ית'. לפי"ז אני אומר כי מלות אחרי אמו הוא כמו תאר לרבקה נאכפאָלגערין דיינער מוטטער לפי שהיתה ממלא מקום אמו בישיבת אהלה והיתה מתנהג בכל מעלותי' הנפשיות ובכל מעשי' הטובים. וחסרון אות בי"ת השמוש מצוי מאד, כי ששת ימים עשה ה', והקול נשמע בית פרעה וכדומה הרבה, וכן כאן כאילו אמר באחרי אמו ער פאנד טראָסט אָב דער נאכפאָלגערין זיינער מוטטער כי יצחק הי' מתעצב אחר מיתת אמו בראותו כי אהלה נתרוקן מכל דברים טובים שהיו מצויים ונראים תמיד בו, ובבוא רבקה חזרו כל אלה, ובזה התנחם: