מורה נבוכים, חלק ג' ל״ה-מ״ט

1 מיון המצוות לפי טעמיהן 0 לשם מטרה זו של מתן טעם למצוות חילקתי את כל המצוות לארבע עשרה קבוצות.

2 דעות יסודיות: דעות נכונות ומועילות בהאמנת התורה 1 הקבוצה הראשונה כוללת את המצוות שהן דעות יסודיות, והן אשר מנינו בהלכות יסודי התורה בספר המדע שבמשנה תורה. בקבוצה זו נכללות גם התשובה והתעניות כמו שאבאר ג,לו5-4. על הקניית דעות נכונות ומועילות בהאמנת התורה אין לומר "מה תועלתן?", כמו שביארנו ג,כח3.

3 עבודה זרה: המלחמה בשקר 2 הקבוצה השנייה כוללת את המצוות הקשורות באיסור עבודה זרה, והן אשר מנינו בהלכות עבודה זרה בספר המדע. ודע שכלאי בגדים וערלה וכלאי הכרם בספר זרעים גם הם מן הקבוצה הזאת, כמו שיתבאר ג,לז23-20. גם הטעם של קבוצה זו ידוע, כי כולה נועדה לקבע את הדעות האמיתיות ולהנציח אותן בקרב ההמון לדורות.

4 תיקון המידות: סדר חברתי 3 הקבוצה השלישית כוללת את המצוות הקשורות בתיקון המידות, והן אשר מנינו בהלכות דעות בספר המדע. וידוע שעל ידי טוב המידות נשלמת הרעוּת בין בני האדם וחברתם, דבר שהוא הכרחי לסדירות מצבי בני האדם.

5 צדקות והלוואות: הדאגה לחלש 4 הקבוצה הרביעית כוללת את המצוות הקשורות בצדקות ובהלוואה ובגמילות חסדים ומה שנלווה לכך, כמו הערכים והחרמים בספר הפלאה ודיני המלוה בספר משפטים והעבדים בספר קנין וכל המצוות שמנינו בספר זרעים מלבד הכלאים והערלה. הטעם לכולן ברור, כי תועלתן מגיעה לכולם חליפות, כי העשיר היום – הוא או צאצאיו יהיו עניים מחר; והעני היום – הוא או בניו יהיו עשירים מחר.

6 דיני נזקים: מניעת נזק ופיצוי הניזק 5 הקבוצה החמישית כוללת את המצוות הקשורות במניעת העושק והעוול, והן אשר נכללו בספר נזקים בחיבורנו, ותועלתה של הקבוצה הזאת ברורה.

7 דיני ענישה: צדק והרתעה 6 הקבוצה השישית כוללת את המצוות הקשורות לענישה, כגון דין גנב וגזלן ודין עדים זוממין ורוב מה שמנינו בספר שופטים. תועלת הדברים ברורה וגלויה, כי אם הפושע לא ייענש, לא יוסר שום נזק, ולא יורתע כל מי שיעלה על דעתו לתקוף. ולא כטיפשותו של החושב שוויתור על עונשים הוא רחמנות על בני אדם, אלא הוא־הוא האכזריות עליהם והרס סדר המדינה. אלא הרחמים הם מה שציווה עליו יתעלה, "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" דברים טז,יח.

8 התנהלות ממונית: צדק והגינות 7 הקבוצה השביעית כוללת את דיני הממונות הקשורים בעסקיהם של בני האדם זה עם זה, כמו הלוואות ושכירות ופיקדונות וקנייה ומכירה וכיוצא בזה, והירושות שייכות גם הן לקטגוריה הזאת; והן המצוות שמנינו בספר קנין ומשפטים. תועלתה של קבוצה זו ברורה וגלויה, כי השותפויות הממוניות האלה הכרחיות לבני האדם בכל מדינה, ואם כן אין מנוס מלהנחיל חוקי צדק לגבי אותם עסקים, ולהסדירם באופן מועיל.

9 שבתות ומועדים: השגת דעה ומנוחת גוף 8 הקבוצה השמינית כוללת את מצוות הימים האסורים במלאכה, כלומר שבתות וימים טובים. הכתוב ביאר את טעמו של כל יום מהם והזכיר את סיבתו, להשגת דעה או למנוחת הגוף או לשני הדברים גם יחד, כמו שנבאר בהמשך ג,מג.

10 עבודת ה' יומיומית: זכירת ה' 9 הקבוצה התשיעית כוללת את כל העבודות המעשיות הכלליות, כמו התפילה וקרית שמע ושאר מה שמנינו בספר אהבה פרט למילה. תועלתה של קבוצה זו ברורה, כי כולה מעשים המקבעים דעות של אהבת האלוה ושל מה שיש להאמין לגביו ולייחס לו.

11 המקדש והכהונה: מענה מתוחכם לרקע התרבותי 10 הקבוצה העשירית כוללת את המצוות הקשורות במקדש וכליו ומשרתיו, והן המצוות שמנינו בחלק מספר עבודה. וכבר ציינו ג,לב את תועלתה של קבוצה זו.

12 הקרבנות: מענה מתוחכם לרקע התרבותי 11 הקבוצה האחת עשרה כוללת את המצוות הקשורות בקרבנות, והן רוב המצוות שמנינו בספר עבודה וספר קרבנות. וכבר ציינו לעיל שם את תועלת הציווי על הקרבנות באופן כללי, וההכרח בכך בזמן ההוא.

13 טומאות וטהרות: ריחוק לצורך יראה 12 הקבוצה השתים עשרה כוללת את המצוות הקשורות בטמאות ובטהרות. והכוונה בכולן באופן כללי להימנע מכניסה למקדש, כדי שתהיה לו רוממות בנפש, וייראו ויפחדו ממנו, כמו שאבאר ג,מז3.

14 איסורי אכילה: ריסון התאווה 13 הקבוצה השלוש עשרה כוללת את המצוות הקשורות באיסורי מאכלות ומה שקשור להם, והן המצוות שמנינו בהלכות מאכלות אסורות בספר קדושה. ונדרים ונזירות בכלל הקבוצה הזאת. הכוונה בכל זה היא לקטוע את התאווה וההפקרות בבקשת המטעמים, ואת הפיכת תאוות האכילה והשתיה לתכלית, כמו שביארנו בהקדמה לאבות בפירוש המשנה פרק ד.

15 אישות ועריות: ריסון התאווה 14 הקבוצה הארבע עשרה כוללת את המצוות הקשורות באיסור חלק ממעשי האישות, והן אשר מנינו בספר נשים והלכות איסורי ביאה בספר קדושה. וכלאי בהמה בכלל הקבוצה הזאת. הכוונה גם באלה היא למעט ביחסי המין ולהפחית את התאווה לתשמיש כמידת האפשר, שלא ייעשה תכלית כמעשה הבורים, כמו שביארנו בפירוש מסכת אבות שם. וגם המילה בכלל קבוצה זו.

16 חלוקת המצוות בין אדם לחברו/למקום 15 ידוע שכל המצוות מתחלקות לשני חלקים: עבירות שבין אדם לחברו ועבירות שבין אדם למקום. אלה שהן בין אדם לחברו מן הקבוצות שחילקנו ומנינו הן הקבוצה החמישית, השישית, השביעית וחלק מן הקבוצה השלישית; ושאר הקבוצות הן בין אדם למקום. כי כל מצוה, בין אם היא עשה או לא תעשה, שהכוונה בה היא הקניית מידה מסוימת או דעה או תיקון מעשים הנוגעים רק לאדם עצמו ולהבאתו לשלמות – מכנים אותה חז"ל "שבין אדם למקום", אף על פי שבאמת הם מביאים לדברים בין אדם לחברו, אם כי לאחר צעדי ביניים רבים ובהתבוננויות כלליות, ואין הם מביאים מלכתחילה לידי נזק לאחרים. הבן זאת.

17 הפרקים הבאים 16 לאחר שהודעתי את טעמי הקבוצות האלה, אשוב להתחקות אחר המצוות של כל קבוצה מהן שחושבים שאין בהן תועלת, או שהוא דין שאינו ניתן להשגה שכלית בשום אופן, ואבאר את טעם הדבר וכיצד הוא מועיל, פרט לאותן מצוות שלא השגתי את הכוונה בהן עד כה.

18 קבוצה א: דעות יסודיות דעות נכונות: תועלת ברורה 1 המצוות שהקבוצה הראשונה כוללת, והן הדעות שמנינו בהלכות יסודי התורה – הטעם של כולן ברור. אם תתבונן בהן אחת אחת תמצא את נכונותה של אותה דעה, ושהיא דבר מוכח. לימוד וכיבוד המלמדים: הוקרת הידע לשם השגתו 2 ללמוד וללמד וכן יש תועלת ברורה לכל הזירוז וההדגשה ללמוד וללמד, כי אם לא יושג ידע, לא יושגו לא מעשה מתוקן ולא דעה נכונה. כבוד ויראה גם לכיבוד נושאי התורה יש תועלת ברורה, כי אם לא תוחדר בנפשות רוממות כלפיהם לא יישמעו דבריהם באשר לדעות ולמעשים שהם ידריכו אליהם. המצוה הזאת כוללת גם סיגול תכונת הבושה, כוונתי למה שנאמר "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" ויקרא יט,לב.

19 שבועה בשם ה': רוממות ה' 3 בכלל קבוצה זו גם הציווי שנצטווינו להישבע בשמו, ונאסר עלינו להפר שבועה, ולהישבע לשווא. הטעם לכל זה ברור, שהוא כדי לרומם אותו יתעלה, ואלה הם מעשים המביאים להאמנה ברוממותו.

20 תפילה בעת צרה: ביסוס הדעה על ההשגחה 4 וכן הציווי שנצטווינו לזעוק אליו יתעלה בבוא כל צרה, כוונתי למה שנאמר: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" במדבר י,ט, בכלל קבוצה זו. כי זוהי פעולה שעל ידה מתקבעת הדעה הנכונה: שהוא יתעלה משיג את מצבינו ושבידו לתקנם אם נציית ולקלקלם אם נחטא, ולא שנאמין שזה מקרה ודבר אקראי. זוהי משמעות דבריו: "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי – וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה, שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם" ויקרא כו,כא, כלומר: כשאביא עליכם את הפגעים האלה כעונש לכם – אם תתייחסו לפגעים האלה כאילו הם מקרה, אוסיף לכם מן הדבר הזה שאתם חושבים למקרה, בעוצמה ובקושי רבים יותר, והם דבריו: "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי – וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי" שם,כז-כח. כי אמונתם שדבר זה הוא מקרה היא מן הדברים המביאים לכך שיתמידו בדעותיהם הנפסדות ובמעשיהם הרעים ושלא ישובו מהם, כמו שנאמר: "הִכִּיתִי אֹתָם וְלֹא חָלוּ" ירמיהו ה,ג; ושם: הִכִּיתָה. ולכן נצטווינו לקרוא אליו יתעלה ולהתחנן לו ולזעוק לפניו בכל עת צרה.

21 תשובה, וידוי, קרבנות על שגגות ותעניות: תקווה לתיקון 5 ברור שגם התשובה היא מן הקבוצה הזאת, כלומר מן הדעות שמציאות בני הדת לא תהיה סדירה אלא אם מאמינים בהן. כי בהכרח יחטא האדם וייכשל, אם בבורות לגבי דעה או מידה שהוא מבכר אף על פי שבאמת אין היא רצויה, או בהתגברות תאווה או כעס. ואילו האמין האדם שאין מרפא לשבר הזה לעולם, היה מתמיד בתעייתו, ואולי אף חוטא עוד יותר, מאחר שלא נותרה לו עצה. אך האמנת התשובה מאפשרת לו לחזור למוטב ולשוב למצב טוב יותר ושלם יותר ממה שהיה בו לפני שחטא. לכן רבו המעשים המקבעים את הדעה הזאת, הנכונה והמועילה מאוד, כוונתי לוִדויין, לקרבנות על השגגות כמו גם על חלק מהזדונות, ולתעניות. הדבר המשותף לתשובה מכל חטא הוא עזיבתו, וזוהי תכליתה של דעה זו. סיכום אם כן התבררה תועלתם של כל אלה.

22 קבוצה ב: עבודה זרה פתיחה 1 המצוות שהקבוצה השנייה כוללת הן כל המצוות שמנינו בהלכות עבודה זרה. ברור שמטרת כולן היא להינצל מטעויות עבודה זרה ומדעות שגויות אחרות שנלוו לעבודה זרה, כמו מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף וְחֹבֵר חָבֶר דברים יח,י-יא ואחרות כיוצא בהן. 3 אמצעי ההפעלה כך למשל הם מכוונים לאסוף צמח מסוים בזמן מסוים, או לקחת מדָבר פלוני כמות כזאת ומאחֵר כמות כזאת. זהו תחום נרחב מאוד, שאצמצם לך אותו לשלושה מינים. א הראשון: מה שקשור בדבר מן הנמצאים, בין אם הוא צמח או בעל חיים או מחצב. ב השני: מה שקשור בהגדרת זמן שהמעשים האלה נעשים בהם. ג והשלישי: פעולות אנושיות שנעשות, כמו ריקוד, או מחיאת כפיים, או צעקות, או צחוק, או קפיצות על רגל אחת, או השתטחות על הארץ, או שריפת דבר, או עישון קטורת מסוימת, או אמירת דברים, מובנים או לא מובנים. אלה הם מיני מעשי הכישוף.

23 שילוב אמצעים יש מעשי כישוף שאינם מתבצעים אלא על ידי כל המעשים האלה כולם. כך למשל הם אומרים: יש לקחת כך וכך עלים מצמח פלוני, ויש לקחת אותם כשהירח במזל פלוני, כשהוא ביתד =בצד מזרח או באחת משאר היתדות, ויש לקחת מקרני חיה פלונית או מגלליה או משערה או מדמה כמות כזאת כשהשמש במרכז השמים, לדוגמה, או במקום מסוים, ויש לקחת ממחצב פלוני או מכמה מחצבים ולהתיך במזל עולה מסוים כשהכוכבים במתאר מסוים, ואחר כך תדבר ותאמר כך וכך כשאתה מעלה עשן בעלים ההם וכיוצא בהם לאותה צורה יצוקה, ואז יקרה כך וכך. אמצעי יחיד ויש מעשי כישוף שהם טוענים שמתבצעים על ידי אחד מן המינים האלה. 4 הפעלה מינית ברוב מעשי הכישוף האלה הם מתנים שהעושות תהיינה דווקא נשים. כמו שתמצא אותם אומרים על טקס הנבעת מים, שעשר נשים בתולות ילבשו תכשיטים ובגדים אדומים וירקדו ויזחלו קדימה ואחורה ויצביעו לשמש, וכן הלאה עד תום כל המעשה הארוך הזה עד שיצאו המים, לטענתם.

24 וכמו שהם אומרים שארבע נשים ישכבו על גבן וירימו את רגליהן בפיסוק, ויאמרו כך וכך ויעשו כך וכך כשהן בתנוחה המגונה הזאת ואז יסור הברד היורד על אותו מקום. ברבים מהשיגעונות וההזיות האלה תמצא שהדבר היחיד שהם מתנים בעשייתם הוא שהעושות אותם תהיינה נשים. 5 הפעלה אסטרולוגית בכל מעשי הכישוף אין מנוס מהתבוננות בעניין הכוכבים. כוונתי שהם טוענים שצמח מסוים הוא מחלקו של כוכב פלוני, וכן הם מייחסים כל בעל חיים וכל מחצב לכוכב. וכן הם טוענים שהפעולות האלה שהמכשפים עושים הם מיני מעשי פולחן לאותו כוכב, ואותה פעולה או אותה אמירה או הקטרה מרצים אותו, ולכן הוא עושה לנו את רצוננו.

25 מטרת התורה: המלחמה בכישוף שהוא מבוא לעבודה זרה 6 לאחר הקדמה זו, שתתאמת לך מתוך קריאת ספריהם המצויים בידינו כיום שהודעתי לך עליהם ג,כט18,13, שמע את דבריי. כיוון ששאיפת התורה כולה, והציר שהיא סובבת עליו, היו סילוק עבודה זרה ומחיית עקבותיה, ושלא ידַמו לגבי אף אחד מן הכוכבים שהוא מזיק או מועיל בשום דבר מן המצבים הקיימים לבני האדם, כי הדעה הזאת היא המובילה לעבודתם – מתחייב בהכרח משאיפת התורה שיומת כל מכשף. כי המכשף הוא בלא ספק עובד עבודה זרה, אם כי בדרכים מיוחדות ומשונות שאינן דרכי עבודת ההמון לאותן אלוהויות. 7 וכיוון שבחלק גדול מכל הפעולות האלה הותנה שיעשו אותן דווקא נשים, נאמר: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" שמות כב,יז. וכן בשל חמלתם הטבעית של בני האדם ביחס להריגת נשים. לכן גם ביאר דווקא בעבודה זרה: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם, וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי" דברים יז,ב-ג, וחזר ואמר: "וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ, אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ" שם,ה, דבר שלא נאמר כמותו בחלול שבת ולא בדברים אחרים. והטעם לזה הוא ריבוי החמלה הטבעית עליהן. מלחמה באמצעות היפוך הבטחות העבודה הזרה 8 כיוון שהמכשפים טענו שכישופיהם משפיעים, הגנה מפגיעת חיות ושעל ידי הפעולות האלה הם מגרשים ממקומות היישוב חיות מזיקות כמו אריות ונחשים וכיוצא בהם, הגנה מפגיעה בצומח וטענו גם שעל ידי כישופיהם הם מרחיקים נזקים שונים מן הצמחים, כמו שתמצא אצלם פעולות המונעות לטענתם את ירידת הברד, ופעולות ההורגות את התולעים בכרמים כדי שלא יהרסו אותם; והם – כוונתי ל"צאבים" – האריכו באשר להריגת תולעי הכרמים על ידי אותן דרכי האמורי הנזכרות בספר "עבודת האדמה הנבטית"; הגנה מנשירת צומח וכן הם טוענים שיש להם פעולות המונעות את נשירת עלי הצמחים והפירות – התגובה בשל הדברים האלה שהיו מפורסמים אז, נכלל בדברי הברית ונאמר כך: פולחן עבודה זרה ומעשי הכישוף האלה שלטענתכם מרחיקים מכם את הנזקים האלה – על ידם יחולו הצרות הללו עליכם. פגיעה מחיות נאמר: "וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם" ויקרא כו,כב. ונאמר: "וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר" דברים לב,כד. פגיעה בצומח ונאמר: "כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל" שם כח,מב. ונאמר: "כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ, וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת" שם,לט. פגיעת נשירה ונאמר: "זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ, וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ" שם,מ. 9 כללו של דבר, כל מה שעובדי עבודה זרה תחבלו בו כדי להנציח את פולחנה על ידי השליית בני האדם לגבי הרחקת נזקים מסוימים והבאת תועלות מסוימות – נכלל בדברי הברית שפולחנה יגרום לאובדן אותן תועלות ולהבאת אותם נזקים. הרי התברר לך, המעיין, מפני מה כיוון הכתוב לאותם פרטי קללות וברכות הכלולות בדברי הברית וייחד אותם על פני זולתם. דע אפוא עד כמה רבה התועלת הזאת גם כן.

26 דרכי האמורי: דברים חסרי הוכחה מדעית או ניסיונית 10 כדי להרחיק מכל מעשי הכישוף נאסר לעשות דבר ממנהגיהם, אפילו בדברים הקשורים למעשי החקלאות והרעייה וכיוצא בהם. כוונתי לכל מה שאומרים שהוא מועיל ואיננו נובע מהעיון במדעי הטבע, אלא קורה לטענתם על דרך הסגולות. זהו שנאמר: "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי" ויקרא כ,כג, והם מה שחכמינו ז"ל מכנים "דרכי האמורי". זאת משום שאלה הם סעיפים ממעשי המכשפים, שכן אלה הם דברים שאינם נגזרים מהיגיון טבעי. אלא הם מובילים למעשי כישוף, הנסמכים בהכרח על ענייני הכוכבים, ואם כן הדבר מתגלגל לרומם את הכוכבים ולעובדם. הם אמרו במפורש: "כל שיש בו משום רפואה – אין בו משום דרכי האמורי" בבלי שבת סז,א. כלומר שכל מה שהעיון במדעי הטבע גוזר – הוא המותר; ומה שאינו כן – אסור. לכן, כשנאמר: "אילן שהוא משיר פירותיו – טוענו באבנים וסוקרו בסקרא", הקשו על מעשה זה ונאמר: "בשלמא טוענו באבנים, כי היכי דלכחוש חיליה, אלא סוקרו בסקרא – מאי רפואה קעביד? =מובן מדוע טוענו באבנים, כדי שיחלש כוחו, אלא סוקרו בסקרא – איזו רפואה הוא עושה?" שם. הרי התברר שסימון באוֹכְרָה אדומה וכל מה שדומה לו בכך שאין טענה הגיונית הגוזרת אותו – אסור לעשותו משום דרכי האמורי. 11 וכן אמרו על הדין ששליה שלמוקדשין תקבר: "אין תולין אותה באילן ואין קוברין אותה בפרשת דרכים מפני דרכי האמורי" ראו משנה חולין ד,ז. ומכך תקיש למקרים אחרים. 12 אל יהיו קשים בעיניך הדברים שהתירו דוגמת מסמר הצלוב ושן השועל משנה שבת ו,י; משנה תורה, הלכות שבת יט,יג, כי באותם זמנים חשבו שהם תוצאתו של הניסיון, ואם כן נעשו משום רפואה. והרי זה כמו קשירת אדמונית על הנכפה, ונתינת צואת כלב על נפיחות בגרון, ועישון בחומץ ובמַרְכַּזִיט לנפיחות הגידים הקשים. כי כל מה שהתאמת ניסיונו כמו אלה, אף על פי שאין טענה הגיונית הגוזרת אותו – מותר לעשותו, כי הוא משום רפואה, והרי הוא כמו החומרים המשלשלים. הבן אם כן מדברי, אתה המעיין, את הדברים הנפלאים האלה, ונצור אותם, כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶךָ משלי א,ט.

27 סגנון חיצוני שנאסר משום מעשי עבודה זרה 13 גילוח כבר ביארנו בחיבורנו הגדול הלכות עבודה זרה יב,א-ז שגילוח פאת ראש ופאת זקן אסור משום שהוא היה אופנתם של כומרי עבודה זרה. שעטנז זהו גם הטעם לאיסור השעטנז, כי גם זו היתה אופנתם של הכומרין, שהיו מחברים בלבושם צומח וחי, כשעל ידם חותם מאחד המחצבים. תמצא זאת מפורש בספריהם.

28 בגד זהו גם הטעם למה שנאמר: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" דברים כב,ה. א תמצא זאת בספר "טומטום" המְצַווה שהגבר ילבש בגד צבוע של אישה כשהוא עומד לפני נוגה, ושהאישה תלבש שריון וכלֵי נשק כשהיא עומדת לפני מאדים. ב יש לו לדעתי גם טעם נוסף, והוא שהמעשה הזה מעורר תאוות ומביא לפריצות למיניהָ.

29 טעם האיסור ליהנות מעבודה זרה 14 איסור הנאה מעבודה זרה ברור מאוד, כי אדם עלול לקחת אותה כדי לשוברה, ואז להשאיר אותה ותהיה לו למוקש. ואפילו שברו והתיכו אותה או מכרו אותה לגוי – אסור ליהנות מדמיה. הטעם לכך הוא שפעמים רבות ההמון מאמינים שדברים מקריים הם סיבות עצמיות, כמו שתמצא שרוב האנשים אומרים: מאז שגר בבית הזה, או מאז שקנה את הבהמה הזאת או את הכלי הזה – התעשר ונכסיו רבו, והם היו ברכה עבורו. וכך ייתכן שיקרה לאדם כלשהו שמסחרו יצליח או נכסיו ירבו מאותם דמים, והוא יחשוב שזו הסיבה, ושברכתם של דמי אותה צורה =פסל שנמכרה הביאה לו זאת, ונמצא שהוא מאמין לגביה במה שכל שאיפת התורה היתה נגדו, כמו שמתברר מכלל פסוקי התורה. 15 זה עצמו הטעם לאיסור הנאה מצפויי נעבד ומתקרובת עבודה זרה וכליה, כדי להינצל מאותה מחשבה מוטעית. כי באותם זמנים היתה אמונתם בהם חזקה מאוד, ואמונתם שהם – כוונתי לכוכבים – מחיים וממיתים, ושכל טובה ורעה היא מהם. לכן דאגה התורה להסרת דעה זו על ידי בריתות ועדות ושבועות חמורות והאלות הנזכרות, והזהירה מלקחת משהו ממנה ומליהנות בו. והודיענו יתעלה שאם יתערב מדמיה משהו בממון האדם – הוא יאבד את הממון ויכלה אותו, והם דבריו: "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא" דברים ז,כו, כל שכן שאין להאמין שיש בה ברכה. 16 אם תתחקה אחר כל אחת מן המצוות שנאמרו בעבודה זרה תמצא שטעמן ברור, והוא הסרת אותן הדעות הנפסדות, וההרחקה מהן עד הקצה האחר.

30 תחבולות וניצול פחדי האדם בעניין גופו 17 ניצול מקריות הפגיעה וממה שנסב אליו את תשומת הלב, הוא שאֵלֶּה הבודים את הדעות השקריות שאין להן יסוד ולא תועלת, עורכים תחבולות כדי לקבע את אמונתם בכך שהם מפיצים בקרב האנשים שמי שלא יעשה מעשה מסוים המנציח את האמונה ההיא – יחול עליו פגע פלוני. יש שדבר זה יקרה במקרה ביום מן הימים למי מן האנשים, וכך יתקבע אותו מעשה, וידבקו באותה דעה. 18 ניצול הדאגה לבנים ידוע מטבע בני האדם באופן כללי שחששם ופחדם הגדול ביותר הוא דווקא על אובדן הממון והילדים. לכן פרסמו עובדי האש באותם זמנים שכל מי שלא יעביר בנו באש ימותו ילדיו. אין ספק שבשל אותה שמועה או: דבר הבל מיהר כל אחד לעשות זאת, מרוב חמלה וחשש לילד, ומשום שהמעשה הזה פעוט וקל, כי לא נעשה דבר מלבד העברתו על האש. בפרט שעניין הילדים הקטנים מסור לנשים, וידועה מהירות היפעלותן וחולשת שכלן באופן כללי. התנגדות התורה לכן התנגדה התורה מאוד למעשה הזה, ונאמרו עליו הדגשות שלא נאמרו לגבי כל שאר מיני עבודה זרה: "וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ, כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" ויקרא כ,ג. אז הודיע הנאמן בשם ה' יתעלה ואמר: דבר זה שאתם עושים כדי שיחיה הילד – בגלל המעשה הזה ה' ישמיד את עושהו ויכרית את זרעו. הוא אמר: "וְנָתַתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם" שם כ,ה; ושם: וְשַׂמְתִּי. שרידי המעשה עד היום ודע שעקבות המעשה הזה נותרו עד היום בשל פרסומו בעולם. אתה רואה שהמיילדות לוקחות את התינוקות בחיתול, שמות על האש קטורת בעלת ריח לא טוב, ומניעות את התינוקות על הקטורת הזאת מעל האש. זהו בלי ספק סוג של העברה באש, שאסור לעשותו. התבונן בערמומיותו של בודה הדעה הזאת, כיצד הוא הנציח אותה על ידי הדמיון הזה, עד כדי כך שהתורה התנגדה לה כבר אלפי שנים ועדיין לא נמחו עקבותיה.

31 תחבולות וניצול פחדי האדם בעניין רכושו 19 כך גם עשו עובדי עבודה זרה בענייני הרכוש. אשרה הם תיקנו שיהיה עץ אחד נעבד, והוא האשרה, שתנובתו תילקח וחלקה יוקרב והנותר ייאכל בבית עבודה זרה כמו שביארו בדיני האשרה. 20 ערלה וכן הם חוקקו שייעשה כך לפרי הראשון שיניב כל עץ מאכל, כוונתי שחלקו יוקרב וחלקו ייאכל בבית עבודה זרה. הם גם הפיצו שכל עץ שלא ייעשה כן לראשית תנובתו – ייבש העץ ההוא, או ינשרו פירותיו, או תמעט תנובתו, או יבוא עליו פגע, כמו שהפיצו שכל ילד שלא יועבר באש ימות. בשל פחדם של בני האדם על נכסיהם מיהרו לעשות גם את זה. התנגדות התורה על כן התנגדה התורה לדעה זו, וציווה ה' יתעלה לשרוף את כל מה שמצמיח עץ מאכל בפרק זמן של שלוש שנים. כי חלקם נותנים פרי לאחר שנה, וחלקם מוציאים את תנובתם הראשונה לאחר שנתיים, וחלקם לאחר שלוש; וזהו הרוב מן העצים הניטעים כדרך מעשיהם של בני אדם באחד משלושת האופנים המפורסמים, שהם נטיעה והַבְרָכָה והרכבה. פרטי הציווי א ואין להתייחס למי שזורע גרעין או חרצן, כיוון שהתורה אינה תולה את הדינים אלא בדבר המצוי על דרך הרוב. ב וראשית תנובת הנטיעה בארץ ישראל היא לרוב שלוש שנים. ה' יתעלה הבטיח לנו שבזכות השמדת אותה תנובה ראשונה וכילויה תרבה תנובת העץ. הוא אמר: "וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ" ויקרא יט,כה. ג וציווה לאכול נטע רבעי לפני ה', חלף אכילת הערלה בבית עבודה זרה, כמו שביארנו פסקה 19.

32 21 עוד אמרו קדמוני עובדי עבודה זרה באותה "עבודת האדמה הנבטית", שהם היו מרקיבים דברים מסוימים ואומרים שיש לעשות איתם מעשי כישוף רבים בעת מעבר השמש במזלות מסוימים. הם טענו שדבר זה יהיה מוכן אצל כל אדם כשהוא נוטע עץ מאכל, ושיזרה סביבו או איתו מאותו דבר רקוב – ואז ימהר העץ לצמוח ולהניב פירות בזמן קצר ביותר שלא כרגיל. הם אמרו שהעניין הזה מופלא ונוהג על דרך הטליסמאות, ושהוא הנפלא בדרכי הכישוף להחשת תנובת הפירות ככל האפשר. וכבר ביארנו לך פסקה 6 והודענוך כמה התרחקה התורה מכל אותם מעשי כישוף. תגובת התורה לכן אסרה התורה את כל מה שיניבו עצי מאכל במשך שלוש שנים מיום נטיעתם, וכך אין צורך למהר את צמיחתם כפי מה שהם היו טוענים. לאחר שלוש שנים תשלם הוצאת פירותיהם של רוב עצי המאכל בארץ ישראל באופן טבעי, וכך לא יזדקקו לאותו מעשה כישוף מפורסם שהיה אצלם. הבן גם נקודה מופלאה זו.

33 טעמי איסור כלאים 22 הפעלה אסטרולוגית אחת מן הדעות המפורסמות באותם זמנים, שהצאבים הנציחו, היא שהם אמרו על הרכבת העצים מין אחד במין אחר, שאם הדבר ייעשה במזל עולה כזה וכזה ויעלו קטורת כזו וכזו ויאמרו כך וכך בזמן ההרכבה, יבוא מתוך אותו מורכב דבר שלטענתם מפיק תועלת גדולה; עיין במה שהם ציינו בתחילת "עבודת האדמה הנבטית" על הרכבת הזית באתרוג. הנכון ביותר לדעתי הוא שספר רפואות שגנז חזקיה משנה פסחים ד,י היה בלי ספק מסוג זה. הפעלה מינית וכן הם אמרו שֶבְּעת הרכבת מין אחד במין אחר צריך שהענף שרוצים להרכיבו יהיה ביד נערה יפה, וגבר יבוא עליה ביאה מכוערת שהם ציינו. הם אמרו: "ובעת שהם עסוקים במעשה זה, תרכיב האישה את הענף בעץ". אין ספק שזה התפרסם כך שלא נותר אף אחד שעשה אחרת, בפרט כשהתחבר בו העונג המיני עם הלהיטות לאותן תועלות. תגובת התורה לכן נאסרו הכלאים, כוונתי להרכבת אילן באילן, כדי להרחיק מן הגורמים לעבודה זרה ומתועבות יחסי המין שלהם החורגים מדרך הטבע. ובגלל הרכבת אילן נאסר לחבר בין כל שני מיני זרעים, אפילו רק להסמיכם זה לזה. טעם פרטי המצווה אתה, אם תתבונן בהלכות המקובלות של מצוה זו תמצא: "הרכבת אילן לוקין עליה מן התורה בכל מקום" בבלי קידושין לט,א; משנה תורה כלאים א,ה; פה"מ ערלה ג,י; סה"מ ל"ת רטז, כי הוא עיקר האיסור, ושכלאי זרעים, כלומר סמיכתם זה לזה, לא נאסרו אלא בארץ ישראל.

34 23 כלאי הכרם וכן אמרו במפורש באותה "עבודת האדמה" שהיה מנהגם לזרוע שעורים וצימוקים יחד, והם טענו שהכרם לא ישגשג אלא כך. לכן אסרה התורה את כלאי הכרם וציוותה לשרוף הכול. כי נאסרו כל חֻקות הגוים שהם טענו שהם סגולות, אפילו דבר שלא היה בו שמץ עבודה זרה, כמו שביארנו על דבריהם "אין תולין אותה באילן ואין קוברין אותה בפרשת דרכים מפני דרכי האמורי" פסקה 11. כולן נאסרו, כוונתי לחֻקותיהם הנקראים "דרכי האמורי", משום שהם מובילים לעבודה זרה. הקשר בין עבודת האדמה לאסטרולוגיה ועבודת הכוכבים 24 כשתתבונן במנהגיהם בעבודת האדמה שלהם, תמצא שיש מיני עבודת אדמה שהם פונים בהם לכוכבים, ויש מינים שהם פונים בהם לשני המאורות. פעמים רבות הם קובעים לזריעה זמנים של מזלות עולים, והקטרות, והקפות שיקיף הנוטע או הזורע. מהם מי שסבור שיש להקיף חמש הקפות לחמשת כוכבי הלכת, ומהם מי שסבור שיש להקיף שבע הקפות – לשבעה: כוכבי הלכת ושני המאורות. הם טוענים שכל אלה סגולות מועילות מאוד בעבודת האדמה, כדי לקשור את בני האדם לעבודת הכוכבים. 25 לכן נאסרו כל אותם חֻקות הגוים באופן כללי, ונאמר: "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם" ויקרא כ,כג. מה שהיה מפורסם יותר ונפוץ יותר, או שהיה במפורש מין עבודה זרה – יוחד לגביו איסור, כגון הערלה והכלאים וכלאי הכרם. מופלאים בעיניי דברי ר' יאשיה על כלאי הכרם, וכך הלכה: "עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד" בבלי ברכות כב,א ועוד. אין ספק שהוא עמד על עיקרו של עניין זה מדרכי האמורי.

35 26 הרי התברר לך באופן שאין בו ספק שאיסור השעטנז והערלה והכלאים הוא מפני עבודה זרה, ושאיסור חֻקותיהם שנרמז אליהם הוא בשל כך שהם מובילים לעבודה זרה, כמו שביארנו.

36 קבוצה ג: תיקון המידות תועלת ברורה 1 המצוות הנכללות בקבוצה השלישית הן אלה שמנינו בהלכות דעות. תועלת כולן ברורה וגלויה, כי כולן מידות שעל ידן יתוקן המצב החברתי בין בני האדם. דבר זה כה ברור עד שאין לי צורך להאריך בו.

37 הרבה מן המצוות מעצבות את אופיו של האדם 2 דע שיש גם בכמה מן המצוות האחרות מטרה להשגת מידה מועילה, אף על פי שהן מעשה מסוים שחושבים שהוא גזרת הכתוב בלא תכלית, ואנחנו נבאר כל אחת ואחת מהן במקומותיהן. אבל אלו שמנינו בהלכות דעות – הן תכונות אופי שמפורש בהן שמטרתן היא השגת אותן מידות נעלות.

38 קבוצה ד: דאגה לחלש פתיחה 1 המצוות שהקבוצה הרביעית כוללת הן הכלולות בספר זרעים בחיבורנו למעט כלאים, וכן דין ערכים וחרמים בספר הפלאה, וכן המצוות שמנינו בהלכות מלוה ולווה בספר משפטים, ואלה שמנינו בהלכות עבדים בספר קניין. כל המצוות האלה, אם תתבונן בהן אחת אחת, תמצא שיש להן תועלת ברורה: לרחם על החלשים והמסכנים, לחזק את העניים בדרכים שונות, שלא לצער נזקקים, ושלא להכאיב ללב אדם שמצבו דחוק.

39 מתנות עניים, תרומות ומעשרות ומעשר שני: צדקה ואחווה 2 אשר למתנות עניים – עניינן ברור. וכן עניין התרומות והמעשרות – טעמן התבאר: "וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ" דברים יד:כט;כז. ידוע לך שטעם הדבר הוא כדי שהשבט הזה בכללותו יהיה מיוחד לעבודת ה' ולידיעת התורה, שלא יתעסק בחריש ולא בקציר אלא יתייחד לה' בלבד, כמו שנאמר: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" שם לג,י. אתה מוצא את לשון התורה בכמה מקומות: הַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה שם יד,כט; טז:יא;יד; כו:יב;יג – הוא מונה אותו תמיד בכלל העניים, משום שאין לו רכוש.

40 3 אשר למעשר שני – הציווי הוא להוציאו רק על מזון, ודווקא בירושלם, כדי שדבר זה יוביל בהכרח לעשות בו צדקה, מאחר שאין אפשרות להוציא אותו אלא עבור מאכל, וייקל על האדם לעשות זאת מעט מעט. ותתחייב התאספות במקום אחד, כך שיתחזקו מאוד האחוה והאהבה בין בני האדם.

41 מתן ראשיות: נטע רבעי, התרומה, החלה ועוד 4 אשר לנטע רְבָעִי – מלבד שמץ עבודה זרה שיש בו עקב הקשר שלו לערלה, כמו שאמרנו ג,לז20, הרי הוא כמו התרומה והחלה והבכורים וראשית הגז, כי כל הראשיות ניתנו לה' א כדי לחזק את מידת הנדיבות ב ולהחליש את תאוות האכילה ותאוות הבצע. 5 והוא הדין עצמו בכהן המקבל זרוע ולחיים וקבה. כי לחיים הן מראשית גוף בעל החיים, והזרוע הוא הימין, והוא גם הדבר הראשון המסתעף מן הגוף, וקבה – ראשית כל הקרביים.

42 מתן ראשיות – מקרא ביכורים: ענווה והכרת הטוב 6 אשר למקרא בִּכורים – א יש בו גם מידת הענווה, כי הוא אשר לוקח סל על כתיפו. ב ויש בו הכרה בחסדי האל וטובותיו, כדי שהאדם ידע שחלק מעבודת ה' הוא לזכור בעת רווחתו את מצבי מצוקתו. עניין זה מודגש רבות בתורה: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" דברים ה,יד. כי החשש הוא מן המידות הנפוצות אצל כל מי שגדל בחיי רווחה, כוונתי ליהירות ולזחיחות ולהזנחת הדעות הנכונות: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה – וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ..." דברים ח,יב-יד, ונאמר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" שם לב,טו. מפני החשש הזה נצטווינו במקרא בכורים בכל שנה לפניו יתעלה ובנוכחות שכינתו. מתן ראשיות – הביכורים ופדיון בכורות: תפיסות אמת 7 ג ידוע לך גם שהתורה הדגישה שיש לזכור תמיד את המכות שבאו על המצרים, "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" דברים טז,ג, ונאמר: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" שמות י,ב. וכך ראוי, כי אלה הם הסיפורים המאמתים את נכונות הנבואה והשכר והעונש. נמצא שכל מצוה המביאה לזכירת אחד מן הנסים או להנצחת ההאמנה הזאת – נודעה תועלתה של אותה מצוה.

43 8 על בכור אדם ובכור בהמה נאמר בפירוש: "וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה" שם יג,טו. שכיחות ברור מאוד למה היה זה דווקא בבקר וצאן וחמור; כי הן החיות הביתיות שבני אדם מגדלים והן נמצאות ברוב המקומות, ובפרט בארץ ישראל, ובפרט אצל ישראל, שאנחנו כולנו רועים, מאז אבותינו ואבות אבותינו: "רֹעֵי צֹאן הָיוּ עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ" בראשית מז,ג; ושם: רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ. ואילו סוסים וגמלים אינם מצויים אצל הרועים בדרך כלל ולא בכל מקום; התבונן בשלל מדין והחיות היחידות שתמצא בו הן בקר וצאן וחמור. כי מין החמור הוא כהכרחי נוסח אחר: היה הכרחי לכל בני האדם, ובפרט למי שיש לו עסק בשדה: "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה" שם לב,ו. ואילו גמלים וסוסים אינם נמצאים בדרך כלל אלא אצל יחידים ובמקומות אחדים. זירוז אשר לעריפת פטר חמור – זאת משום שהדבר מביא בהכרח לפדייתו, ולכן נאמר "מצות פדיה קודמת למצות עריפה" משנה בכורות א,ז.

44 המצווה לשמוט נכסים: ביטחון כלכלי 9 אשר לכל המצוות שמנינו בהלכות שמִטה ויובל – חמלה כללית מהן רחמים וגמילות חסד לבני האדם כולם, כמו שנאמר: "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" שמות כג,יא. פוריות הארץ וכדי שהארץ תהיה פורייה ותתחזק בשל הוברתהּ. חמלה על החלש ומהן חמלה על העבדים והעניים, כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים. ביטחון כלכלי ומהן דאגה להתמדת תיקון המחיה, בכך שהארץ כולה תהיה כהקדש, שלא ניתן יהיה למכור אותה לחלוטין: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת" ויקרא כה,כג. וכך הקרן של נכסי האדם נשארת שמורה לו וליורשיו, ויתפרנס הקונה מיבולו ותו לא. הרי סיימנו לתת טעם לכל מה שנכלל בספר זרעים בחיבורנו, מלבד כלאי בהמה, שטעמם יתברר בהמשך ג,מט23-22.

45 הקדשות: קודש ונדיבות 10 וכן המצוות שמנינו בהלכות ערכים וחרמים – כולן נוהגות כדרך הצדקות: מהן לכהנים, ומהן לבדק הבית. על ידי כל זה גם כן תושג מידת הנדיבות, ושהאדם יקל ראש בממון ביחס לה', ולא ינהג בקמצנות. כי רוב הקלקולים המתרחשים בערים בין בני האדם אינם אלא בשל הלהיטות אחר הקניין והגדלתו ותאוות הבצע.

46 הלוואות: חמלה והגנה על יכולת העני 11 וכן כל המצוות שמנינו בהלכות מלוה ולווה – התבונן בכל אחת ואחת מהן ותמצא שכולן חמלה על החלשים ורחמים עליהם וטוב לב כלפיהם; ושלא יישלל מהם אמצעי הכרחי למזון, כלומר "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" דברים כד,ו.

47 המצוות שבעבדים: חמלה והגנת החלש 12 וכן כל המצוות שמנינו בהלכות עבדים – כולן רחמים וחמלה על החלש. ובכלל הרחמים הגדולים יציאת עבד כנעני לחופשי אם החסירו לו אחד מאבריו, כדי שלא יהיו לו עבדות ונכות יחד – אפילו בהפלת שן, כל שכן אברים אחרים. וכן אסור להכותו אלא בשוט או במקל וכיוצא בו, כמו שביארנו במשנה תורה רוצח ב,יד. ויחד עם זאת, אם ירבה להכותו עד שימות – ייהרג עליו, כשאר בני אדם. 13 אשר למה שנאמר: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו" דברים כג,טז – מעבר לרחמים שבכך, יש במצוה זו תועלת גדולה, והיא שנקנה את המידה הנעלה הזאת, כלומר שניתן חסות למי שמבקש את חסותנו, ונגן עליו ולא נסגיר אותו לידי מי שברח ממנו. ולא זו בלבד שתתן חסות למי שמבקש אותה ממך, אלא שיש לך מחויבות כלפיו: שתדאג לטובתו ותיטיב לו ולא תכאיב את לבו ולו במילה, והם דבריו יתעלה: "עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ, לֹא תּוֹנֶנּוּ" שם,יז. זאת ועוד: אם דין זה נקבע לאדם הפחות ביותר, בדרגה החברתית התחתונה, והוא העבד, כל שכן אם אדם רם־מעלה יבקש ממך חסות – על אחת כמה וכמה מוטל עליך לפעול למענו! 14 בניגוד לכך, אם עבריין עושה עוול מבקש מאיתנו חסות – אין לתת לו חסות, ולא לרחם עליו, ולא לוותר לו בשום אופן על הדין המגיע לו, אפילו היה מבקש חסות מהאדם הנכבד ביותר ובעל המעלה העליונה ביותר. והם דבריו: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" שמות כא,יד. והרי זה ביקש חסות מה' יתעלה, ונאחז במה שמיוחס לשמו – אך הוא לא נתן לו חסות, אלא ציווה להסגירו ביד הממונה על הצדק שהוא ברח ממנו. כל שכן אם יבקש חסות מאחד מבני האדם, שאסור לתת לו חסות ולא לרחם עליו, כי הרחמים על העבריינים המשחיתים הם אכזריות על כל הבריות. 15 אלו הן בלי ספק המידות המאוזנות, שהן מכלל "חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם" דברים ד,ח. אין הן כמידות הבורים "אלג'אהליה". אפשר: עובדי עבודה זרה החושבים אותן למעלות, שמשבחים בהן אדם על כך שהוא מסייע למי שמזדמן ותומך בו, בין אם הוא עושק או עשוק, כמפורסם בסיפוריהם ובשיריהם.

48 16 נמצא שלכל מצוה שנאמרה בקבוצה זו יש טעם ברור ותועלת גלויה.

49 קבוצה ה: מניעת נזקים פתיחה 1 המצוות שהקבוצה החמישית כוללת הן אלה שמנינו בספר נזקים, וכולן עוסקות בסילוק מעשי עושק ובמניעת נזקים. נזקי הרכוש לרכוש הזולת: אחריות לפיצוי 2 העיקרון כדי לחזק את הזהירות למנוע נזקים חויב האדם על כל נזק הבא מרכושו, או שנגרם ממעשה שלו שהוא יכול לשמור ולהשגיח עליו שלא יזיק. כלל נזקי בהמות לכן חויבנו על נזקים הבאים מבהמותינו, כדי שנשמור עליהן. נזקי אש ובור וכן אש ובור, כי הם מעשה האדם וניתן להשגיח ולשמור עליהם כדי שלא יבוא מהם נזק. נזקי שן ורגל יש בדינים האלה צדק כמו שאעיר: שן ורגל ברשות הרבים – פטור משנה בבא קמא ב,ה; הלכות נזקי ממון א,ח, כי א זהו דבר שאי אפשר לשמור עליו, ב מה גם שהנזק הנגרם מהם שם הוא קטן או: לעתים רחוקות, ג ומי ששם דבר־מה ברשות הרבים הוא שפשע נגד עצמו והפקיר את ממונו לאובדן. אכן הוא =בעל הבהמה חייב על השן והרגל בשדה הניזק. נזקי קרן אשר לנזק הקרן והדומה לה – שניתן לשמור אותם מלהזיק בכל מקום, והעוברים ברשות הרבים אינם יכולים להישמר מנזק זה – דינה של הקרן בכל מקום אחד הוא. אך יש בו חילוק בין תם למועד: אם מעשה זה חריג – הוא מחויב בחצי נזק; ואם עושה הנזק כבר הורגל ונודע בכך – הוא מחויב בנזק שלם.

50 נזקי הרכוש לגוף הזולת: קבלת אחריות 3 תשלום כופר דמי עבד באופן כללי נקבעו כחצי מדמיו של בן חורין באופן כללי. כי תמצא שערכי אדם המרביים הם שִשים שקלים, ודמי העבד – "כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים" שמות כא,לב.

51 4 הריגת הבהמה הריגת הבהמה אם הרגה אדם – אינה כעונש לה, כמו שהמינים מלעיזים עלינו, אלא זהו עונש לבעליה. לכן נאסר ליהנות מבשרה, כדי שבעלי הבהמה יקפיד ביותר לשומרה, וידע שאם תהרוג קטן או גדול, בן חורין או עבד – הוא יפסיד בהכרח את דמיה. כופר ואם היא מועדת הוא מתחייב גם בכופר, נוסף על אובדן דמיה. 5 זה עצמו הטעם גם להריגת בהמה הנרבעת, כדי שבעלי הבהמה ישמור עליה וינצור אותה כפי שהוא נוצר את משפחתו, שלא תאבד לו. כי בני האדם חסים על ממונם כפי שהם חסים על נפשם. יש אף בני אדם שממונם חשוב להם מנפשם. וההתייחסות אליהם בשווה היא דבר נפוץ: "וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ" בראשית מג,יח.

52 דין רודף ברצח ובאונס: נזק בלתי הפיך לזולת 6 קבוצה זו כוללת גם את הריגת הרודף. דין זה, כלומר הריגתו של מי שרוצה לחטוא לפני שביצע את החטא, אסור בשום אופן מלבד בשני מינים אלה: רודף אחר חבירו להרגו, ורודף אחר ערות אדם לגלותה, משום שזה עוול שאי אפשר לתקנו אם התבצע. ואילו שאר העבירות שיש עליהן מיתת בית דין, כמו עבודה זרה ושבת – אין בהן עוול לזולת, אלא הן דעות. לכן אין הורגים על הרצון לעשותן, אלא רק כשיעשה.

53 איסורי התאווה והחמידה, והשבת אבדה: דאגה לממון הזולת 7 ידוע שאיסור התאוה הוא בגלל החמידה, והחמידה בגלל הגזל. חכמינו ז"ל ביארו זאת מכילתא דרשב"י כ,יד; גזלה א,יא.

54 8 אשר להשב אבדה – עניינה ברור, שמעבר לכך שהיא מידה טובה לתיקון המצבים החברתיים, הרי היא מהדברים שתועלתם חוזרת חלילה, כי אם לא תחזיר את אבדת חברך – לא תוחזר לך אבדתך; כמו שאם לא תכבד את אביך – לא יכבד אותך בנך. ויש רבים כיוצא בזה.

55 ערי מקלט: דאגה לביטחון חיי מי שהרג בשוגג 9 אשר לכך שרוצח בשגגה יגלה – דבר זה נועד להשקיט את נפשו של גואל הדם, כדי שלא יראה את מי שתקלה זו באה על ידו. חזרתו נתלתה במות האדם הנכבד ביותר מהאנשים והאהוב ביותר על כל ישראל, כי בכך תשקוט נפש הנפגע שקרובו נהרג. כי זה טבוע בטבע האדם: כל מי שבאה עליו צרה – כשתבוא על אחר צרה כמוה או גדולה ממנה, הוא ימצא בכך נחמה על אסונו. ואין לנו אסון גדול יותר של מות אדם ממותו של כהן גדול.

56 עגלה ערופה: דאגה למציאת הרוצח 10 אשר לעגלה ערופה – תועלתה ברורה. האחריות והטקס כי מי שמביא אותה היא הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל דברים כא,ג, ולרוב הרוצח בא ממנה. זקני העיר ההיא מעידים עליהם את ה' שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתן ובליווי כל עובר אורח, כמו שהתפרש במסורת, והם אומרים: "אף על פי שהוא נרצח – אין זה משום שהזנחנו את טובת הכלל; ואיננו יודעים מי רצחו". התוצאה בדרך כלל, לא יהיה מנוס מכך שבעקבות החקירה ופעילויות הזקנים והמדידה והבאת העגלה, אנשים ירבו לספר ולדבר על העניין, ואולי בשל פרסום הדבר ייוודע הרוצח. כי מי שידע מי הרוצח, או שמע על אודותיו, או יש לו על כך ראיה נסיבתית, יאמר: "פלוני הוא הרוצח!". וברגע שיאמר אדם, אפילו אשה או שפחה, "פלוני רצחו" – לא תערף העגלה. וכבר התבסס שאם נודע הרוצח ושתקו מכך, והם העידו על עצמם את ה' שהם לא הכירוהו – יש בכך עזות מצח רבה ועוון גדול. לכן אפילו אישה, אם ידעה – היא תאמר. ומרגע שהוא ייוודע תושג התועלת, כי אפילו לא יהרגוהו בית דין – יהרגהו המלך, שיש לו רשות להרוג במקרי ספק. ואם לא יהרגהו המלך – גואל הדם יהרגהו, ויערוך תחבולות עד שיתנקש בו ויהרגהו. 11 הרי התברר שתועלתה של עגלה ערופה היא גילוי הרוצח. עניין זה חוזק בכך שהמקום שתערף בו העגלה לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ שם,ד לעולם, וכך בעלי הקרקע הזאת יעשה כל תחבולה ויחקור כדי שהרוצח ייוודע, כדי שלא תערף העגלה ולא תיאסר עליו אדמתו לעולם.

57 קבוצה ו: ענישת צדק פתיחה 1 המצוות שהקבוצה השישית כוללת הן העונשים, ותועלתן באופן כללי ידועה, וכבר צייַנו אותה ג,לה6. שמע כעת את פירוט הדברים ודינו של כל דבר יוצא דופן שנאמר בהם.

58 העיקרון: מידה כנגד מידה 2 באופן כללי נקבע עונשו של כל מי שתוקף את זולתו, שייעשה בו מה שעשה בשווה: אם פגע בגוף – ייפגע בגופו; ואם פגע בממון – ייפגע בממונו. ובעל הממון רשאי לוותר ולסלוח. 3 חריג: רוצח רק לרוצח, בשל חומרת פשעו, אין לוותר בשום אופן ואין לקחת ממנו כופר נפש: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" במדבר לה,לג. לכן אפילו נותר הנרצח בחיים במשך שעה או כמה ימים, כשהוא מדבר ושפוי בדעתו, ואמר: "הניחו לרוצחי, סלחתי ומחלתי לו" – אין שומעים לו, אלא נפש בנפש בהכרח, קטן כגדול, עבד כבן חורין, חכם כסכל. משום שאין בכל פשעי האדם דבר חמור מזה. 4 החסרת איבר מי שהחסיר אבר, יוחסר לו כמוהו: "שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" ויקרא כד,כ. אל תטריד את מחשבתך בכך שאנחנו עונשים כאן בקנס, כי המטרה כעת היא מתן טעם לפסוקים, לא מתן טעם להלכה. עם זאת, יש לי דעה גם לגבי הלכה זו, שתושמע על פה. פציעה על פציעות שאין אפשרות לעשות כמותן בדיוק נגזרו תשלומין: "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" שמות כא,יט.

59 ממון מי שהזיק בממון, יוזק בממונו באותו שיעור בדיוק: "אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" שם כב,ח – הדבר שלקח, ויילקח כמוהו מממון הגנב. מידת הענישה לפי שכיחות וקלות העבירה 5 העיקרון דע שככל שמין הפשע מצוי יותר וקל יותר לביצוע, על העונש להיות קשה יותר כדי שיימנעו ממנו, ואילו דבר נדיר יותר – עונשו קל יותר. תשלומי ארבעה לכן תשלומי גונב צאן, כלומר תשלומי ארבעה, כפולים מתשלומי שאר המטלטלין, בתנאי שהוא הוציאם מתחת ידו במכירה או ששחטם. כי גניבתם היא הנפוצה תמיד בשל היותם בשדות, ואי אפשר להשגיח עליהם שם כמו שמשגיחים על הדברים הנמצאים בתוך הערים. וכן גונביהם נוהגים להזדרז למוכרם כדי שלא ייוודעו כשהם אצלם, או לשוחטם כדי להעלים את צורתם. על כן העונש על הדבר הנפוץ יותר חמור יותר. תשלומי חמישה בתשלומי גניבת הבקר נוסף שיעור אחד, כי גניבתם קלה יותר לביצוע. כי הצאן רועות בקבוצה כך שהרועה יכול לראותן, ולרוב גניבתן אפשרית בלילה; ואילו הבקר רועים במפוזר מאוד, כמצוין ב"עבודת האדמה הנבטית", כך שהרועה אינו יכול להשגיח עליהם, ועל כן גניבתם נפוצה יותר.

60 דוגמאות למידה כנגד מידה 6 וכן דין עדים זוממין שייעשה בהם בדיוק כמו שזממו לעשות: אם זממו הריגה – ייהרגו, ואם זממו מלקות – יולקו, ואם זממו תשלום ממוני – ישלמו באותו שיעור. המטרה בכל זה היא להשוות את העונש לפשע, וגם זו היא משמעות היות המשפטים צדיקים דברים ד,ח.

61 7 העובדה שהגזלן אינו מחויב בתשלום נוסף כקנס – כי החומש אינו אלא כפרה על שבועת השקר – א היא מפני נדירות הגזל. כי פֶּגע הגניבה נפוץ בהרבה מן הגזל, כי הגניבה אפשרית בכל מקום, והגזל אינו מתאפשר בתוך הערים אלא בקושי. ב ועוד, שהגניבה אפשרית בדברים הגלויים ובדברים שנזהרים להסתירם ולשומרם, ואילו הגזל אינו מתאפשר אלא במה שהוא גלוי וחשוף. האדם גם יכול להישמר מן הגזלן ולנקוט אמצעי זהירות ולהתכונן לו, ואי אפשר לעשות כך עם הגנב. ג ועוד, שהגזלן ידוע, וכך ניתן לחפש אותו ולהשתדל להשיב את מה שלקח, ואילו הגנב אינו ידוע. מכל הסיבות האלה חויב הגנב בקנס ולא חויב הגזלן בכך.

62 הקדמה לחישוב מידת הענישה 8 הקדמה דע שעוצמת העונש וחוזק פגיעתו או חולשתו והיותו נסבל יותר הם על פי ארבעה דברים.

63 א הראשון, חומרת הפשע: על פעולות הגורמות לקלקול גדול חל עונש קשה, ועל פעולות הגורמות לקלקול מועט חל עונש קל.

64 ב השני, השכיחות: דבר נפוץ יותר יש למנוע בעונש קשה, ואילו דבר נדיר יותר – די בעונש קל יותר, יחד עם נדירותו, כדי למונעו.

65 ג השלישי, עוצמת הפיתוי לדבר: דבר שהאדם מתפתה לו – בין אם התאווה מושכת אותו לכך בחוזקה, או בשל עוצמת ההרגל, או בשל הקושי הרב להימנע ממנו – רק חשש מדבר חמור ימנע אותו.

66 ד הרביעי, קלות ביצוע הפעולה בהחבא ובסתר כך שלא ירגישו בה אחרים, כי אין אפשרות להרתיע מזאת אלא בחשש מעונש גדול וקשה.

67 דרגות הענישה 9 לאחר הקדמה זו, דע לך שסדר העונשים בדברי התורה הוא ארבע דרגות: א דרגת חיוב מיתת בית דין; ב דרגת חיוב כרת, שהוא מלקות בשוט יחד עם האמנה שפשע זה הוא מן הפשעים החמורים; ג דרגת הלקאה בשוט כשאין מאמינים שפשע זה הוא מן הפשעים החמורים אלא הוא לאו בלבד, או מיתה בידי שמים; ד ודרגת האיסור שאין בו מלקות, והוא כל לאו שאין בו מעשה, ד1 פרט לנשבע, בשל ההאמנה הנדרשת לרומם אותו יתעלה, ד2 וממר, כדי שהדבר לא יוביל לזלזל בקרבנות המיוחסים לו יתעלה, ד3 ומקלל חברו בשם, כי בעיני ההמון נזק הקללה גדול יותר מנזק הפוגע בגוף. פטור כל מה שזולת אלה מן הלאוין שאין בהן מעשה – א ההפסד הנגרם מהם קטן. ב וגם אי אפשר להימנע מהם בשל היותם אמירות, ואילו היה הדבר כן – היו הבריות לוקים על גבם כל הזמן. ג וגם אין להעלות על הדעת התראה בהם. מספר המלקות 10 גם במספר ההלקאות יש חכמה, כי יש לו רף מרבי ואין הוא קבוע לפי בני האדם. כי כל אדם אינו לוקה אלא כשיעור יכולתו לשאת, ומספר המלקות המרבי הוא ארבעים, אפילו היה יכול לשאת מאה.

68 מאכלות אסורים: עונשי כרת 11 אין מוות את חיוב מיתת בית דין לא תמצא באף אחד מן המאכלות האסורים, כי אין בכך הפסד גדול, ובני האדם אינם מתפתים להם בחוזקה כמו שהם מתפתים להנאת יחסי המין. 12 על חלק מן המאכלות יש כרת: דם על הדם – משום שהיו להוטים מאוד באותו זמן לאוכלו עבור אחד ממיני עבודה זרה, כמו שהתבאר בספר "טומטום", ולכן נאמרה לגביו ההדגשה הרבה. חֵלב וכן יש כרת על החֵלב – משום שבני האדם מחשיבים אותו לטעים. וכן הוא התייחד לקרבן כדי לרוממו. פסח וכיפור וכן הכרת בחמץ בפסח ואוכל ביום הצום הוא א בשל הקושי שיש בכך; ב ובשל ההאמנה שהם מביאים אליה, כי אלה מעשים המקבעים דעות שהן יסודות התורה, כלומר יציאת מצרים ונסיה, וההאמנה בתשובה: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" ויקרא טז,ל. קרבנות וכן התחייב כרת על נותר ועל פִּגול ולטמא שאכל קֹדש כמו שהתחייב על אכילת החֵלב, כשהמטרה היא לרומם את הקרבן, כמו שיתבאר ג,מו 10-7.

69 דברים חמורים: מיתת בית דין 13 את מיתת בית דין תמצא על הדברים החמורים: בקלקול האמנה או בעוול חמור במיוחד. א כלומר על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים וכל מה שמוביל לכך; ב ועל השבת – משום שהוא מקבע את ההאמנה בחידוש העולם; ג ועל הנבואה ועל זקן ממרא – בשל ההפסד הגדול הנובע מכך; ד ומכה אביו ומקלל אביו – בשל גודל החוצפה בכך והקלקול שהדבר גורם לסדרי הבית, שהוא היחידה הבסיסית של המדינה. 14 ה אשר לבן סורר ומורה – זאת בשל סופו, כי הוא עתיד בהכרח להרוג. ו וגונב נפש – כי הוא גורם לו לסכנת מוות, ז וכן הבא במחתרת לא ניגש לכך אלא מתוך כוונה להרוג, כמו שביארו חכמינו ז"ל משנה סנהדרין ח,ו; בבלי סנהדרין עב,א-ב. נמצא ששלושת אלה, כלומר בן סורר ומורה, גונב נפש ומכרו והבא במחתרת – אינם אלא שופכי דמים על פי סופם. 15 לא תמצא מיתת בית דין בשום דבר פרט לאותם דברים חמורים. ולא כל העריות במיתת בית דין אלא אלה שהן קלות יותר להתבצע, או מגונות יותר, או שיש אליהן פיתוי רב יותר. ומה שאינו כך הוא בכרת בלבד. וגם לא כל מיני עבודה זרה במיתת בית דין אלא עיקרי עבודתה, כמו הקריאה לה, ומתנבא בשמה, ומעביר באש, ואוב וידעוני ומכשף.

70 מערכת ענישה: שופטים ועדוּת וכוח השלטון 16 כיוון שיש הכרח בעונשים, ברור שאין מנוס מהעמדת שופטים מפוזרים בכל עיר. והכרח גם בעדים, והכרח גם במלך שייראו ויפחדו ממנו וירתיע בצורות הרתעה שונות, ויחזק את ידי השופטים ויתמוך בהם.

71 17 הנה התבררו טעמיהן של כל המצוות שמנינו בספר שופטים. וראוי שנסב את תשומת הלב לכמה מצוות שבאו שם, בהתאם למטרת חיבור זה.

72 סמכות ההוראה והחריגה ממנה 18 בכלל זה, מה שקשור לזקן ממרא. קיבעון אומַר שכיוון שה' יתעלה ידע שדיני התורה הזאת נצרכים לתוספת בחלקם או לגירעון מחלקם בכל זמן וזמן, בהתאם לשוני במקומות ובמקרים ובנסיבות המצבים החברתיים – אסר להוסיף ולגרוע ואמר: "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" דברים יג,א. כי זה מוביל א לקלקול חוקי התורה ב ולכך שיאמינו שאין היא מאת ה'. תקנות ועם זאת התיר לחכמי כל דור, כלומר בית דין הגדול, לעשות סייגים כדי לייצב את דיני התורה האלה בדברים שיחדשו בדרך של סתימת פרצות, ולהנציח את הסייגים האלה, כמו שאמרו: "ועשו סייג לתורה" משנה אבות א,א. ביטולים וכן הותר להם גם לבטל חלק ממעשי התורה, או להתיר חלק מאיסוריה, בנסיבות מסוימות ובהתאם למקרה מסוים ומבלי שהדבר יונצח, כמו שביארנו בהקדמת פירוש המשנה על הוראת שעה מהד' קאפח, עמ' יא-יג. מטרה והגבלות בהנהגה הזאת תתמיד התורה להיות אחת, ויתנהגו בכל זמן ובכל מקרה בהתאם לו. אילו היה עיון חלקי זה מסור לכל אחד מן החכמים – היו האנשים אובדים בריבוי המחלוקות והתפצלות השיטות. על כן אסר יתעלה על שאר החכמים פרט לבית דין הגדול בלבד להתעסק בכך, וציווה להרוג את מי שיחלוק עליהם. כי אם יחלוק עליהם כל מעיין – תבטל המטרה המבוקשת ותתבטל התועלת.

73 ארבעה סוגי כוונה בעובר עבירה 19 דע שביצוע העבירות על איסורי התורה מתחלק לארבעה חלקים: האחד – האנוס, השני – השוגג, השלישי – המזיד, והרביעי – עושה ביד רמה.

74 א. אנוס 20 על האנוס נאמר במפורש שאין הוא נענש ואין עליו חטא כלל. אמר יתעלה: "וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָה חֵטְא מָוֶת" דברים כב,כו.

75 ב. שוגג 21 הגדרה השוגג חוטא, כי אילו עשה כמיטב יכולתו לוודא ולהיזהר לא היתה מתרחשת לו שגגה. אך אין הוא נענש כלל, אלא הוא צריך כפרה ולכן יביא קרבן. ביודעין וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט לבין מלך, כהן גדול ומורה הלכה. ולמדנו מכך שכל מי שפועל או מורה הלכה כפי סברתו ההלכתית, אם אין הוא בית דין הגדול או כהן גדול – הרי הוא בכלל המזיד ואין הוא נמנה בין השוגגים. ולכן זקן ממרא נהרג, אף על פי שעשה והורה כפי סברתו ההלכתית. בסמכות ואילו בית דין הגדול – יש להם רשות לחדש לפי סברתם. על כן אם טעו הרי הם שוגגים, כמו שאמר יתעלה: "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" ויקרא ד,יג. באי־ידיעה ובשל העיקר הזה אמרו חכמינו ז"ל: "ששגגת תלמוד עולה זדון" משנה אבות ד,טז, כלומר שהמתרשל בלימוד ומורה ועושה כפי התרשלותו אינו אלא כמזיד. כי אין דין מי שאכל חתיכת חֵלב כליות כשהוא חושב שהוא חלב אַלְיָה, כמי שאכל חלב כליות כשהוא יודע שהוא חלב כליות אלא שאינו יודע שחלב הכליות הוא מן החלבים האסורים. כי זה האחרון, אף על פי שהוא מקריב קרבן הרי הוא קרוב למזיד. זאת אם עשה בלבד. ואילו המורה כפי אי־ידיעתו הוא מזיד בלי ספק, כי הכתוב אינו מוחל על הוראה בטעות אלא לבית דין הגדול בלבד.

76 ג. מזיד 22 אשר למזיד – הוא חייב בעונש המפורש בכתוב: מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאוין שאין לוקין עליהן, או תשלומין. 23 ואילו אותן עבירות שהשווה בהן בין השוגג למזיד – א הרי זה בשל כך שהן מתרחשות בקלות פעמים רבות, כי הן אמירות ולא מעשים. כוונתי לשבועת העדות ושבועת הפקדון. ב וכן עניינה של עבירת קיום יחסים עם שפחה חרופה קל, משום שהדבר מתרחש לרוב, בשל היותה מופקרת. כי אין היא משועבדת לגמרי ולא משוחררת לגמרי, ואין לה בעל לגמרי, כמו שנמסר בפירושה של מצוה זו.

77 ד. העושה ביד רמה 24 אשר לעושה ביד רמה – הוא המזיד המתחצף ומעז פנים ועובר את העבירה בפרהסיה. אין הוא חוטא מתוך תאווה גרידא או כדי להשיג מה שהתורה אסרה להשיגו בשל רוע מידותיו בלבד, אלא כדי להתנגד לתורה ולגלות את איבתו לה, ולכן נאמר עליו: "אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף" במדבר טו,ל, והוא נהרג בלי ספק. 25 לימוד והרחבה מחז"ל העושה זאת אינו עושה אלא מתוך דעה שהשיג, שבגללה הוא מתנגד לתורה, ובשל כך נאמר בפירוש המסור: "בעבודה זרה הכתוב מדבר" בבלי כרתות ז,ב, כי היא הדעה האויבת ליסוד התורה, כי מעולם לא עבד כוכב אלא המאמין בקדמותו, כמו שביארנו כמה פעמים בחיבורינו ראו ג,כט4. והוא הדין לדעתי בכל עבירה הנראית כסותרת את התורה ואויבת לה. לדעתי, אילו אדם מישראל אכל בשר בחלב או לבש שעטנז או גילח פאת ראש כזלזול והקלת ראש מתוך דעה שמתברר ממנה שהוא אינו מאמין בנכונות הציווי הזה – הרי הוא לדעתי "אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף" וייהרג הריגת כופר ולא הריגת עונשין, כאנשי עיר הנדחת הנהרגים הריגת כופר ולא הריגת עונשין, ולכן ממונם נשרף ואינו ליורשיהם כשאר הרוגי בית דין. 26 הרחבה לציבור וכן אני אומר על קהל מישראל שהסכימו יחד לעבור על מצוה כלשהי ועשו ביד רמה – שהם ייהרגו כולם. תלמד זאת ממעשה בני ראובן ובני גד, שנאמר עליהם: "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא" שילוב פסוקים: במדבר יד,י; יהושע כב,יב. אחר כך הובהר להם בשעת ההתראה, שהם כפרו בכך שהם הסכימו יחד לעבור את העבירה הזאת ועזבו את הדת כולה, וזהו שאמרו להם: "מָה הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּה'" יהושע כב,טז. וכן תשובתם: "אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּה' – אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה" שם,כב. הבן אם כן גם העקרונות האלה בעונשים.

78 דיני מלחמה – עמלק: תגובה מידתית להרתעה 27 ספר שופטים כולל גם את כילוי זרע עמלק. הרתעה כי כמו שעונשים את הפרט, כך ראוי שייענש שבט אחד או אומה אחת, כדי להרתיע את כל השבטים שלא ישתפו פעולה להשחית, כי הם יאמרו: "שלא ייעשה בנו מה שנעשה בבני פלוני". כך שאפילו יצוץ בהם אדם רע ומשחית שלא אכפת לו להרע לעצמו ואינו חושב על הרע שהוא עושה – הוא לא ימצא מסייע משבטו שיסייע לו לעשות את הרעות שירצה לבצע. מידה כנגד מידה על כן את עמלק שחש לצאת בחרב – נצטווינו לחסל בחרב. ואילו עמון ומואב שנהגו בשפלות או: בקמצנות וגרמו נזק בתחבולה – נענשו רק בהתרחקות מחיתון ובהשפלתם ובהימנעות מלדרוש בשלומם ותו לא. ענישה מדויקת כל הדברים האלה הם קביעה אלוהית של מידת העונש, שאין בו הפרזה או חיסור, אלא כמו שביאר יתעלה: "כְּפִי רִשְׁעָתוֹ" דברים כה,ב; ושם: כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ.

79 דיני מלחמה – טהרת המחנה: ניקיון, ביטחון ואזהרה 28 הספר הזה כולל גם התקנת יד ויתד. טעם א כי כמו שהודעתיך ג,לג5, אחת ממטרות התורה הזאת היא הניקיון והתרחקות מטינופים ומלכלוכים, ושלא יהיה האדם כבהמות. ב יש במצוה הזאת גם חיזוק ודאות הלוחמים, על ידי פעולות אלה, שהשכינה שורה ביניהם, כמו שביאר בטעם לכך: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ" דברים כג,טו. ג הוא צירף עניין אחר ואמר: "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" שם, כאזהרה מן הפריצות המוכרת בין החיילים במחנה ככל שנמשכת שהותם מחוץ לבתיהם. על כן ציוונו יתעלה במעשים הגורמים לנו להרגיש את שריית השכינה בינינו כדי שנינצל מן המעשים הללו, ואמר: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" שם. ואפילו בעל קרי נצטווה לצאת מן המחנה עד שיעריב שמשו ואחר יבוא אל המחנה, כדי שיהיה בלב כל אדם שהמחנה הוא כמקדש ה', ושאין הוא כמחנות הגוים להשחתה ועוול ונזק לזולת ולקיחת רכושם ותו לא, אלא מטרתנו שלנו היא להישיר את הבריות לעבודת ה' ולהסדיר את מצביהם. וכבר הודעתיך פסקה 4 שאני נותן רק את טעמו של פשט הכתוב.

80 דיני מלחמה – אשת יפת תואר: ריסון היצר 29 הספר הזה כולל גם את דין יפת תואר. וידועים לך דבריהם של חז"ל "לא דברה תורה אלא כנגד היצר" בבלי קידושין כא,ב. ויחד עם זאת המצוה הזאת כוללת מידות נעלות שראוי שאנשי המעלה יסגלו לעצמם כמו שאעיר. הגבלה א דהיינו, כי אף על פי שגבר יצרו עליו ואין הוא יכול להתאפק, הכרח להביא אותה למקום מוסתר, וזהו שנאמר: "וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ" דברים כא,יב. ואסור לו שילחצנה במלחמה, כמו שביארו בבלי קידושין כב,א. ב וכן אסור לו לקיים איתה יחסי מין פעם שנייה עד שישקוט אבלהּ ויחלש צערהּ. ג ואין למנוע ממנה להתאבל ולהיות מוזנחת ולבכות, כמו שנאמר: "וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים, וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה" דברים כא,יב-יג. כי האבלים מוצאים מרגוע בבכיים ובעוררם את אבלם עד שיחלשו כוחותיהם הגופניים מלסבול אותו מאורע נפשי, כמו שהשמחים מוצאים מרגוע במיני המשחק. לפיכך חסה עליה התורה ונתנה לה רשות לכך עד שתלאה מן הבכי והאבל. ד ידוע לך שהוא קיים איתה יחסי מין בגיותה, וכך במשך אותם שלושים יום היא תחזיק בגלוי בדתה, אפילו בעבודה זרה, ואין להתווכח איתה על אמונה במשך אותה תקופה. ה ויחד עם זאת, אם לא השיב אותה לדיני התורה – אין למוכרה ולא לשעבד אותה. נמצא שהתורה שמרה על קדושת יחסי המין, אפילו היו באופן מסוים של חטא, כלומר שהיתה אז גויה; אף על פי כן נאמר: "לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ" שם,יד. סיכום 30 הרי התבררו המידות הנעלות הכלולות במצוה זו, והתברר טעמן של כל מצוות הספר הזה.

81 קבוצה ז: צדק והגינות בהתנהלות ממונית פתיחה 1 המצוות שהקבוצה השביעית כוללת, והן דיני הממונות, הן אשר מנינו בחלק מספר משפטים ובחלק מספר קנין. הטעם של כולן גלוי: הן קביעת משפטי צדק בעסקים המתנהלים בהכרח בין בני האדם, ושלא יחרגו בהם משיתוף פעולה המועיל לשני הצדדים, כך שלא יכוון אחד מן הצדדים לעסקה למָרֵב את חלקו לחלוטין ושהוא יהיה המרוויח מכל בחינה.

82 האיסור להונות את הזולת: הגינות מסחרית וכללית 2 ראשית, שלא תהיה הונאה במכר, אלא הרווחים המקובלים והידועים, ונקבעו תנאים שההסכם מתקיים בהם, ונאסרה הונאה אפילו בדיבור, כידוע.

83 ארבעה מיני שומרים: צדק מאוזן בין אחריות לתועלת 3 אחר כך דין ארבעה שומרין. הצדק והיושר בו ברורים, א כי שומר חנם שאין לו כל תועלת מעיסוק זה והוא גומל טובה בלבד – פטור מן הכל, וכל נזק שיארע מוטל על בעל הממון =הרכוש. ב ואילו שואל, שהתועלת כולה שלו, ובעל הממון הוא הגומל לו טובה – חייב בכל, וכל הנזקים שיארעו מוטלים על השומר. ג-ד אשר לנושא שכר והשוכר – כל אחד מהם, כלומר השומר ובעל הממון, שותף בתועלת, ולכן הנזקים מתחלקים ביניהם: הנזקים הנובעים ממיעוט הקפדה בשמירה – מוטלים על השומר, והם גנבה ואבדה, כי גנבה ואבדה נובעות מכך שתשומת הלב הרבה והשמירה המוגברת הוזנחו במידת מה; ואילו הנזקים שאין עצה למונעם, והם שבורה ושבויה ומתה, שהם אונסין – הרי הם מוטלים על בעל הממון.

84 דיני שכיר: חמלה והגינות 4 אחר כך הופלג בחמלה על השכיר בשל עוניו, ונצטווינו א למהר לשלם את שכרו, ב ושלא להונות אותו בשום דבר מן המגיע לו, כלומר שיקבל בהתאם לשירות שנתן. ג ובכלל הרחמים עליו שאין למנוע ממנו, ואפילו מהבהמה, מלאכול מן המזון ששניהם עובדים בו, בהתאם לדיני מצווה זו.

85 דיני ירושה ותמיכה: אחווה ויחסי משפחה 5 עוד מדיני הממונות הן הירושות. מידה טובה וזוהי מידה טובה, כלומר שלא ימנע האדם טוב מן הזכאי לו, והואיל והוא עומד למות לא תהא עינו צרה ביורשו ולא יפזר את ממונו, אלא יותיר אותו לזכאי לו ביותר, כלומר הקרוב ביותר מבין הקרובים: "לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ" במדבר כז,יא. מעגלי אחווה דבר זה התבאר: הבן, ואחריו האח, ואחריו אחי האב, כידוע. עליו לבכר את הגדול מבין בניו, משום שאהבתו קדמה, ואל לו ללכת אחר נטיית לבו: "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ, כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" דברים כא,טז-יז. שיטתיות התורה הצודקת הזאת דואגת למידה הזאת ומדגישה אותה מאוד, כוונתי לדאגה לקרובים ולתמיכה בהם. א ידועים לך דברי הנביא "וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ – אַכְזָרִי" משלי יא,יז, ב ולשון התורה על הצדקה: "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" דברים טו,יא. ג החכמים ז"ל משבחים מאוד את מידתו של האדם אשר מקרב את קרוביו ונושא בת אחותו בבלי יבמות סב,ב ועוד.

86 6 אדומי – דאגה לקרובים התורה לימדה אותנו בנוגע למידה זו הפלגה גדולה מאוד: שראוי לאדם לדאוג לקרוביו, ולבכר מאוד את קרבת המשפחה. ואפילו חטא לו קרובו ועשק אותו, ואפילו היה אותו קרוב מקולקל ביותר, הכרח עליו שיביט בעין דואגת על קרובו. אמר יתעלה: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא" דברים כג,ח. מצרי – החזרת טובה וכן כל מי שנזקקת לו אי פעם, וכל מי שקיבלת ממנו תועלת ומצאת אותו בעת צרה, ואפילו הרע לך לאחר מכן, הכרח להחזיק לו זכות על מה שעשה לפני כן. אמר יתעלה: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" שם. וידוע עד כמה הרעו לנו מצרים אחר כך. ראה אפוא כמה מידות טובות אנו למדים מן המצוות האלה. שתי אלה =שלא לתעב אדומי ומצרי אינן מן הקבוצה השביעית, אבל בעקבות הדאגה לקרובים בירושות יצאנו לדון במצרי ואדומי.

87 קבוצה ח: שבתות ומועדים פתיחה 1 המצוות שהקבוצה השמינית כוללת הן המצוות שמנינו בספר זמנים, ולכולן טעם ברור בכתוב, פרט למעטות.

88 השבת: טעם כפול, לגוף ולנפש 2 טעמו של עניין השבת מפורסם מכדי שיזדקק לביאור. א ידוע כמה מנוחה יש בה, כך שנעשית שביעית מחיי כל אדם להיות בתענוג ובמנוחה מן העמל והטורח שאין נמלטים מהם קטן וגדול. ב זאת יחד עם הנצחה לדורות של הדעה רבת החשיבות, שהיא הקביעה שהעולם מחודש.

89 יום הכיפורים: התשובה 3 גם לעניין צום כפור יש טעם ברור: כדי להקנות את רעיון התשובה. הוא היום שאדון הנביאים ירד בו עם לוחות שניות ובישרם על מחילת חטאם הגדול, ונעשה אותו יום לעַד יום תשובה ועבודה גרידא. לכן שובתים בו מכל הנאה גופנית ומכל השתדלות בתועלת גופנית, כלומר עשיית המלאכות, ומגבילים את עצמנו לוִדויים, כלומר להודות בעבירות ולשוב מהן.

90 ימים טובים: שמחה והתכנסויות 4 ימים טובים – כולם נועדו לאדם: 1 לשמחה 2 ולהתאספויות מהנות, שלרוב הן הכרחיות לאדם. לחברה הם גם מועילים לחברויות שצריכות לשרור בין בני האדם בהתקבצויות המדיניות. לייחודם של ימים אלה דווקא, יש טעם:

91 שבעת ימי הפסח: התאמה לטבע 5 פסח – סיפורו מפורסם. והוא נמשך שבעה ימים, משום שמחזור של שבעה ימים הוא פרק זמן מחזורי ממוצע בין היום הטבעי לבין החודש הירחי. ידוע לך שלפרק זמן זה יש קשר גדול לענייני הטבע, וכן הוא גם בעניינים התורניים, כי התורה מידמה תמיד לטבע, ומשלימה באופן מסוים את ענייני הטבע. כי הטבע אינו בעל מחשבה ושיקול דעת, ואילו התורה היא קביעתו והנהגתו של האלוה, החונן שֵׂכל לכל בעל שֵׂכל. ואין זו מטרת הפרק. הבה נחזור למה שאנחנו עוסקים בו.

92 שבועות וספירת העומר: כבוד מתן תורה 6 שבועות הוא יום מתן תורה. ספירת העומר כדי לרומם את היום הזה ולהגדיל אותו, הימים נספרים מן החג הראשון עד אליו, כמי שמחכה לבואו של האהוב עליו ביותר, שהוא סופר את הימים ואת השעות. זהו הטעם לספירת העומר, מיום עזיבתם את מצרים עד יום מתן תורה שהוא היה המטרה והתכלית ביציאתם, "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" שמות יט,ד. משך החג המעמד הגדול הזה לא היה אלא יום אחד, וכך זיכרונו בכל שנה יום אחד. בין פסח לשבועות אך אכילת המצה – אילו היתה יום אחד לא היינו מרגישים בה ועניינה לא היה ניכר, כי תדיר הוא שאדם אוכל מין מאכל אחד יומיים ושלושה; ורק אם תיאכל במשך פרק זמן מחזורי שלם, יהיה עניינה ניכר וסיפורה יתפרסם.

93 ראש השנה: תזכורת לתשובה 7 וכן ראש השנה יום אחד, כי הוא יום תשובה והערת בני האדם מתרדמתם הדתית, ולכן תוקעים בו בשופר, כמו שביארנו במשנה תורה תשובה ג,ד1, והוא כעין הכנה ופתיחה ליום הצום, כמו שאתה רואה במנהגי עשרת הימים שמראש השנה ועד יום הכפורים המפורסמים במסורת האומה.

94 חג הסוכות: השמחה 8 אשר לסוכות, שהמטרה בו היא שמחה וחדווה – משכו שבעה ימים כדי שהדבר יפורסם. עונתו 1 הטעם להיותו בעונה הזאת התבאר בתורה: "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" שמות כג,טז, כלומר זמן הרווחה והמנוחה מן העיסוקים ההכרחיים. אריסטו הזכיר זאת בספר התשיעי של "אתיקה", שכך היה הדבר המפורסם אצלם בקרב האומות מאז ומקדם. הוא אמר בלשון זה: "הזבחים הקדומים וההתאספויות היו מתקיימים לאחר איסוף הפירות, כאילו הן קרבנות בשל הרווחה" אתיקה ניקומכית, ספר ח לפי מספורנו, פרק 9, פסקה 5, זה לשונו. עונתו 2 ועוד, שהישיבה בסוכה בזמן זה נסבלת: אין חום עז ולא גשם טורד.

95 סוכות ופסח: דעה ומידה 9 שני החגים האלה יחד, כלומר סוכות ופסח, מקנים דעה ומידה: הדעה בפסח היא זיכרון אותות מצרים והנצחתם לדורות, והדעה בסוכות היא הנצחת אותות המדבר לדורות; והמידה היא שהאדם יזכור תמיד את ימי המצוקה בימי הרווחה, כדי שתגדל תודתו לה' ויזכה בענווה והכנעה באוכלו מצה ומרור בפסח כדי שיזכור מה שאירע לנו; וכן יצא מן הבתים ויגור בסוכות, כמו שעושים האומללים שוכני המדבריות והשממות, כדי שיזכור שכך היה מצבנו בימי קדם, "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ויקרא כג,מג. ועברנו מכך לשכון בבתים מפוארים, על האדמות הטובות והפוריות ביותר, בשל חסדי ה' והבטחותיו לאבותינו, אברהם יצחק ויעקב, משום שהיו אנשים שלמים בדעותיהם ובמידותיהם. כי גם זה ציר שעליו סובבת התורה, כלומר שכל טובה שה' ייטיב והיטיב לנו אינה אלא בזכות אבות, הואיל ושָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט בראשית יח,יט.

96 שמיני עצרת: השלמת השמחה 10 אשר לכך שיוצאים מסוכות לחג אחר, כלומר שמיני עצרת – זאת כדי להשלים בו את השמחות שאי אפשר היה לעשות בסוכות אלא בבתים מרווחים ובמבנים.

97 ארבעת המינים: הדרש ומקומו 11 טעמים דרשניים אשר לארבעת מינין שבלולב – החכמים ז"ל נתנו לכך טעמים מסוימים על דרך הדרשות, שדרכן ידועה למי שמבין את דבריהם, שהן מבחינתם כצורת חידודים שירִיים, לא שזוהי משמעות אותו פסוק. 12 שתי התייחסויות כי בני האדם נחלקו לשתי קבוצות ביחס לדרשות: קבוצה אחת מדמיינת שהם אמרו זאת כדי לבאר את משמעות אותו פסוק; וקבוצה אחרת מזלזלת בהן ושמה אותן לצחוק, מאחר שברור וגלוי שאין זאת משמעות הפסוק. ואותה קבוצה הראשונה מתווכחת ומתנצחת כדי לאמת לדעתה את הדרשות ולהגן עליהן, והיא חושבת שזו משמעות הפסוק ושדין הדרש כדין הדינים המקובלים במסורת. אי ההבנה שני הצדדים אינם מבינים שהן על דרך החידודים השירִיים, שאף בר־דעת אינו מתבלבל בעניינם. אותה דרך היתה מפורסמת בזמנים ההם, והכול היו משתמשים בה כמו שהמשוררים משתמשים במליצות שיריות. 13 דוגמה הם ז"ל אמרו: "תאני =שנה בר קפרא: 'וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ' דברים כג,יד – אל תקרא 'אזֵינך' אלא 'אָזנך', מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו" בבלי כתובות טו,א. מי ייתן וידעתי האם לשיטת הבורים הללו אותו תנא ז"ל האמין שזה פירושו של פסוק זה, ושזו מטרתה של מצוה זו, ושהיתד היא האצבע, ו"אזינך" הן האזניים! איני חושב שאף אחד משלמי השכל סבור כך. אלא זהו חידוד שירי שנון מאוד, המזרז למידה טובה, והיא שכמו שאסור לומר ניבול פה אסור גם לשומעו. והוא הסמיך זאת לפסוק על דרך הדימויים השיריים. וכך כל מה שנאמר בדרשות: "אל תקרא כך אלא כך" – זוהי משמעותו. חרגתי מן העניין, אבל זוהי הערה מאלפת שכּל בר־דעת מן הדתיים הרבניים =שאינם קראים זקוק לה. אשוב אל מסגרת דיוננו.

98 ארבעת המינים: ביטויי השמחה 14 הטעם מה שנראה לי לגבי ארבעת מינין שבלולב, שהוא שמחה וחדווה ביציאתם מן המדבר, שהיה "לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" במדבר כ,ה אל מקומות עצי פרי ונהרות. לזיכרון הדבר נלקחים הפרי הנאה ביותר שלהם =אתרוג, והצמח בעל הריח הטוב ביותר =הדס, ובעל העלים היפים ביותר =לולב דקל, וכן העשב היפה ביותר, כלומר ערבי נחל. ארבעת המינין האלה הם אלה שנכללים בהם שלושה דברים: קלות ההשגה הראשון, היותם שכיחים בארץ ישראל באותו זמן, כך שכל אחד יכול להשיג אותם. יופי והעניין השני, יפי מראם ורעננותם, כשמהם בעלי ריח טוב, והם אתרוג והדס, ואילו לולב וערבה חסרי ריח רע או טוב. השתמרות והעניין השלישי, שהם נשארים רעננים במשך שבעה ימים, דבר שאינו אפשרי באפרסקים וברימונים ובחבושים ובאגסים וכיוצא בהם.

99 קבוצה ט: זכירת ה' תמיד 1 המצוות שהקבוצה התשיעית כוללת הן המצוות שמנינו בספר אהבה, ולכולן סיבה ברורה וטעם גלוי, כלומר שתכלית העבודות האלה היא: א לזכור את ה' תמיד ב ולאהוב אותו ג ולירא ממנו ד ולשמור את המצוות באופן כללי, ה ולהאמין לגביו יתעלה מה שהכרחי לכל דתי להאמין. 2 אלה הן התפילה וקרית שמע וברכת המזון והכרוך בהן, וברכת כהנים ותפלין ומזוזה וציצית וקניית ספר תורה והקריאה בו בזמנים ידועים – כל אלה מעשים המקנים דעות מועילות. דבר זה ברור וגלוי ואינו נצרך לתוספת דברים, כי זהו כפל דברים ותו לא.

100 קבוצה י: המקדש והכהונה פתיחה 1 המצוות שהקבוצה העשירית כוללת הן אלה שמנינו בהלכות בית הבחירה, הלכות כלי המקדש והעובדים בו והלכות ביאת המקדש בספר עבודה. וכבר הודענו ג,לב5 את תועלת הקבוצה הזאת באופן כללי.

101 מקום המקדש וכיוונו: אימוץ והיפוך, מסורת והסתרה 2 הר גבוה ידוע שעובדי עבודה זרה היו מכוונים לבנות את מקדשיהם ולהקים את פסליהם "צורותיהם" במקומות הגבוהים ביותר שהם מצאו שם, "עַל הֶהָרִים הָרָמִים" דברים יב,ב. ולכן הבדיל אברהם אבינו את הר המוריה, משום שהוא ההר הגבוה ביותר שם, והודיע שם ברבים את ייחוד ה'. 3 כיוון הוא ייחד את כיוון התפילה וקבע אותו במערב בדיוק, כי קדש הקדשים במערב, וזו משמעות דבריהם של חז"ל "שכינה במערב" בבלי בבא בתרא כה,א. הם ז"ל ביארו בגמרא במסכת יומא שאברהם אבינו קבע את כיוון התפילה, כלומר בית קדש הקדשים. הטעם לכך לדעתי הוא שמכיוון שהדעה המפורסמת בעולם אז היתה עבודת השמש, ושהיא האלוה, אין ספק שכל בני האדם היו פונים למזרח. ולכן פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה, כלומר במקדש, כדי להפנות עורף לשמש. הלא תראה מה עשו ישראל כשסררו וכפרו ושבו לאותן דעות קדומות קלוקלות: "אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ" יחזקאל ח,טז; ושם: מִשְׁתַּחֲוִיתֶם. הבן נקודה מופלאה זו. 4 מסורת כמו כן אין ספק לדעתי שאותו מקום שהבדיל אברהם בהתגלות היה ידוע למשה רבינו ולרבים. כי אברהם ציווה עליהם שיהיה זה בית עבודת ה', כמו שביאר המתרגם ואמר: "וּפְלַח וְצַלִּי אַבְרָהָם תַּמָּן קֳדָם ה' וַאֲמַר: הָכָא יְהוֹן פָּלְחִין דָּרַיָּא, בְּכֵין יִתְאֲמַר בְּיוֹמָא הָדֵין בְּטוּרָא הָדֵין אַבְרָהָם קֳדָם ה' פְּלַח" =ועבד והתפלל אברהם שם לפני ה' ואמר: כאן יהיו עובדים הדורות, על כן ייאמר ביום הזה בהר ההוא אברהם לפני ה' עבד אונקלוס בראשית כב,יד. 5 הסבר להסתרתו אשר לשאלה מדוע מקום זה לא נזכר במפורש בתורה ולא יוחד אלא נרמז אליו ונאמר: "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם" דברים יב,יא ועוד – יש לכך לדעתי שלוש סיבות. א האחת: כדי שהאומות לא ייאחזו בו ויילחמו עליו בחוזקה משידעו שמקום זה הוא תכלית התורה בארץ. ב השנייה: שלא יהרסוהו אלה שהוא כעת בידם ויחריבוהו ככל יכולתם. ג והשלישית, והיא החשובה ביותר: שלא יבקש כל שבט שהוא יהיה בנחלתו ושהוא יזכה בו, וכך יארעו מחלוקת וסכסוך כפי שאירע בבקשת הכהונה. לכן נצטווינו שלא ייבנה בית הבחירה אלא אחרי הקמת מלך, כדי שהציווי יהיה בידי אחד וייפסקו המאבקים, כמו שביארנו בספר שופטים מלכים ומלחמות א,א-ב.

102 כלי המקדש – ארון הברית: ביסוס הנבואה 6 ידוע שהאנשים הללו היו בונים מקדשים לכוכבים, ובאותו מקדש היו שמים את הפסל שהסכימו לעובדו, כלומר פסל המיוחס לכוכב מסוים או לחלק של גלגל שמימי. על כן נצטווינו אנחנו לבנות מקדש לו יתעלה ולהניח בו את הארון אשר בו שני לוחות הכוללים את "אָנֹכִי" שמות כ,ב; דברים ה,ו ו"לֹא יִהְיֶה לְךָ" שמות כ,ג; דברים ה,ז. 7 ידוע שהיסוד של ההאמנה בנבואה קודם להאמנה בתורה: אם אין נביא – אין תורה. וההתגלות באה לנביא רק באמצעות מלאך: "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה'" בראשית כב,טו, "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה'" שם טז,ט-יא, ואלה רבים מספור. ואפילו תחילת נבואתו של משה רבינו היתה על ידי מלאך: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" שמות ג,ב. התברר אם כן שההאמנה במציאות המלאכים קודמת להאמנה בנבואה, וההאמנה בנבואה קודמת להאמנה בתורה. 8 וכיוון שהצאבים לא ידעו את מציאותו של האלוה יתהדר ויתעלה, וחשבו שהמצוי הקדום שאין חל עליו שום העדר הוא הגלגל וכוכביו, וששופעים ממנו כוחות על הצלמים ועל חלק מהעצים, כלומר האשרות – הם חשבו שהצלמים והעצים הם אשר משרים התגלות על הנביאים ומדברים איתם בהתגלות ומלמדים אותם את המועיל והמזיק, כמו שביארנו לך ג,כט8-7 על שיטותיהם לגבי נביאי הבעל ונביאי האשרה. 9 ומאחר שהתבררה האמת למלומדים, ונודע בהוכחה שיש מצוי שאינו גוף ולא כוח בגוף, שהוא האלוה האמיתי, והוא אחד; ושיש גם מצויים אחרים, נבדלים, שאינם גופים, והם אשר מציאותו יתעלה שפעה עליהם, והם המלאכים כמו שביארנו א,מט4-1; ב:ד-ו,יא-יב,לד; ועוד; וכל המצויים האלה חיצוניים לגלגל וכוכביו – נודע בוודאות שאותם מלאכים הם אשר משרים באמת התגלות על הנביאים, לא הצלמים והאשרות. 10 הרי התברר מתוך מה שהקדמנו שההאמנה במציאות המלאכים באה בעקבות ההאמנה במציאות האלוה, ושבזאת מתאששות הנבואה והתורה. לחיזוק ההאמנה ביסוד זה ציווה יתעלה שיעשו על הארון צורת שני מלאכים, כדי שתתקבע מציאות המלאכים בהאמנת ההמון, א שהיא דעה נכונה, שנייה להאמנה במציאות האלוה, ב והיא יסוד לנבואה ולתורה, ג ושוללת עבודה זרה כמו שביארנו 9-8. ואילו היתה צורה אחת, כלומר צורת כרוב אחד – היתה בכך הטעיה, והיו חושבים שהיא צורת האלוה הנעבד כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה, וגם שהמלאך הוא פרט אחד, ודבר זה מוביל לשניוּת =דואליזם מסוימת. וכיוון שנעשו שני כרובים, יחד עם האמירה המפורשת "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" דברים ו,ד, התבססה הדעה על קיום המלאכים ושהם רבים, ונשמרנו מן הטעות לגביהם שהם אלוה, מאחר שהאלוה אחד והוא ברא את הריבוי הזה.

103 כלי המקדש – המנורה: כבוד 11 כן הוצבה מולו מנורה כדי לרומם ולכבד את הבית, כי הבית שדולקים בו נרות תמיד ומוסתר בפרוכת – עושה רושם גדול על הנפש. וידוע לך כמה התורה הדגישה את ההאמנה ברוממות המקדש ויראתו, כדי שתושג לאדם היפעלות של הכנעה ורוך בראייתו, ונאמר: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" ויקרא יט,ל. הוא הסמיך זאת לשמירת שבת כדי לחזק את יראת המקדש.

104 כלי המקדש – המזבחות והשולחן: הקרבה וטעם נעלם 12 הצורך במזבח הקטורת ובמזבח העולה וכליהם ברור. אשר לשֻלחן ולהיות הלחם עליו תמיד – איני יודע מה הטעם לזה, ולא מצאתי עד היום לְמה אוכל לייחס אותו.

105 כלי המקדש – אבני המזבח: שוני 13 אשר לאיסור לסתת את אבני המזבח – ידועים לך הטעם שנתנו לו חז"ל, ודבריהם: "אינו דין שיונף המקצר על המאריך" משנה מידות ג,ד. וזה טוב על דרך הדרשות, כמו שציינו ג,מג13-11. אך הטעם לכך ברור, והוא שעובדי עבודה זרה היו בונים את המזבחות באבנים מסותתות, ועל כן נאסר להידמות להם, וכדי להתרחק מלהידמות להם על המזבח להיות מאדמה, שנאמר: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" שמות כ,כא. ואם אין ברירה אלא לעשותו מאבנים, עליהן להיות בצורתן הטבעית ולא מסותתות. זאת כעין האיסור על אבן משכית ועל נטיעת עץ אצל המזבח. והמטרה כולה אחת: שלא נעבוד את ה' בצורת פרטי עבודותיהם שהיו עושים לנעבדיהם. וזה מה שאסר באופן כללי ואמר: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי" דברים יב,ל, כלומר שאין לעשות כן לה', מן הטעם שאמר: "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" שם,לא.

106 מכנסיים ואיסור מדרגות למזבח: צניעות הכהנים 14 ידוע לך כמה מפורסמת היתה עבודת פעור באותם זמנים, ושהיא היתה על ידי גילוי הערווה, ולכן נצטוו הכהנים לעשות מכנסיים "לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה" שמות כח,מב בשעת העבודה, ושאפילו כך לא יעלו על המזבח במדרגות, "אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" שם כ,כג.

107 שמירת המקדש: כבוד 15 השמירה והסיבוב סביב המקדש תמיד הן כדי לרוממו ולכבדו, וכן שלא יתפרצו אליו הבורים והטמאים, וגם לא במצב של ניוול, כמו שיתבאר פסקה 16. ומכלל הדברים המביאים להערצת המקדש ורוממותו כדי שנשיג יראה ממנו – שלא ייכנס אליו שיכור, ולא טמא, ולא מנוול, כלומר פרוע ראש וקרוע בגדים, ושכל עובד יקדש ידיו ורגליו.

108 נושאי התפקידים וייצוגם: כבוד 16 כמו כן כדי לרומם את הבית, א רוממה מעלת עובדיו, ב ויוחדו הכהנים והלוים, ג ונעשו לכהנים המלבושים המכובדים והיפים והנאים ביותר: "בִּגְדֵי קֹדֶשׁ ... לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" שמות כח,ב, ד ושלא ישמש בעבודה בעל מום – ולא רק בעלי מום בלבד אלא גם זיהומים פוסלים את הכהנים כמו שהתבאר בדיני מצוה זו ביאת המקדש ז,יג. כי מה שמגדיל אדם בעיני ההמון אינו צורתו האמיתית אלא שלמות אבריו ויפי לבושו, והמטרה היא שתהיה לבית הזה רוממות וכבוד בעיני הכול.

109 17 אשר לבן לוי, שאינו מקריב ושאין מדמים שהוא מכפר על חטאים כמו שנאמר על הכהנים "וְכִפֶּר עָלָיו" ויקרא ד,כו ועוד רבים, "וְכִפֶּר עָלֶיהָ" שם יב,ז-ח; טו,ל, אלא המטרה בלוי היא אמירת השיר בלבד – הוא נפסל בקול, כי גם בשיר המטרה היא היפעלות הנפשות מאותן אמירות, והנפש אינה נפעלת אלא ממנגינות נעימות, וכן עם כלי נגינה, כמו שהיה הדבר תמיד במקדש.

110 18 אפילו על הכהנים, גם אלה הכשרים העומדים במקדש, נאסר א לשבת בו, ב ולהיכנס להיכל בכל עת, ג ולהיכנס לקדש הקדשים תמיד, פרט לכהן גדול ביום הכפורים ארבע פעמים ותו לא – כרוממות למקדש.

111 הקטורת: ריח נעים 19 מכיוון שבמקום המקודש היו שוחטים בהמות רבות בכל יום, וחותכים בו את בשרן ורוחצים בו את קרביהן – אין ספק שאילו הונח במצב הזה כפי שהוא בלי שינוי, היה ריחו כריח בית מטבחיים. לכן נצטווינו בו על הקטרת הקטורת פעמיים בכל יום, בבֹּקר ובין הערבים, כדי שיתבשם ריחו וריח כל בגדי המשרתים בו. ידועים לך דבריהם של חז"ל: "מיריחו היו מריחין ריח הקטורת" משנה תמיד ג,ח. וגם זה שומר על יראת המקדש. אך אילו לא היה לו ריח טוב, וכל שכן אילו היה ההפך מזה, היה מושג ההפך מרוממות, כי הנפש מתרווחת מאוד מריחות טובים ונמשכת אליהם, ומתכווצת מריחות רעים ובורחת מהם.

112 שמן המשחה: כבוד 20 אשר לשמן המשחה – הוא כולל שתי תועלות: א כדי שמה שנמשח בו יתבשם, ב ושיאמינו ברוממותו של אותו דבר שנמשח, בקדושתו ובהבדלתו מדברים אחרים ממינו, בין אם הוא אדם או בגד או כלי – הכול חוזר ליראת המקדש שהיא סיבה ליראת ה'. כי בפנייה אליו מושגת היפעלות, והלבבות הקשים מתעדנים ומתרככים – וה' התחכם את כל ההתחכמות הזאת בעֵצוֹת מֵרָחֹק ישעיהו כה,א כדי לעדנם ולהכניעם בעת שיפנו אל הבית הזה. זאת כדי שישמעו לציוויי ה' המדריכים בדרך ישרה וייראו ממנו, כמו שהתבאר לנו בלשון התורה ונאמר: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ – לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים" דברים יד,כג. הרי התברר לך מהי התכלית המבוקשת בכל הפעולות האלה. 21 אשר לטעם האיסור לחקות את שמן המשחה והקטורת – הוא ברור מאוד: כדי שלא יריחו את הריח הזה אלא שם, וכך תהיה ההיפעלות מהם רבה יותר, וכן כדי שלא יחשבו שכל מי שנמשח בשמן הזה או בדומה לו הובדל, כך שיבואו קלקולים גדולים וסכסוכים.

113 הקפדה על הכלים והבגדים: כבוד 22 אשר לכך שהארון נישא על הכתף ולא על עגלות – אופן הרוממות בכך ברור. ואין לפגוע בתבניתו אפילו בהוצאת הבדים מן הטבעות. וכן אין לפגוע בתבנית האפוד והחֹשן, אפילו בהסרת אחד מהם מן השני. ומלאכת הבגדים כולם נעשית באופן מושלם באריג מבלי פיצול וחיתוך, כדי שלא תיפגע צורת האריג.

114 האיסור לעשות מלאכה אחרת: אחריות מוגדרת 23 וכן נאסר על כל אדם ממשרתי המקדש לעסוק בתפקידו של חברו, כי בתפקידים המסורים לרבים, אם לא מייחדים כל אדם לתפקיד מסוים, פושים ההתרשלות והרפיון בכול.

115 מתחמים מדורגים: כבוד 24 וכן ברור שאותה הדְרָגה במעלות המתחמים, שנקבעו דינים להר הבית, ודינים לחֵיל, ודינים לעזרת הנשים, ודינים לעזרה, וכן הלאה עד קדש הקדשים – כל זה לתוספת רוממות ולמתן יראה יתרה בלבו של כל הפונה אליו.

116 סיכום 25 הנה סיימנו לתת טעמים לכל פרטי הקבוצה הזאת.

117 קבוצה יא: הקרבנות פתיחה 1 המצוות שהקבוצה האחת עשרה כוללת הן אלה שמנינו בשאר ספר עבודה ובספר קרבנות, וכבר ציינו ג,לה11; וראו ג,לב את תועלתן באופן כללי. כעת נחל לתת טעם לכל מצוה מהן בהתאם למה שהשגנו.

118 הקרבת צאן ובקר: המאבק באלילות 2 כבש ונֹאמר: התורה כבר אמרה במפורש, כמו שפירש אנקלוס, שהמצרים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה, ולכן הם היו אוסרים לשחוט צאן, ותיעבו את רועי הצאן. נאמר: "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?" שמות ח,כב, ונאמר: "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" בראשית מו,לד. עז וכן היו סיעות בקרב הצאבים שאנשיהן היו עובדים את השדים ומאמינים שהם לובשים צורת עזים, ולכן היו קוראים לשדים "שעירים". זרם דתי זה היה נפוץ מאוד בימי משה רבינו: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" ויקרא יז,ז. לכן היו הסיעות האלה אוסרות גם את אכילת העזים. בקר אשר לשחיטת הבקר – יש להניח שרוב עובדי עבודה זרה תיעבו זאת, וכולם רוממו מאוד את המין הזה, ולכן אתה מוצא שההודים עד היום אינם שוחטים את הבקר בשום אופן, ואפילו בארצות ששוחטים בהן את שאר מיני בעלי החיים. 3 כדי למחות את עקבות הדעות השגויות האלה נצטווינו להקריב את שלושת מיני מקנה אלה דווקא: "מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" שם א,ב, כך שהמעשה שהם חשבו לשיא המרי נעשה לזה שבו מתקרבים לה', ובמעשה הזה מתכפרים החטאים. כך מרפאים את הדעות הרעות, שהן חוליי הנפש האנושית, על ידי הניגוד הנמצא בקצה השני.

119 דוגמת פסח לשם מטרה זו עצמה נצטווינו במצרים לשחוט את כבש הפסח ולהזות את דמו על הפתחים מבחוץ, כדי להתנער מאותן דעות ולפרסם את הפכן, ולהקנות את ההאמנה שהמעשה שחושבים אותו לגורם למוות הוא המציל מן המוות: "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" שמות יב,כג, כגמול על פרסום עבודת ה' וסילוק הדברים המשוקצים שעובדי עבודה זרה היו עושים.

120 מגוון אפשרויות הקרבה: הקלה ליחיד ולציבור 4 ליחיד ולציבור: בהמות בית זהו הטעם לבחירה בשלושת המינים האלה דווקא לקרבן, נוסף לכך שמינים אלה הם מבויתים ונפוצים, ולא כמעשי עובדי עבודה זרה שהיו מקריבים אריות ודובים וחיות בר, כמו שנזכר בספר "טומטום".

121 5 ליחיד: עוף מכיוון שאין ידם של רוב בני האדם משגת להקריב בהמה, נצטווינו שהקרבן יהיה גם מן העוף – הנפוץ ביותר בארץ ישראל, היפה ביותר והקל ביותר לתפוס, והם תורים ובני יונה. מנחה ומי שאין ידו משגת אפילו לעוף – יקריב לחם, אפוי במין כלשהו ממיני האפייה שהיו ידועים באותם זמנים: מאפה תנור או מאפה מחבת או מאפה מרחשת. ומי שקשה עליו לאפות – יקריב אותו סולת. הכל רשות וכל זה למי שרוצה. כן הבהיר לנו על מין עבודה זה, כלומר הקרבנות, שאין בנו שום חטא אם לא נעשהו בכלל: "וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר – לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא" דברים כג,כג.

122 איסור החמץ והדבש וחובת המלח: מאבק באלילות 6 מכיוון שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם שאינו חמץ, והרבו להקריב דברים מתוקים ולגָאֵל את קרבנותיהם בדבש, כמפורסם בספרים שציינתי לך לעיל 4; ג: כט13;18, וכן לא תמצא מלח באף אחד מקרבנותיהם – לכן אסר יתעלה להקריב "כָּל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ" ויקרא ב,יא, וציווה שהמלח יהיה תמיד: "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ, עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" שם,יג.

123 תנאים לקרבן מובחר: כבוד 7 מום הוא ציווה שכל הקרבנות יהיו תמימים, במיטב מצבם, כדי שלא יקלו ראש בקרבן ויזלזלו במה שמוקרב לשמו יתעלה, כמו שנאמר: "וְכִי תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע? וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע? הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?" מלאכי א,ח. בן שמונה מן הטעם הזה אסר גם להקריב מה שלא נשלמו לו שבעה ימים, בשל היותו פחוּת במינו ונבזה, מפני שהוא כנפל. אתנן ומחיר והוא הטעם לאיסור אתנן ומחיר, משום ששני אלה נחשבים מגונים. עופות והוא הטעם לכך שמקריבים את התור הבוגר ואת אפרוחי היונים, כי זה המיטב שבהם, משום שיונה בוגרת אינה טעימה. מנחה והוא הטעם לכך שהמנחות בלולות בשמן ועשויות מסולת, כי זה השלם ביותר והטעים ביותר. לבונה הלבונה נבחרה בשל ריח עשנה הטוב במקומות שיש בהם ריח של בשר נשרף.

124 8 ניקיון כדי לרומם את הקרבן ושלא יראוהו כמתועב ונבזה, ציווה להפשיט את העולה ולרחוץ את הקרב והכרעיים אף על פי שכולה נשרפת. תמצא שתמיד דואגים לעניין הזה ונשמרים ממנו: "בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' מְגֹאָל הוּא, וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ" מלאכי א,יב. אופן אכילת הקרבן: כבוד 9 מגבלות האוכלים והמאכל זהו גם הטעם לכך שאת הקרבן לא יאכל ערל ולא טמא, ולא ייאכל אם נטמא או לאחר זמנו או אם השתבשה הכוונה בו, ושייאכל במקום מיוחד. עולה העולה, המיוחדת לה' בלבד – לא תיאכל כלל. חטאת ואשם ומה שמוקרב בשל חטא, והוא החטאת והאשם – נאכל בעזרה, וביום שחיטתו ולילו דווקא. שלמים ואילו השלמים, שהם למטה מזה, והם קדשים קלים – נאכלים בכל ירושלם דווקא, ונאכלים למחרת היום ותו לא, כי אחר כך הם נרקבים ומתקלקלים.

125 דיני מעילה תמורה ופדיון: כבוד 10 שימוש בהקדש כדי לרומם את הקרבן ואת כל מה שיוחד לשמו יתעלה, נקבע לנו שכל מי שנהנה מן ההקדש – מעל, והוא צריך כפרה ותוספת חומש בתנאי שהוא שוגג.

126 עבודה וגיזה וכן אסורה עבודה בקדשים וגִזתן – כל זאת כדי לרומם את הקרבן. תמורה על דרך הסייג נקבע דין התמורה, כי אילו היה מותר להחליף את הרע בטוב – היו מחליפים את הטוב ברע, ואומרים שזה טוב יותר. על כן נקבע בו הדין: "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" ויקרא כז,י;לג. קנס חומש הטעם לכך שנצטווינו שכל מי שפודה דבר מקדשיו יוסיף חומש ברור, כי אדם קרוב אצל עצמו בבלי סנהדרין ט,ב ועוד, וטבעו תמיד לנטות לחוס על ממונו, ועל כן לא ידקדק בדמי הקֹדש ולא יעשה מאמץ להציגו בפני מומחים כך שערכו יועמד על אמיתתו. לכן נכפתה עליו תוספת, כך שיימכר לאחר בערכו. כל זאת כדי שלא יזלזלו במה שנקרא שם ה' עליו ובמה שמתקרבים אליו על ידיו.

127 שריפת מנחת כהן: נִרְאוּת לכבוד העבודה 11 הטעם לשריפת מנחת כהן הוא שכל כהן רשאי להקריב את קרבנו בעצמו, ואם כן ייתכן שהוא יביא מנחה ויאכלנה בעצמו, ונמצא שכאילו לא עשה דבר כלל, כי מכל מנחת יחיד לא קרב אלא לבונתה וקומץ. ולא זו בלבד שקרבן זה כה קטן, אלא שגם מביאו יאכלנו – אין זה נראה כמו עבודה כלל, ולכן היא נשרפת.

128 דיני קרבן פסח: זיכרון החיפזון, הכנה מראש והדגשת הברית 12 זיכרון החיפזון אשר לדינים המיוחדים לפסח, והם א שעליו להיאכל "צְלִי אֵשׁ" שמות יב,ח-ט דווקא, ב "בְּבַיִת אֶחָד ... ג וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" שם,מו – לכולם טעם ברור. כי כמו שהמצה היא בשל החיפזון, כך א הצלייה היא בשל החיפזון, ואין שהות לעשות מיני מאכלים ולתקן מזונות, ג ואסור אפילו להשתהות כדי לשבור את עצמותיו ולהוציא את מה שבתוכו, כי כבר צוין עיקר העניין בכל זה, והוא שנאמר: "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן" שם,יא. בשל החיפזון אין פנאי להתמהמה כדי לשבור עצמות ב ולא להוציא ממנו מבית לבית ולחכות לשליח עד שישוב, וכל אלה מעשי עצלות והתמהמהות. המטרה היתה להכריח חיפזון ומהירות, כדי שאף אחד לא יתעכב ויחמיץ את היציאה עם כלל האנשים כך שניתן יהיה להזיק לו ולהורגו. נסיבות אלה הונצחו לעד, לזיכרון כיצד היה הדבר, כמו שנאמר: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" שם יג,י. 13 בני חבורה אשר לכך שהוא אינו נאכל אלא למנוייו – זאת כדי לזרז לרוכשו, ושלא יסמוך אדם על אחד מקרוביו או חבר או מי שיזדמן לו לפגוש, ובשל כך לא ידאג לו מלכתחילה. ערל אשר לאיסורו על הערלים – דבר זה ביארו החכמים ז"ל, כי הם אמרו שמשֶאָרכה שהותם במצרים הם ביטלו את מצות מילה, כדי להידמות למצרִים שמות רבה א,ח. וכאשר ציווה על הפסח והתנה בו שלא יישחט אלא לאחר מילת עצמו ובניו ובני ביתו ואז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ שמות יב,מח – נימולו כולם, והיה דם מילה מתערב בדם הפסח בשל רוב הנימולים כמו שאמרו חז"ל, ולכך רמז באומרו: "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" יחזקאל טז,ו – דם פסח ודם מילה פסיקתא דרב כהנא, ויהי בחצי הלילה, ד; פרקי דרבי אליעזר, כט .

129 איסור הדם: מאבק באלילות 14 רקע דע שבעיני הצאבים היה הדם טמא מאוד, ואף על פי כן היו אוכלים אותו, בטענה שהוא מזון השדים, ועל כן למי שאוכל אותו תהיה אחווה עם השדים והם יבואו אליו ויודיעו לו את העתידות, כמו שההמון מדמיין בעניין השדים. אך היו אנשים שאכילת הדם היתה קשה עליהם, כי זה דבר שטבע האדם נגעל ממנו, ועל כן היו שוחטים חיה ואוספים את דמה בכלי או בגומה, והיו אוכלים את בשרה של הנשחטת סביב אותו דם. הם דמיינו שבפעולה זו השדים אוכלים אותו דם, שהוא מזונם, בעת שהם אוכלים את הבשר, וכך מושגת אחווה עם השדים, מתוך כך שכולם אוכלים על שולחן אחד ובחבורה אחת. וכך לטענתם יבואו אליהם אותם שדים בחלום ויודיעו להם נסתרות ויועילו להם. כל אלה דעות שהלכו אחריהן, העדיפו אותן והיו מפורסמות באותם זמנים, וההמון לא פקפק בנכונותן. 15 תגובות התורה על כן התורה, השלמה ליודעיה, החלה לסלק את המחלות החמורות האלה, א ואסרה לאכול את הדם. היא הדגישה את איסורו בדיוק כמו שהדגישה את איסור עבודה זרה. אמר יתעלה: "וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ" ויקרא יז,י כמו שאמר על נותן מזרעו למולך: "וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ" שם כ,ג; ושם: וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי. וראו שם,ו. לשון כזה לא נאמר במצווה נוספת מלבד עבודה זרה ואכילת דם, משום שאכילתו הובילה למין עבודה זרה, שהוא פולחן השדים. ב התורה טיהרה את הדם, וקבעה שהוא מטהר את מה שנוגע בו: "וְלָקַחְתָּ מִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל אַהֲרֹן וְעַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ" שמות כט,כא. ג היא ציוותה להזותו על המזבח, וקבעה שכל העבודה היא לשופכו שם ולא לאוספו. נאמר: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר" ויקרא יז,יא, ושם יישפך, כמו שנאמר: "וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה" שם ד,יח, ונאמר: "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ" דברים יב,כז. ד ונצטווינו לשפוך דם כל בהמה שתישחט אף על פי שאינה קרבן, שנאמר: "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" שם,טז;כד. ה וכן נאסר להתאסף סביבו ולאכול שם, ונאמר: "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" ויקרא יט,כו. התרת בשר תאווה במדבר וכיסוי הדם: מאבק באלילות 16 מכיוון שהתמידו במריים והלכו אחרי הדבר המפורסם שהתחנכו עליו, של אחווה עם השדים על ידי אכילה סביב הדם, ציווה יתעלה שלא ייאכל בשר תאוה במדבר כלל, אלא יהיה הכול שלמים. הוא הבהיר לנו שהטעם לכך הוא כדי שהדם יישפך על המזבח ולא יתאספו סביבו, ואמר: "לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם... אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד... וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" שם יז,ה-ז. 17 כיסוי הדם אבל נשאר עניין החיה והעוף. כי אין אף קרבן מחיה, ועוף אינו קרב שלמים. עקב כך ציווה יתעלה שכל חיה ועוף שמותר לאכול את בשרם, אם יישחט יכוסה דמו בעפר כדי שלא יתאספו עליו לאכול סביבו. וכך הושגה המטרה ונשלמה הכוונה להפר האחוה בין אחוזי השד באמת =המשוגעים לבין שֵׁדיהם.

130 18 הרקע דע שאמונה זו התחדשה קרוב לזמן משה רבינו, ואנשים נמשכו אליה מאוד והלכו שולל אחריה. תמצא זאת מפורש בשירת האזינו: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ, אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם, חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" דברים לב,יז. הערה צדדית החכמים כבר ביארו את משמעות דבריו "לֹא אֱלֹהַּ", ואמרו שהם עבדו מצויים והתמידו בכך, עד שעבדו דמיונות. לשון ספרֵי: "לא דיין שהן עובדין חמה ולבנה כוכבים ומזלות, אלא שעבדו בבואה שלהן" ספרי דברים שיח-שכ, ו"בבואה" הוא שמו של הצל.

131 ואשוב אל מה שאנו עוסקים בו. 19 דע שבשר תאוה לא נאסר אלא במדבר בלבד. סיבה א זאת משום שאחת מאותן דעות מפורסמות היתה שהשדים שוכנים במדבריות ושם הם פונים בדברים אל האדם ומופיעים, ואילו בערים ובמקומות היישוב אין הם מופיעים; כך שמי מאנשי הערים שהיה רוצה לעשות משהו מאותן הזיות, היה יוצא מן העיר לארצות שממה ולמקומות מבודדים. ולכן הותר בשר תאוה לאחר הכניסה לארץ. ב ועוד, שבלי ספק עוצמת החולי הזה פוחתת, ומתמעטים ההולכים אחר אותן דעות. ג ועוד, שקשה מאוד, וכמעט בלתי אפשרי, שכל מי שרוצה לאכול בשר בהמה יבוא לירושלם. מן הסיבות האלה לא נאסר בשר תאוה אלא במדבר.

132 דרגות במין הקרבנות: בהתאם לדירוג החטא 20 דע שככל שהחטא גדול יותר – כך קרבנו מסוג פחוּת יותר. חטאת יחיד ולכן שגגת עבודה זרה – שעירה בלבד, ושאר חטאת יחיד – כשבה או שעירה. כי הנקבה פחותה מן הזכר מכל סוג, ואין חטא חמור יותר מעבודה זרה, ואין מין פחות יותר משעירה. מלך בשל ייחודו של המלך, קרבן שגגתו הוא שעיר. כהן גדול והסנהדרין ואילו כהן גדול וצבור – שגגתם אינה מעשה גרידא אלא הוראה, ולכן יוחד קרבנם בפרים, ובעבודה זרה – שעירים. 21 אשם כיוון שהחטאים שבגללם מוקרב האשם פחותים מן החטאים שבגללם מוקרב החטאת, קרבן אשם הוא איל או כבש מן הצאן. סוגו ומינו יוחדו בכך שהוא זכר מן הצאן. עולה הלא תראה את העולה, שכיוון שהיא מיוחדת לה', יוחד המין שלה, ואין היא אלא זכר. 22 ללא בשמים בהתאם לעניין זה הוחסרו הטיוב והבישום ממנחת חוטא, וכן ממנחת שֹוֹטָה כי גם היא נחשדת על חטא, ואסר להקריב אותן בשמן ולבונה. מנחת חוטא הטיוב הזה הוסר מהן משום שהמביא אותה אינו טוב ולא בעל מעשים יפים, וכאילו הוא מומרץ לחזור בתשובה ונאמר לו: "בשל רוע מעשיך, קרבנך הוא במצב הפחות ביותר". מנחת שוטה וקרבנה של השׂוטָה, שמעשיה רעים יותר מן השוגג, עשוי מחומר פחוּת יותר, כי הוא "קֶמַח שְׂעֹרִים" במדבר ה,טו. הרי נסדרו הפרטים האלה, ונמצא שמשמעותם מופלאה.

133 חטאות יחיד וציבור: מאבק בעבודה זרה ותודעת החטא 23 עגל החכמים ז"ל אמרו שהטעם לכך שהקרבן ביום השמיני שלמלואים "עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" ויקרא ט,ב – לכפר על מעשה העגל ספרא מילואים א,ב, וכן חטאתו שליום הכפורים "פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" ויקרא טז,ג – לכפר על מעשה העגל לא מצאנו מקורו. שעיר – לרמב"ם לפי עניין זה שאמרו, נראה לי שהטעם לכך שכל החטאות ליחיד וצבור הן שעירים, כלומר שעירי הרגלים, שעירי ראשי חדשים, שעירי יום הכפורים ושעירי עבודה זרה – הטעם לכך לדעתי הוא שרוב חטאם היה אז בהקריבם לשעירים, כמו שביאר הכתוב: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" ויקרא יז,ז. שעיר – לחז"ל אמנם החכמים ז"ל ספרא שמיני א,ג נתנו טעם לכך שכפרת צבור בשעירים תמיד, בכך שחטאם של כל עדת ישראל היה תחילה בשעיר עזים, ברמיזה למכירת יוסף הצדיק שנאמר בסיפור עליו: "וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לֹא?" בראשית לז,לא-לב. 24 הרעיון: סכנה מתמדת אל יהא טעם זה חלש בעיניך, כי תכליתן של כל הפעולות האלה היא שיתקבע בנפשו של כל חוטא שעליו לזכור ולהזכיר תמיד את חטאו, כמו שנאמר: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" תהילים נא,ה, ושהוא צריך כפרה על אותו חטא, הוא וזרעו וזרע זרעו, על ידי מצווה שתהיה ממינה של אותה עבירה. כוונתי בכך א שאם היתה העבירה בממון – יפזר ממונו במצווה. ב ואם היתה העבירה בהנאות הגוף – יְיגע את גופו ויצער אותו במצווה, בצום ובקימה בלילה. ג ואם היתה העבירה במידות – ינגיד אותה על ידי הפך אותה מידה, כמו שביארנו בהלכות דעות ב,ב-ג ועוד שמונה פרקים ד. ד ואם היתה העבירה עיונית, כוונתי שהוא האמין בדעה שגויה בשל התרשלותו והזנחתו את החקירה וההתבודדות לעיון – ינגיד זאת בכך שישבית את מחשבתו וימנע אותה מלחשוב בדבר מדברי העולם הזה אלא במושכלות בלבד ובבירור מה שראוי להאמין. כמו שנאמר: "וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי" איוב לא,כז, והוא משל להימנעות ועצירה במקום הספק, כמו שביארנו בחלקו הראשון של חיבור זה א,לב2; וראו א,ה2. דוגמה וכן תראה שנעשה באהרן: כאשר נכשל במעשה העגל, היה קרבנו, הוא וכל מי שעמד מזרעו תחתיו, בהקרבת פר ועגל. ומכיוון שהיתה העבירה בשעיר עזים, היתה המצווה המתקנת בשעיר עזים. תוצאה: נוכחות הסכנה משיתקבעו עניינים אלה בנפש, יוביל הדבר בלי ספק להחשבת העבירה לחמורה ולהתרחקות ממנה, כך שהאדם לא ייפול בה ויצטרך לכפרה ארוכה וקשה, ואפשר שלא תושלם הכפרה. וכך יתרחקו מן העבירה מלכתחילה ויברחו ממנה, וזוהי תועלת ברורה מאוד. הבן גם את העניין הזה.

134 ניסוח חריג בשעיר חטאת ראש חודש: מלחמה בפולחן הירח 25 מצאתי לנכון להסב את תשומת לבך כאן לדבר מופלא מאוד, אף על פי שלכאורה אינו מעניין החיבור. והוא מה שנאמר דווקא בשעיר חטאת ראש חֹדש "חַטָּאת לַה'" במדבר כח,טו, מה שלא נאמר בכל שעירי הרגלים ולא בחטאות האחרות. הטעם לכך ברור לדעתי מאוד, שאר קרבנות והוא שהקרבנות האלה שמקריב הצבור במועדים מיוחדים, כלומר המוספים, הם כולם עולות. ובכל יום מהם יש שעיר עזים לחטאת, והוא נאכל. ואילו העולות נשרפות כולן, ולכן נאמר בהן בפירוש "אִשֶּׁה לַה'" ויקרא כג,ח ועוד ולא נאמר "חטאת לה'" ולא "שלמים לה'", משום שאלה נאכלים. אפילו החטאות הנשרפות, אי אפשר לומר גם עליהן "אשה לה'" כמו שאבאר את הטעם לכך בפרק זה בפסקה הבאה. ולכן לא יעלה על הדעת לומר על השעירים "חטאת לה'", משום שהם נאכלים ולא נשרפים כליל. שעיר ראש חודש ומכיוון שנוצר חשש שידמיינו ששעיר ראש חֹדש הוא קרבן לירח, כמו שהיו עושים המצרים הקדמונים, שהיו מקריבים לירח בראשי חודשים, הבהיר בו שהוא בשל ציווי ה' ולא לירח. חשש זה אינו קיים בשעירי הרגלים וכיוצא בהם, משום שאותם ימים אינם ראשי חודשים ואין להם סימן טבעי המבדיל אותם, אלא התורה הטילה אותם כקביעה. ואילו ראשי החודשים הירחיים אינם מקביעת התורה, אלא האומות היו מקריבות בהם לירח, כמו שהיו מקריבים לשמש בזריחתה ובמעברה במעלות מסוימות, כמפורסם באותם ספרים ג,כט10,7. לכן ננקט לשון יוצא דופן בשעיר זה ונאמר בו "לה'", כדי להסיר אותם דמיונות שווא שנתלו באותם לבבות החולים חולי כבד. דע גם נקודה מופלאה זו.

135 חטאות הנשרפות ושעיר המשתלח: ריחוק מחטא גדול 26 דע שכל חטאת שמאמינים לגביה שהיא מכפרת על חטאים גדולים או על חטא גדול, כמו חטאת הֶעְלֵם וכיוצא בה – היא נשרפת כולה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה ויקרא ד,יב;כא ולא על המזבח, משום שאין לשרוף על המזבח אלא את העולה והדומה לה. ולכן הוא נקרא "מִזְבַּח הָעֹלָה" שמות ל,כח ועוד, כי הקטרת העולה היא "רֵיחַ נִיחֹחַ" ויקרא א,ט ועוד, וכן כל אזכרה היא "ריח ניחוח". וכן הדבר בלי ספק, כי הוא נועד לסלק את דעות עבודה זרה, כמו שביארנו ג,לב5. מחיית החטא אשר לשריפת החטאות האלה – הכוונה בהן לציין שנמחו עקבותיו של חטא זה והוא נעלם כמו שנעלמה הגווייה השרופה הזאת, ולא נותר זכר מאותו מעשה כמו שלא נותר זכר מאותה חטאת אלא היא כלתה בשריפה. על כן אין הקטרתה ריח ניחוח לה' אלא ההפך מכך, כוונתי שהוא עשן מאוס ומתועב, ולכן היא נשרפת כולה מחוץ למחנה. הלא תראה מה נאמר במנחת שׂוטָה: "מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן" במדבר ה,טו, לא שהיא דבר רצוי.

136 27 כיוון ששעיר המשתלח בא לכפר על חטאים חמורים בצורה כוללת עד כדי כך שאין חטאת צבור המכפרת מה שהוא מכפר, וכאילו הוא נושא את כל החטאים – לכן אין מתעסקים בו לא בשחיטה ולא בשריפה ולא בהקרבה כלל, אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק ומשליכים אותו לאֶרֶץ גְּזֵרָה ויקרא טז,כב, כלומר מנותקת מן היישוב. הרעיון אין מי שמטיל ספק שהחטאים אינם דברים גשמיים המועברים מגבו של פרט אחד לפרט אחר, אלא כל המעשים האלה הם מְשָלים שמטרתם להשגת צורה בנפש כדי שתושג היפעלות לתשובה, כלומר שהתנערנו מכל מעשינו הקודמים והשלכנום אחר גוונו והרחקנו אותם ככל האפשר.

137 ניסוך היין: הרמב"ם נבוך 28 לגבי הקרבת היין אני נבוך עד היום: כיצד נצטווינו להקריבו, והרי עובדי עבודה זרה היו מקריבים אותו? לא עלה בדעתי טעם לכך. מישהו אחר נתן לה טעם ואמר: המיטב מבחינת התאווה, שמקורה בכבד, הוא הבשר. והמיטב מבחינת הכוח החייתי, שמקורו בלב, הוא היין. וכן הכוח הנובע מהמוח, והוא הנפשי, נהנה מניגון על כלי נגינה. לכן כל כוח מקריב לה' את הדבר האהוב עליו ביותר, וכך הקרבן הוא בשר ויין ושמע, כלומר השיר.

138 עלייה לרגל: התחדשות התורה מתוך האחווה 29 אשר לתועלתה של העלייה לרגל – טעמה ידוע, חידוש הברית בשל התחדשות התורה המושגת מן ההתכנסות הזאת על ידי אותה היפעלות, והאחווה בין בני האדם. ובפרט מצות "הקהל" שטעמה התבאר: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" דברים לא,יב. זמינות המאכל דמי מעשר שני נועדו להוצאה שם, כמו שביארנו ג,לט3, וכן נטע רְבָעִי ומעשַׂר בהמה, וכך יהיו שם בשר המעשר ויין נטע רבעי ומעות מעשר שני וירבו שם המזונות. ואסור למכור מהם דבר ולא לאחרו ממועד למועד, אלא כמו שאמר יתעלה: "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', אַתָּה וּבֵיתֶךָ" דברים טו,כ, צדקה וכך בהכרח ייתנו ממנו צדקה. הוא זירז לתת צדקה בחגים ואמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה" שם טז,יד. חתימה 30 הרי סיימנו את המצוות מקבוצה זו, ופרטים רבים מהן.

139 קבוצה יב: טומאות וטהרות פתיחה 1 המצוות שהקבוצה השתים עשרה כוללת הן אלה שמנינו בספר טהרה. אף על פי שכבר ציינו את תועלתן באופן כללי ג,לה12, נוסיף לכך ביאור וניתן טעם לקבוצה זו כראוי, ולאחר מכן פסקה 11 ואילך אתן טעם לכמה ממצוותיה שטעמיהן התבררו לי.

140 הקדמה: עקרון יסוד בתורה הוא הקלת טורח עבודות האל 2 ואומר, שתורת ה' זו שנצטווה בה משה רבינו ועל כן יוחסה אליו, באה רק להקל את עבודות האל ולהפחית את הטורח. וכל דבר ממנה שאולי תדמיין שיש בו צער או טורח קשה – הוא רק משום שאינך יודע את המנהגים והשיטות שהיו מצויים באותם ימים. עליך להשוות בין פולחן של שריפת אדם את בנו, לבין שריפה של בן יונה. לשון התורה: "כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" דברים יב,לא. אלה היו עבודותיהם לאלוהיהם, וכנגד זאת מכלל עבודותינו: שנשרוף בן יונה, ואף מלוא כף סולת. הדגמה א לפי בחינה זו ננזפה אומתנו בעת מרדהּ ונאמר לה: "עַמִּי, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ? עֲנֵה בִי!" מיכה ו,ג. הדגמה ב וכן נאמר בעניין זה: "הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה? מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ?" ירמיהו ב,לא. כלומר: איזה טורח מייגע היה להם בתורה הזאת עד שעזבו אותה? וכבר קרא לנו יתעלה ואמר: "מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?" שם,ה. והכוונה בכל הכתובים האלה אחת היא.

141 זוהי הקדמה חשובה, שֶאַל־לָהּ לסור מדעתך, ואחריה אומר: מטרת הטומאה היא להביא ליראת המקדש 3 כבר ביארנו ג,מה11 שכל הכוונה במקדש היתה שתושג היפעלות לפונה לבוא אליו, ושיפחד ויירא, כמו שנאמר: "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" ויקרא יט,ל; כו,ב. וכל דבר נכבד, ככל שהקרבה אליו מתמדת, יפחת המעמד שלו בנפש ותמעט ההיפעלות שתושג ממנו. החכמים ז"ל כבר העירו ראו בבלי חגיגה ז,א על עניין זה ואמרו שאין רצוי להיכנס למקדש בכל עת, והסמיכו זאת למה שנאמר: "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ" משלי כה,יז. 4 מכיוון שזו היתה המטרה, אסר יתעלה על הטמאים להיכנס למקדש, עם ריבוי מיני הטְמָאוֹת, כך שכמעט לא תמצא אדם טהור אלא לעתים רחוקות. שלב א כי אם יינצל ממגע נבלה לא יינצל ממגע אחד משמונה שרצים המרבים ליפול בבתים ובמאכלים ובמשקים, ונפוץ הוא שבני אדם נתקלים בהם; ב ואם יינצל מזה, לא יינצל ממגע נדה או זבה או זב או מצורע או משכבן; ג ואם יינצל מזה לא יינצל משכיבת אשתו או מקֶרי. ד ואפילו נטהר מטמָאות אלה, אסור לו להיכנס למקדש עד שיעריב שמשו, ואסור לו להיכנס למקדש בלילה, כמו שהתבאר במדות משנה, מידות א,ח ובתמיד משנה, תמיד א,א. ובאותו לילה יש אפשרות סבירה שהוא ישמש מיטתו, או יקרה לו אחד מן הגורמים לטומאה, וכך ישכים ויהיה טמא בבוקר כמו שהיה אתמול.

142 5 כל זה יהיה סיבה לריחוק מן המקדש ושלא ידרכו בו בכל עת. ידוע לך לשונם של חז"ל "אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור, עד שהוא טובל" משנה יומא ג,ג. בפעולות אלה תתמיד היראה ותושג ההיפעלות המביאה להכנעה המבוקשת.

143 קושי הטהרה בהתאם לשכיחות הטומאה לצורך הרחקה מהמקדש 6 ככל שהטומאה נפוצה יותר, כך הטהרה ממנה קשה יותר ומאוחרת יותר. טומאת מת הימצאות עם מתים תחת קורת גג אחת, בפרט של קרובים ושכנים, היא נפוצה יותר מכל טומאה. ואין מיטהרים ממנה אלא באפר הפרה, שהימצאותו נדירה, ואחרי שבעה ימים. נידות הזיבוּת והנִדוּת נפוצות יותר ממגע טמא, ולכן דבר זה מצריך שבעת ימים, והנוגע בהם – יום אחד. מחוסרי כפרה טהרת זב וזבה ויולדת אינה נשלמת אלא בקרבן, משום שזה נפוץ פחות מהנִדוּת. תכליות דיני הטומאה והדגשת ההגבלה רק למקדש 7 כל אלה, כוונתי לנדה וזבה וזב ומצורע ומת ונבלה ושרץ ושכבת זרע, הם גם דברים הנחשבים למטונפים. וכך הושגו על ידי דינים אלה תכליות רבות. א האחת: התרחקות מטינופים. ב השנייה: שמירת המקדש. ג השלישית: התחשבות בדבר המפורסם והרגיל, לאור הטורח המייגע שהיה אצל הצאבים בעניין הטומאה, כפי שתשמע כעת. ד הרביעית: הקלת אותו קושי, ושעניין הטומאה והטהרה לא ימנע מהאדם להתעסק בעיסוקיו. כי עניין זה של טומאה וטהרה אינו קשור אלא בקֹדש וקדשים ותו לא: "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא" ויקרא יב,ד. ואילו לגבי כל שאר הדברים – אין בו עוון אם יישאר טמא ככל שיחפוץ, ויאכל חולין טמאין כפי שיחפוץ. 8 הדבר המפורסם במנהגי הצאבים עד זמננו זה בארצות המזרח, כוונתי לשרידי הזורואסטרים, הוא שהנדה נמצאת בבית לבדה, ושורפים את המקומות שהיא הולכת עליהם, ומי שמדבר איתה נטמא, ואפילו נשבה רוח ועברה על הנידה ועל הטהור – נטמא. ראה מה רב ההבדל בין זה לבין דברינו: "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה – נדה עושה לבעלה, חוץ מרחיצת פניו ידיו ורגליו ומזיגת הכוס והצעת המיטה בפניו, גזירה שמא יבוא לידי עבירה" בבלי כתובות סא,א; משנה תורה, אישות כא,ח; איסורי ביאה יא,יט. הדבר האסור היחיד הוא לקיים איתה יחסי מין במשך ימי טינופה ולכלוכה. וממנהגיהם המפורסמים עד זמננו זה, שכל מה שמתנתק מן הגוף – שיער, ציפורניים או דם – הרי הוא טמא. ולכן הם מחשיבים כל סַפָּר לטמא משום שהוא נוגע בדם ובשיער, וכל מי שמסתפר טובל במי מעיין. יש אצלם דברים רבים מאוד בדומה לטורח הזה, ואילו אנחנו איננו מקפידים על טומאה וטהרה אלא בקֹדש ומקדש.

144 המונחים קדושה וטומאה, הקדושה המתמדת אינה הטהרה למקדש 9 אשר לדבריו יתעלה: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם..." ויקרא יא,מד – אין הם על עניין טומאה וטהרה כלל. לשון ספרא אחרי מות ח,ג: "זו קדושת מצוות". וכן על דבריו "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" ויקרא יט,ב; אמרו חז"ל: "זו קדושת מצוות" ראו ספרי במדבר קטו. לכן נקראת גם העבירה על המצוות "טומאה", כמו שנאמר על המצוות היסודיות והעיקריות, שהן עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים. א על עבודה זרה נאמר: "כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי" ויקרא כ,ג. ב על גלוי עריות: "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם" שם יח,כד. ג ועל שפיכות דמים נאמר: "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ" במדבר לה,לד; ושם: וְלֹא תְטַמֵּא. 10 הרי התברר ש"טומאה" נאמרת באופן רב־משמעי, בשלוש משמעויות. א היא נאמרת על מרי ועבירה על המצוּוה במעשה או בדעה; ב ועל טינופים ולכלוכים: "טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ" איכה א,ט; ג ועל אותם עניינים דמיוניים, כלומר מגע במשהו או משא של משהו או הימצאות תחת קורת גג אחת עם משהו. על מין זה האחרון אמרנו: "אין דברי תורה מקבלין טומאה" קריאת שמע ד,ח; ספר תורה י,ח. וכן "קדושה" נאמרת באופן רב־משמעי, בשלוש משמעויות כנגד שלוש משמעויות אלה.

145 טהרת הכהנים: עקב דרישות התפקיד 11 טהרת כהן כיוון שאי אפשר להיטהר מטומאת מת אלא אחרי שבעה ימים, וצריך גם שיימצא אפר פרה; והיה צורך בכהנים תמיד שייכנסו אל המקדש להקריב – לכן אסר על כל כהן טומאת מת דווקא, פרט להכרח גדול הקשה על הטבע האנושי, כלומר להימנע ממגע עם ההורים והבנים והאחים. טהרת כהן גדול בשל גודל הצורך שכהן גדול יהיה במקדש תמיד, משום שנאמר "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד" שמות כח,לח, נאסרה עליו טומאה למת לגמרי, אפילו לאותם קרובים. הוכחה הלא תתבונן כיצד לא כלל באיסור הזה את הנשים: "'בְּנֵי אַהֲרֹן' ויקרא כא,א – ולא בנות אהרן" בבלי יבמות פה,א ועוד; משנה תורה אבל ג,יא, משום שאין צורך בנשים בהקרבה. הטעמים לכפרת טומאת מקדש וקודשיו 12 מכיוון שאי אפשר שלא יהיה מי שיסיח דעתו וייכנס אל המקדש טמא, או יאכל קדשים =קרבנות כשהוא טמא; ויש שיעשה זאת כשהוא מזיד, כמו שרוב הרשעים עוברים עבירות חמורות כשהם מזידים – לכן קרבנות מכפרים ציווה על קרבנות שיכפרו על טומאת מקדש וקדשיו, מהם לזדון ומהם לשגגה למיניהם, והם שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר המשתלח, כמו שהתבאר במקומותיו ג,מו24;27; שגגות יא,ט, כדי שהמזיד לא יחשוב שהוא לא עבר עבירה חמורה כאשר טִמא מקדש ה', אלא יֵדע שנתכפר לו בשעיר, נאמר: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" ויקרא טו,לא, ציץ מכפר ונאמר: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם" שמות כח,לח. עניין זה חזר ונאמר פעמים רבות.

146 הטעמים למצוות צרעת 13 טומאת צרעת אשר לטומאת צרעת – כבר ביארנו את עניינה טומאת צרעת טז,י. וגם החכמים ז"ל ביארו זאת תוספתא נגעים ו,ו ועוד והודיעונו אותו, ושהעיקרון המוסכם לגביה הוא שהיא עונש על לשון הרע. ושאותו שינוי מתחיל בכתלים, ואם חזר בתשובה – הרי זו המטרה. ואם התמיד בחטאו – עובר שינוי זה אל יצועיו ורהיטי ביתו, ואם התמיד בחטאו – הוא מתפשט לבגדיו, ואז לגופו. זהו נס שהונצח באומה, כמו מי שׂוֹטָה. תועלתה של האמנה זו ברורה, בנוסף לכך שהצרעת מידבקת, וכל בני האדם נגעלים ממנה, כדבר טבעי כמעט. טהרת צרעת אשר לכך שהטהרה ממנה היא בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים – כבר ניתן לכך טעם במדרשות, אבל אין זה מתאים למטרתנו, ועד היום לא נודע לי טעמו של דבר מכך, וגם לא מה הטעם של עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת בפרה אדומה; וכן אֲגוּדַּת אֵזוֹב שמזים בה את דם הפסח – לא מצאתי דבר להיסמך עליו בשאלה מדוע יוחדו מינים אלה.

147 החטאת בפרה אדומה וטומאת חטאות הנשרפות 14 הפרה כקרבן חטאת אשר לטעם לכך שפרה אדומה נקראת "חַטָּאת" במדבר יט,ט;יז – הוא משום שעל ידה נשלמת טהרתו של הנטמא למת ואחר כך הוא יכול להיכנס אל המקדש. כי מאז שנטמא למת אסור היה לו להיכנס למקדש ולאכול את הקדשים לעולם, לולא פרה זו שנשאה חטא זה, כמו הציץ המרצה על הטומאה וכמו שעירים הנשרפים. טומאת המתעסק ולכן נעשה עוסק בפרה ובשעירים הנשרפים מטמא בגדים כמו שעיר המשתלח, שמאמינים שמרוב החטאים שנשא נטמא הנוגע בו.

148 חתימה 15 הרי נתנו טעם למה שידענו לתת לו טעם מקבוצה זו כפי שנראה לנו.

149 קבוצה יג: איסורי אכילה פתיחה 1 המצוות שהקבוצה השלוש עשרה כוללת הן אלה שמנינו בהלכות מאכלות אסורות ובהלכות שחיטה בספר קדושה ובהלכות נדרים ונזירות בספר הפלאה. כבר ביארנו בחיבור זה ג,לה13 ובפירוש לאבות שמונה פרקים ד את תועלתה של קבוצה זו באופן מעמיק ויסודי מאוד, ואנו נוסיף על כך ביאור תוך התחקות אחר המצוות הפרטיות המנויות שם.

150 הכלל: המאכלים האסורים רעים לגוף 2 ואומר, שכל המאכלים שאסרה עלינו התורה – תזונתם של כולם מגונה. ואין במה שנאסר עלינו מה שאפשר לחשוב בטעות שאין בו נזק פרט לחזיר ולחֵלב. ואין הדבר כן, חזיר כי החזיר לח יותר מן הראוי ורבה בו הפסולת , והתורה תיעבה אותו בעיקר משום גודל טינופו והיותו ניזון מן הטינופת. ידוע לך שהתורה הקפידה שלא יראו זיהומים אפילו בשדה, במחנה, וכל שכן בתוך הערים. ואילו היו ניזונים מחזיר היו נעשים השווקים, ואף הבתים, מטונפים יותר מבית הכסא, כמו שאתה רואה בארצות הפרנקים =אירופה הנוצרית היום. ידועים לך דבריהם ז"ל: "פי חזיר – כצואה עוברת דָּאמֵי =דומה" בבלי ברכות כה,א.

151 חֵלֶב וכן חלבי הקרביים משביעים ומקלקלים את העיכול ומולידים דם קר וצמיגי, ומוטב שיישרפו.

152 דם, נבלה, טרפה וכן הדם והנבלה קשים לעיכול ורעים לתזונה, וידוע שהטרפה – תחִלת נבלה היא מאכלות אסורות ד,יז3.

153 3 סימני הכשרות אינם סיבה אלא סימן דע שסימנים אלה – כוונתי להעלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמה, וסנפיר וקשקשת בדגים – אין מציאותם סיבת ההיתר ולא העדרם סיבת האיסור, אלא הם סימנים שבעזרתם ניתן להבדיל בין מין משובח למין מגונה.

154 גיד הנשה ואבר מן החי: זיכרון ורחמים 4 גיד הנשה אשר לטעמו של גיד הנשה – הוא מפורש בפסוקים בראשית לב,לג.

155 אבר מן החי אשר לטעמו של אבר מן החי – הוא שהדבר מקנה אכזריות, וכך היו עושים גם מלכי הגוים אז. וכן היו עושים גם לעבודה זרה, כוונתי שהיו חותכים מן הבהמה אבר מיוחד ואוכלים אותו.

156 השערה לגבי בשר בחלב 5 אשר לאיסור בשר בחלב – מעבר לכך שהוא בלי ספק מזון גס מאוד וגורם למלאות רבה, אין זה רחוק לדעתי שיש בכך קשר לעבודה זרה; ייתכן שכך היו אוכלים באחת מעבודותיה או באחד מחגיהם. מה שמחזק זאת לדעתי הוא שבראשית הציווי על איסור בשר בחלב הוא נזכר פעמיים דווקא עם הזכרת חובת העלייה לרגל "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה" שמות כג,יז; לד,כד. והריהו כאילו אומר: "בעלותכם לרגל וכניסתכם אל בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ שם כג,יט; לד,כו – לא תבשל מה שתבשל שם בצורה כזאת כמו שהם היו עושים". זה הטעם החזק ביותר לדעתי לאיסורו, אך לא ראיתי זאת כתוב בספרי הצאבים שעיינתי בהם.

157 איסורי הרג וציד של בעלי חיים: רחמים 6 שחיטה אשר לציווי על שחיטת בעלי החיים – הוא הכרחי. כי המזון הטבעי לאדם הוא רק מן הזרעים הצומחים מן הארץ ומבשר בעלי החיים. והבשר המובחר ביותר הוא שהותר לנו לאוכלו, וזה דבר שאין רופא שאינו יודע. ומכיוון שההכרח במזון טוב מצריך להורגו – כיוונה התורה למיתה הקלה לו ביותר, ונאסר לענות אותו בשחיטה קלוקלת, ואין לנחור אותו ולא לחתוך ממנו אבר, כמו שביארנו ג,כו6.

158 7 אותו ואת בנו וכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, כסייג והרחקה שמא יישחט מבין שניהם הבן אל מול האם, כי זהו צער גדול מאוד לבעל החיים. משום שאין הבדל בין צער האדם מכך לצער שאר בעלי החיים; כי אהבת האם וחמלתה על בנה אינה נובעת מן ההיגיון אלא מפעולת הכוח המדמה, המצוי ברוב בעלי החיים כפי שהוא מצוי בבני האדם. פרטי המצווה דין זה מיוחד בשור ושה משום שהם אלה שמותר לנו לאוכלם מבין בעלי החיים המבויתים שרגילים לאוכלם בדרך כלל, והם אלה שהאם מכירה בהם מי הבן.

159 8 שילוח הקן זהו גם הטעם לשִלוח הקן. כי בדרך כלל הביצים שדגרו עליהן והאפרוחים הנזקקים לאם אינם ראויים למאכל. וכשישלח את האם והיא תימלט לבדה, לא תצטער בראיית לקיחת הבנים. ואפשר שדבר זה יביא, ברוב המקרים, לעזיבת הכול, משום שמה שיילקח אינו ראוי למאכל בדרך כלל.

160 ואם התורה מתחשבת בייסורים הנפשיים האלה בבהמות ובעופות, על אחת כמה וכמה לגבי פרטי מין האדם בכללותו. אל תקשה עלי מאמירתם של חכמינו ז"ל: "האומר: 'על קן צפור יגיעו רחמיך' ...משתקין אותו" משנה ברכות ה,ג. כי זוהי אחת משתי הדעות שהזכרנו ג,כו1, כוונתי לדעתו של מי שסבור שאין לתורה טעם אלא רצון גרידא, ואילו אנחנו הלכנו דווקא אחרי הדעה השנייה.

161 כיסוי הדם: המאבק באלילות 9 כבר הסבנו את תשומת הלב ג,מו17 לכך שהתורה ביארה את הטעם לכסוי הדם והיותו מיוחד בחיה טהורה ועוף טהור.

162 נדרים: מידת ההסתפקות במועט ושלום בית 10 נדרים בנוסף לאיסור המאכלות האסורים שנצטווינו בו, נצטווינו גם על נדרי אִסָּר: כשיאמר אדם: "לחם זה" או "בשר זה" "אסור עליי" – נאסר עליו לאוכלו. כל זה כאימון להקניית ההסתפקות במועט ועצירת תאוות האכילה והשתייה. אמרו חז"ל: "סייג לפרישות – נדרים" משנה אבות ג,טז. ושם: "נדרים סייג לפרישות". הפרת נדרים ומכיוון שנשים ממהרות לכעוס בשל קלות היפעלותן וחולשת נפשן, אילו היה עניין שבועותיהן תלוי בהן היה הדבר גורם לסבל גדול בבית ופירוד וקלקול הסדר, כשמין מאכל מסוים מותר לבעל ואסור לאישה, ומין אחר אסור לבת ומותר לאם. לכן נמסר הדבר לראש המשפחה בכל מה שקשור בו. הלא תראה שמי שהיא ברשות עצמה ואין היא הולכת אחר ראש משפחה המנהיג אותה, כלומר מי שאין לה בעל ומי שאין לה אב או מי שהגיעה לבגרות מינית, כלומר בוגרת – דינה כדין הגברים בנדרים.

163 נזירות: ההתנזרות משתיית יין ושיכר 11 הטעם לנזירות ברור מאוד, והוא להביא לפרישות משתיית יין, שכבר המית קדומים ומאוחרים, רבים ועצומים, "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ, כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר, נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן, תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר..." ישעיהו כח,ז. בדין הנזירות קיים האיסור שאתה רואה "מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן" שופטים יג,יד; במדבר ו,ד: מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, כהרחקה יתרה כדי שאנשים יסתפקו ממנו רק לצורך ההכרח. כי מי שנמנע ממנו נקרא "קָדֹשׁ" במדבר ו:ה;ח, וצורף לדרגת כהן גדול בקדושה עד ש"לֹא יִטַּמָּא" אפילו "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ" שם,ז כמוהו. כל הרוממות הזאת היא משום שפרש משתייה.

164 קבוצה יד: איסורי אישות וחתימת הטעמים פתיחה 1 המצוות שהקבוצה הארבע עשרה כוללת הן אלה שמנינו בספר נשים ובהלכות איסורי ביאה בספר קדושה. וכלאי בהמה בספר זרעים ומצות מילה בספר אהבה בקבוצה זו. כבר הודעתי לעיל ג,לה14 את תכליתה של קבוצה זו, וכעת אחל לבאר את פרטיה.

165 קדֵשה: מיסוד הקשר הזוגי וחשיבות האחווה 2 ואומר: ידוע שחברים הם דבר שהאדם זקוק לו כל ימי חייו. אריסטו ביאר זאת בספר התשיעי של "אתיקה" לפי הסדר בתרגום הערבי. לפנינו: ח,1. בשעת בריאותו ואושרו הוא נהנה מידידותם, כשהוא במצוקה הוא פונה אליהם לעזרה, ולעת זקנתו וחולשת גופו הוא מסתייע בהם. עניין זה מצוי יותר וחזק יותר לגבי הילדים, וכן לגבי הקרובים. האחווה, האהבה ההדדית והעזרה ההדדית נעשות שלמות רק בקרב קרובי משפחה, כך שאם משותף לשבט אחד אב קדמון אחד, אפילו רחוק, נוצרות ביניהם בשל כך אהבה ועזרה הדדית וחמלה בין איש לרעהו, שהיא הגדולה ביותר ממטרות התורה.

166 3 א: תא משפחתי מסיבה זו נאסרה הקדֵשה, בשל קלקול הייחוס שיש בכך, ושהנולד ממנה נכרי לבני האדם: אין לו משפחה ידועה מצד אביו ואף אחד ממשפחתו מצד אביו אינו מכיר אותו. וזהו המצב הרע ביותר עבורו ועבור אביו. 4 ב: איפוק תאווה יש עניין חשוב אחר בטעם איסור הקדשה, והוא מניעת ריבוי התאווה ליחסי המין והתמדה בהם. כי התחלפות גופי הקדֵשות מגבירה את התאווה, משום שעוררותו של אדם מגוף אחד שהתרגל אליו אינה כעוררותו מגופים חדשים, בעלי צורות ומצבים שונים. 5 ג: סדר חברתי ויש באיסור הקדשה תועלת גדולה מאוד, והיא מניעת מריבות. כי אילו היתה הקדשה מותרת, היה קורה שהיו פונים אל אישה אחת כמה גברים בבת אחת, ואז לא היה מנוס מקטטה, וברוב המקרים היו הורגים זה את זה או הורגים אותה, כדבר הידוע מאז ומתמיד: "וּבֵית זוֹנָה יִתְגּוֹדָדוּ" ירמיהו ה,ז.

167 6 סיכום כדי למנוע את המריבות הגדולות האלה, ולהביא את התועלת הכללית, והיא ידיעת הייחוס, נאסרו הקדשה והקָּדֵש, ואין אופן היתר לקיום יחסי מין אלא על ידי ייחוד =בחירת אישה ונישואין איתה בפומבי. כי אילו היה די בייחודה בלבד, היו רוב האנשים מביאים קדשה לבתיהם לזמן מה המוסכם על שניהם והיה האדם אומר שהיא אשתו. לכן התחייבה פעולה חוזית ומעשה מסוים שהיא תיוחד אליו בו, והוא הארוסין, ושדבר זה יפורסם, והוא הנשואין: "וַיִּקַּח בֹּעַז עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר: 'שְׁבוּ פֹה' וַיֵּשֵׁבוּ" רות ד,ב; ושם: וַיִּקַּח עֲשָׂרָה.

168 גירושין בגט: ביטול מסודר של הנישואין 7 יש שהחיבור ביניהם אינו עולה יפה, ומצב ביתם אינו מסודר, ועל כן הותרו הגירושין. בכתב אילו היו הגירושין מתקיימים באמירה בלבד או בהוצאתה מביתו, היתה האישה תרה אחר היסח דעת ויוצאת וטוענת שנתגרשה. או אם היה נואף איתה מישהו, היו היא והנואף טוענים שהיא נתגרשה לפני כן. לכן נצטווינו שגירושין לא יתקיימו אלא על ידי מסמך שיעיד על כך: "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" דברים כד,א.

169 סוטה: השבת האמון והזהירות מפני הפרתו 8 כיוון שההאשמות בניאוף והחשדות לגביו רבים מאוד בנוגע לאישה, נצטווינו בדיני השׂוֹטָה. כי עניין זה גורם לכל אישה נשואה לשמור את עצמה מכל משמר ולעשות לעצמה סייגים ככל האפשר פן ירע עליה לב בעלה, מהחשש מאימת מי שׂוטה. כי אפילו היתה נקייה ובטוחה בעצמה, רוב האנשים היו פודים עצמם בכל רכושם מאותו מעשה שנעשה בה, ואף מעדיפים את המוות על פני אותו ביזיון עצום, שהוא גילוי ראש האישה וסתירת שערה וקריעת בגדיה עד שמתגלה חזהּ, והולכתה סביב בכל המקדש בנוכחות הציבור, נשים וגברים, ובנוכחות בית דין הגדול. חשש זה מונע חוליים חמורים המשבשים את סדריהם של בתים רבים.

170 מפתה נערה בתולה: מניעת מין מזדמן 9 מפתה כיוון שכל נערה בתולה עומדת לנישואין לכל מי שיזדמן, המפתה אותה אינו מתחייב אלא לשאת אותה, כי הוא ראוי לה יותר, וזה מרפא בלי ספק את שברהּ יותר מאשר אם יישא אותה אחר. ואם לא תרצה זאת, היא או אביה, ישלם את המוהר. אונס על עונשו של האונס נוסף ש"לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" שם כב,כט.

171 הייבום והחליצה: המשך משפחת המת והגנאי בסירוב 10 אשר לטעם היבום – מפורש במקרא בראשית לח,ח שהיה זה מנהג קדום לפני מתן תורה, שהתורה השאירה אותו. ואילו החליצה היא משום שאותן פעולות היו מגונות במנהגי הזמנים ההם: אולי יימנע מאותו גנאי וייַבֵּם. דבר זה מפורש בלשון התורה: "וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה: 'כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו'. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל 'בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל'" דברים כה,ט-י.

172 מעשה יהודה ותמר: מידות טובות וצדק 11 ממעשה יהודה אפשר ללמוד מידה טובה וצדק במשפטים, וזאת מדבריו: " א תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז, ב הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה" בראשית לח,כג. ביאור הדבר הוא שיחסי מין עם קדשה לפני מתן תורה היו כיחסי מין של אדם עם אשתו אחרי מתן תורה, כלומר שזהו מעשה מותר שאינו מאוס כלל. ותשלום השכר המוסכם לקדשה היה אז כתשלום כתובת אשה לה היום בעת הגירושין, כוונתי שהיתה זו אחת מזכויות האישה שחובה עליו לשלם. מידה טובה נמצא שדברי יהודה "פֶּן נִהְיֶה לָבוּז" מלמדים אותנו שחרפה היא לנו לדבר על כל ענייני יחסי המין, אפילו המותרים מהם, ויש לשתוק לגביהם ולהסתירם, ואפילו יביא הדבר להפסד ממון. כמו שאתה רואה שעשה יהודה בכך שאמר: "מוטב שנפסיד והיא תזכה במה שלקחה, מאשר נפרסם את החיפוש ונהיה לחרפה". זוהי המידה הטובה שלמדנו מפרשה זו. צדק ואילו הצדק שאנו למדים ממנה הוא מדבריו כדי לנקות את עצמו מגזילתה, ושהוא לא חזר בו ולא הפחית ממה שסיכם איתה: "הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ" שם – אין ספק שאותו גדי היה טוב ביותר במינו, ולכן רמז אליו ואמר "הַזֶּה". זהו הצדק שירשו מיעקב ויצחק ואברהם, שלא לשנות דיבור ולא להפר הבטחה, ולשלם את החובות בשלמות עד תומם; ושאין הבדל בין ממון הזולת שאתה מקבל כמלווה או כפיקדון, לבין מה שאתה חייב לזולת באיזה אופן שיהיה, בשכר או בדרך אחרת. ושדין כתובּת כל אישה כדין שכר כל שכיר, ואין הבדל בין כובש שכר שכיר לבין מי שמחזיק במה שמגיע לאשתו, ואין הבדל בין מי שלוחץ או: עושק את השכיר או משתמש כלפיו באמתלאות כדי להוציאו בלי שכרו לבין מי שעושה כך לאשתו כדי להוציאה בלי כתובה.

173 מוציא שם רע: חוקי צדק של מידה כנגד מידה 12 התבונן נא בגודל הצדק של חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם דברים ד,ח אלה, כיצד דנו במוציא שם רע. העבירה והמניע כי אין ספק שאשתו של אותו רשע שהוציא עליה שם רע לא מצאה חן בעיניו והוא מאס בה, ואילו רצה לגרשה כדין כל המגרש את אשתו לא היתה לו מניעה מכך, אבל אילו גירשה – היה חייב לפרוע לה את המגיע לה. לכן שם לה עֲלִילֹת דְּבָרִים שם כב,יד;יז כדי להיפטר ממנה בלי תשלומין, והוציא עליה דיבה ולשון הרע שקרי כדי להחזיק אצלו את מה שמוטל עליו לתת לה, והוא חֲמִשִּׁים כָּסֶף שם,כט, כי זהו מֹהַר הַבְּתוּלֹת שמות כב,טז הקבוע בתורה. תגובת התורה א לכן גזר עליו יתעלה לשלם מֵאָה כֶסֶף דברים כב,יט, בהתאם לעיקרון של "אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" שמות כב,ח, וכדין עדים זוממין, כמו שביארנו ג:לה6;מא6. כך מוציא שם רע זה זמם לגרום לה להפסד של החמישים המוטלים עליו לתת לה, וישלם מאה. זהו העונש על כך שהחזיק אצלו את החוב המוטל עליו וזמם לקחתו. ב והעונש על כך שפגע בשמה הטוב והשמיץ אותה שניאפה – שייפגע שמו הטוב במלקות בשוט: "וְיִסְּרוּ אֹתוֹ" דברים כב,יח. ג והעונש על כך שביכר את התאווה וביקש הנאה גרידא – שיהיה מחויב לה תמיד: "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" שם,יט, כי מה שהביא אותו לכל מה שעשה אינו אלא שהוא מאס בה.

174 דרכי הצדק של התורה ודרכי העולם 13 כך מתרפאות המידות הרעות, כאשר רופאן הוא הציווי האלוהי. דרכי הצדק בכל דיני התורה הזאת יהיו לך תמיד גלויות וברורות אם תתבונן היטב. התבונן כיצד השווה בין דין מוציא שם רע שזמם להחזיק בחוב המוטל עליו לבין דין הגנב שלקח את ממון זולתו; ועשה את דין עד זומם שזמם לעשות נזק אף על פי שזממו לא התממש, כדין מי שהזיק ופגע, כלומר הגנב ומוציא שם רע – הדין בשלושתם תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד במדבר טו,טז. 14 התפעל ביותר מחכמת דיניו יתעלה, כמו שתתפעל מחכמת יצוריו. נאמר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט" דברים לב,ד. כלומר: כמו שמעשיו בתכלית השלמות, כך דיניו בתכלית הצדק. אלא ששׂכלינו אינם יכולים להשיג את שלמותו של כל מה שיצר ואת הצדק של כל דיניו. וכמו שאנו משיגים חלק מנפלאות יצוריו באברי בעלי החיים ותנועות הגלגלים, כך אנו משיגים את הצדק של חלק מדיניו. ומה שנסתר ממנו משני המינים גם יחד רב ממה שגלוי לנו מאוד מאוד. ונחזור אל נושא הפרק.

175 איסורי עריות כולל משכב זכר או בהמה: המיעוט במיניות 15 אשר לאיסור העריות – כל עניינו מכוון להמעטה ביחסי מין ולמאיסה בהם, ושלא יבוקש מהם אלא מעט ביותר. 16 אשר לאיסור זְכוּר ובהמה – הוא ברור מאוד: אם מאוס שייעשה מהדבר הטבעי אלא ההכרחי, כל שכן הדבר היוצא מדרך הטבע, ובקשת ההנאה גרידא.

176 17 את כל העריות מן הנשים כולל עניין אחד, והוא: טעם א: רתיעה מזמינות מינית שנפוץ מאוד שכל אחת מהן מצויה עם האדם, שוכנת תמיד בביתו, והיא זמינה לו, קל להשיגה, אין טורח בהבאתה, ושופט אינו יכול להוכיח אדם על כך שהיא אצלו. כי אילו היה דין הערוה כדין כל פנויה, כלומר שמותר לשאתה ושהאיסור היחיד בה הוא שאינה אשתו, היו רוב בני האדם נכשלים בזנות איתן תמיד. ומכיוון שנאסרו יחסי המין איתן לחלוטין, והורתענו מכך בהרתעה החמורה ביותר, כלומר במיתת בית דין ובכרת, ושאין דרך לקיים יחסי מין עם אלה – מובטח שלא ייגשו אליהן, והמשיכה אליהן תסתלק.

177 פרטי המצווה ברור מאוד שהקלוּת הזאת נמצאת בכל ערוה, א כי כשיש לאדם אישה – ידוע שבדרך כלל אמהּ וסבתהּ ובתה ובת בתה ואחותה מצויות אצלו ברוב הזמנים, ושהבעל נתקל בהן תמיד בכניסתו וביציאתו ובעיסוקיו. ב כמו כן האישה פוגשת פעמים רבות את אחִי בעלה ואביו ובנו. ג ואילו העובדה שנפוץ הוא שהאדם מצוי עם אחיותיו ואחיות אמו ואחיות אביו ואשת דודו ושהוא גדל עמן, ברורה מאוד. אלה הן כל העריות שלשאֵר בשר, התבונן בהן. וזהו אחד העניינים שבגללם נאסר שאר בשר.

178 18 טעם ב: השמירה על הבושה העניין השני הוא לדעתי השמירה על הבושה. א כי קיומו של מעשה זה בין השורש לבין הענף, כלומר קיום יחסי מין עם האם או עם הבת, הוא עזות פנים גדולה מאוד. על כן נאסר על השורש והענף שאחד מהם יקיים יחסים עם השני. ב ואין הבדל בין אם השורש יקיים יחסים עם הענף או שיצטרפו שורש וענף ביחסי מין עם אדם שלישי, כלומר שאדם אחד יגלה ערווה בקיום יחסים עם שורש וענף. בשל כך נאסר לחבר בין אישה לבין אמה בנישואין לשתיהן, ולקיים יחסים עם אשת האב, ועם אשת הבן, כי כל אלה הם גילוי ערוות אדם אחד לערוות שורש וענף.

179 ג האחים הם כמו שורש וענף, ומכיוון שנאסרה האחות – נאסרה גם אחות האישה ואשת האח, כי זהו איחוד של שני אנשים כשורש וענף בקיום יחסים עם אדם שלישי. ד ומכיוון שאיסור צירוף האחים נחשב חמור ונעשו כשורש וענף, והאחים הם אף כאדם אחד – נאסר גם קיום היחסים עם אחות האם, כי היא במקום האם; ועם אחות האב, כי היא במקום האב. ה וכמו שלא נאסרה בת אחות האב ולא בת אחות האם, כך לא נאסרו לא בת האח ולא בת האחות, מתוך אותו היקש. 19 הסבר אשר לכך שלאחי האב מותרת אשת בן אחיו, ואילו על בן האח נאסרת אשת אחי אביו – דבר זה מתבאר לפי העניין הראשון. כי בן האח מצוי בדרך כלל בבית אחי אביו, והוא מתרועע עם אשת אחי אביו כפי שהוא מתרועע עם אשת אחיו. ואילו אחי האב אינו מצוי כך בבית בן אחיו ואינו מתרועע עם אשתו. הלא תראה שכיוון שהאב מתרועע עם אשת בנו כפי שבנו מתרועע עם אשתו, נעשו שני האיסורים שווים ובמיתה אחת.

180 הנידה ואשת איש: איסורים מובנים מאליהם 20 אשר לטעם איסור קיום היחסים עם הנדה ואשת איש – זה ברור מכדי שיהיה צורך לבקש לו טעם.

181 איסור הנאה מערווה והרהור: החכמה ככלי התמודדות 21 הנאה ידוע לך שנאסר עלינו ליהנות מהערוה בכל אופן שהוא, ואפילו להסתכל מתוך כוונה ליהנות, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה כא,ב. מחשבה ושם כא,יט ביארנו שאסור לפי תורתנו להעסיק את המחשבה ביחסי מין בשום אופן, ולא לעורר את הקישוי בשום אופן שהוא, ושאם האדם חווה קישוי שלא בכוונה עליו להפנות את דעתו למחשבה אחרת ולהתבונן בדבר אחר עד שיעבור אותו קישוי. דברי חכמים אמרו החכמים ז"ל בדברי המוסר שלהם, המביאים את אנשי המעלה לשלמות: "בני, אם פגע בך מנוול זה – כַּלֵּהוּ לבית המדרש; אם ברזל הוא – נמוח, ואם אבן הוא – מתפוצץ, שנאמר: 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע' ירמיהו כג,כט" בבלי סוכה נב,ב; קידושין ל,ב. הוא אומר לבנו כמטיף מוסר: אם חווית קישוי ואתה סובל – לך לבית המדרש: קרא והתווכח, שאל וישאלוך, וסבל זה יעבור בלי ספק. התפעל מדבריו "מנוול זה" – ואיזה ניוול! הפילוסופים דברי מוסר אלה אינם נובעים מן התורה בלבד, אלא הדבר כך גם אצל הפילוסופים. הודעתיך כבר ב,לו7; ב,מ6; ג,ח6 את דברי אריסטו בלשונו, שאמר: "החוש הזה שהוא חרפה לנו". כוונתו לחוש המישוש הגורם להעדיף את האכילה וקיום יחסי המין. והוא מכנה בספריו את האנשים המעדיפים את יחסי המין ואכילת מטעמים – "הפחותים", והוא מאריך לגנותם וללעוג להם. תמצא זאת בספרו על האתיקה אתיקה ניקומאכית ג,י ובספרו על הרטוריקה א,יא.

182 איסור כלאי בהמה: הרחקה מהעסקת הדמיון במין 22 לפי אותה מידה טובה שיש לכוון אליה ולעשותה מטרה איתנה, אסרו החכמים ז"ל להסתכל על בהמה ועוף בשעה שמתעסקין זה עם זה איסורי ביאה כא,כ. זוהי לדעתי הסיבה לאיסור כלאי בהמה. כי ידוע שבדרך כלל פרט מאחד המינים אינו מתעורר לקיים יחסי מין עם פרט ממין אחר אלא אם יביאוהו אליו בידיים, כמו שתראה שעושים תמיד אותם פחותים מולידי הפרדים. התורה לא רצתה שאדם מישראל ישפיל עצמו למעשה זה, בשל הפחיתות ועזות הפנים שיש בכך ובשל העיסוק בדברים שהתורה לא רצתה שיוזכרו, כל שכן שייעשו אלא בשעת הצורך, ואין צורך בהרבעה הזאת. האיסור לעבוד בכלאים: הרחקה מהרבעת כלאים 23 נראה לי שגם טעם האיסור לחבר בין שני מינים בכל עבודה שהיא, כוונתי למה שנאמר "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" דברים כב,י, אינו אלא כהרחקה מהרבעת שני מינים, כי אם הוא מחבר ביניהם יש שאחד מהם רובע את השני. הראיה לכך היא שדין זה כולל גם חיות שאינן שור וחמור, ואחד שור וחמור ואחד כל שני מינין, "אלא שדִּבר הכתוב בהוה" ראו כלאים ט,ח; משנה בבא קמא ה,ז.

183 ברית המילה: הגבלת יחסי המין וסימן משותף 24 טעם א: הגבלת יחסי המין לדעתי גם אחד מטעמי המילה הוא להמעיט בקיום יחסי מין ולהחליש את האבר הזה, כדי שמעשה זה יוגבל ויאופק ככל האפשר. היו שחשבו שהמילה היא השלמת חסרון בבריאה, וכך מצא כל מערער מקום לערער ולומר: איך ייתכן שהדברים הטבעיים חסרים, כך שהם נצרכים להשלמה מבחוץ? זאת יחד עם התועלת הברורה של אותו עור לאותו אבר. אך מצוה זו לא נועדה להשלמת חסרון בבריאה אלא להשלמת חסרון במידות. ואותו נזק גופני שנגרם לאבר זה הוא המכוון, כך שלא תיפגם בו אף אחת מן הפעולות שקיום הפרט תלוי בהן ולא תתבטל על ידו יכולת ההולדה, אך תיפגם על ידו הלהיטות והתאווה היתרה מן הראוי. ביסוס א העובדה שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ואולי אף פוגמת בהנאה היא דבר שאין בו ספק, כי אין ספק שהאבר נחלש כשהוא מדמם ומסירים את כיסויו מלידה. החכמים ז"ל אמרו בפירוש: "הנבעלת מן הערל קשה לפרוש" בראשית רבה פ,יא. זוהי לדעתי הסיבה החשובה ביותר למילה. ב מי יכול היה להתחיל במעשה זה אם לא אברהם, שמפורסם מה שאמרו החכמים ז"ל בבלי בבא בתרא טז,א על צניעותו בנוגע לדבריו: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" בראשית יב,יא.

184 25 טעם ב: סימן משותף יש במילה לדעתי גם עניין אחר, חשוב מאוד: שלכל בעלי דעה זו, כלומר המאמינים בייחוד השם, יהיה סימן גופני אחד משותף. הגנה מזרים כך לא יוכל מי שאיננו מהם לטעון שהוא מהם, והרי הוא נכרי. כי ייתכן שהוא יעשה זאת כדי להפיק לעצמו תועלת או להתנכל לאנשי הדת הזאת. ואת המעשה הזה אדם לא יעשה לעצמו או לבנו אלא מתוך האמנה כנה, כי אין זה חתך בשוק או כווייה בזרוע, אלא דבר שהיה נחשב אז לקשה מאוד. אחווה וסימן דתי וכן ידועה מידת האהבה ההדדית והעזרה ההדדית בין כל האנשים שיש להם סימן אחד, והוא כעין ברית ואמנה. וכך המילה היא הברית שכרת אברהם אבינו על ההאמנה בייחוד השם. וכך כל מי שנימול ייכנס בברית אברהם ויתחייב בבריתו להאמנת הייחוד, "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" שם יז,ז. וגם זה עניין חשוב בהטעמת המילה כמו הראשון, ואולי אף חשוב יותר מן הראשון.

185 טעמים למועד ביצוע ברית המילה 26 בן שמונה ימים שלמותה והנצחתה של מצווה זו לא יתקיימו אלא בהיותה של המילה בשנות הקטנוּת, וזאת משלוש סיבות. א הראשונה: אילו היו מחכים לקטן עד שיגדל, ייתכן שהוא לא יעשה זאת. ב השנייה: אין זה כואב לו כמו שהדבר כואב לגדול, משום שעורו רך ודמיונו חלש. כי הגדול חושב למבהיל ולקשה את הדבר שהוא מדמיין שיקרה, לפני שיקרה. ג השלישית: ההורים מקלים ראש בעניינו של הקטן בעת לידתו, כי בשלב זה עדיין לא התגבשה הצורה שבדמיון המביאה לכך שהוריו יאהבוהו. כי אותה צורה שבדמיון מיתוספת עם הטיפול בו, והיא גדֵלה ככל שהוא גדל, ולאחר מכן היא מתחילה לרדת ולהיטשטש; כוונתי לאותה צורה שבדמיון. כי אהבתם של האב והאם ליילוד בעת לידתו אינה כאהבתם אותו כשהוא בן שנה, והאהבה לבן שנה אינה כאהבה לבן שש. ואילו היו מחכים שנתיים-שלוש היה הדבר מביא לביטול המילה מתוך החמלה על הילד והאהבה אליו. אך בעת לידתו אותה צורה שבדמיון חלשה מאוד, ובפרט עבור האב, שהוא המצוּוה במצוה זו. 27 אשר לכך שהמילה היא ביום השמיני – זאת משום שכל בעל חיים חלש מאוד בעת לידתו, והוא בשיא לחותו, וכאילו הוא עדיין בבטן עד שיעברו שבעה ימים, ואז הוא נמנה עם באי אוויר העולם. הלא תראה שגם בבהמות נשמר עניין זה: "כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי" שמות כב,כט, וכאילו לפני כן הוא נֵפל. וכן באדם, יימול אחר שיעברו שבעה. ונעשה הדבר קצוב, ולא נתתה דבריך לשיעורין.

186 האיסור לסרס: האיזון במיניות 28 קבוצה זו כוללת גם את האיסור להשחית את אברי המין של כל זכר מבעלי החיים, על פי העיקרון של "חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם" דברים ד,ח. כוונתי לאיזונם של כל הדברים: לא להפריז ביחסי מין, כמו שציינו פסקה 24, וגם לא לבטלם לגמרי. אלא ציווה ואמר: "פְּרוּ וּרְבוּ" בראשית א:כב;כח; ט,ז. כך אבר זה יוחלש במילה אך לא ישורש בחיתוך, אלא יונח הדבר הטבעי כטבעו, תוך הישמרות מהפרזה. איסורי חיתון 29 נאסר על פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה לשאת ישראלית, א כי אלה יחסי מין נפסדים ולריק. ב נישואין כאלה יהיו גם מכשול לה ולמי שיבקש את ידה, ודבר זה ברור מאוד.

187 30 ממזר כדי להרחיק מן העריות נאסר על ממזר לקיים יחסי מין עם בת ישראל, טעם א: הרתעה כדי שידעו הנואף והנואפת שאם יעשו זאת יהיה לזרעם שבר שאין לו תקנה לעולם. טעם ב: נכבדות עם ישראל וכן משום שבן נאפופים נחשב תמיד פחוּת בכל מנהג ובכל אומה, נתכבד זרע ישראל מלהתערב עם אותו הממזר. כהן בשל נכבדות הכהנים נאסרו עליהם זונה וגרושה וחללה. כהן גדול ועל כהן גדול, שהוא הנכבד שבכהנים, נאסרה אפילו אלמנה ואפילו בעולה, והטעם לכל זה ברור. עבד ומכיוון שנאסר עירוב ממזרים בקהל ה', כל שכן עבדים ושפחות. איסור חיתון עם גויים: הרחקה מעבודה זרה 31 אשר לאיסור החיתון עם הגוים – טעמו נאמר במפורש בתורה: "וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן" שמות לד,טז.

188 חתימה כללית: רוב המצוות נועדו להרחקה מעבודה זרה 32 ורוב החֻקים שטעמם נסתר אינם אלא להרחקה מעבודה זרה. והפרטים האלה שנסתר ממני טעמם ואינני יודע מה תועלתם – הסיבה לכך היא א שהדברים הנשמעים אינם כדברים הנראים, ולכן אותה מידה שידעתי אני משיטות הצאבים ממה ששמעתי מן הספרים אינה כמו מה שידע ממראה עיניים מי שראה את מעשיהם; ב מה גם שאותן דעות כבר נמחו לפני אלפיים שנה או יותר. אילו ידענו את פרטי אותם מעשים ושמענו את פירוט אותן דעות, היה מובן לנו אופן החכמה בפרטי מעשי הקרבנות והטמאות וכיוצא בהן ממה שלא עלה בידי לתת לו טעם. העיקרון כי אין לי ספק שכל זה לא נועד אלא למחות מן הדעת את הדעות השגויות הללו, ולבטל את המעשים חסרי התועלת הללו שכילו את החיים בתוהו והבל. אותן דעות מנעו מהמחשבה האנושית מלחקור על תפיסת מושכלות או מלעשות דבר מועיל, כמו שביארו לנו נביאינו ואמרו: א "וְאַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ הָלָכוּ" בשילוב: שמואל־א יב,כא; ירמיהו ב,ח, ב ואמר ירמיה: "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" ירמיהו טז,יט. התבונן מה רב שיעורו של קלקול זה, והאם הוא דבר המצריך להתאמץ במיגורו או לא. הרי שרוב המצוות, כמו שביארנו, נועדו רק למיגור הדעות הללו, ולהקלת מעשי הטורח הגדולים והמייגעים והעמל והיגע שהטילו הללו לעבודת אליליהם. אם כן כל ציווי או איסור בתורה שטעמו נסתר ממך – אינו אלא ריפוי חולי מאותם חוליים שאיננו יודעים אותם היום, תודה לאל. זה מה שמאמין מי שיש לו שלמות, ועומד על אמיתת דבריו יתעלה: "לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעֲקֹב תֹּהוּ בַקְּשׁוּנִי" ישעיהו מה,יט.

189 33 הרי סיימתי את כל המצוות הפרטיות שכוללות קבוצות אלה, והערנו על טעמיהן. ולא נשאר מהן מה שלא נתתי טעם אלא מצוות אחדות ופרטים מעטים, אף על פי שבאמת כבר הטעמנו עקרונית גם אותם, למתבונן הנבון.