1האם לדעת אריסטו העולם נוצר בכוונה? אריסטו מוכיח שהעולם לא נוצר במקרה 1 אריסטו מוכיח שכל הדברים הטבעיים אינם קורים במקרה. הוכחתו לכך היא כמו שציין פיזיקה ב,5 196ב: הוכחה דברים מקריים אינם תמידיים ואינם על דרך הרוב; ואילו כל הדברים הטבעיים האלה – הם תמידיים, או קורים על דרך הרוב. פירוט השמים וכל אשר בהם – הם תמידיים במצבים שאינם משתנים, כמו שביארנו א,עב7, לא בעצמותם ולא בשינוי מקומותיהם. ואילו הדברים הטבעיים שמתחת לגלגל הירח – חלקם תמידיים וחלקם על דרך הרוב. התמידיים – כמו חימום האש וירידת האבן כלפי מטה. ועל דרך הרוב – כמו צורתם החיצונית של פרטי כל מין ופעולותיו. כל זה ברור. מסקנה אם חלקיו אינם במקרה, איך יהיה כולו במקרה? זוהי הוכחה שהמצויים האלה אינם מקריים.22 זה לשון דברי אריסטו במענה למי מן הראשונים שטען שהעולם הזה הופיע במקרה, ושהוא היה מעצמו =ספונטנית בלי סיבה. הוא אמר: "אנשים אחרים טענו שסיבת השמים והעולמות כולם היא מעצמם. הם אמרו שהסיבוב והתנועה שהבדילו ושהעמידו את הכול בסדר הזה היו מעצמם. אכן זה עצמו מקום פלא עצום. כוונתי למה שהם אומרים לגבי בעלי החיים והצמחים, שאין הם מתהווים ולא מתחדשים באקראי אלא יש להם סיבה: בין אם טבע, או שכל, או דברים אחרים הדומים לכך. כי לא כל דבר שמזדמן נולד מכל זרע או כל זרעון, אלא מזרע מסוים מתהווה עץ זית, ומזרעון מסוים מתהווה אדם. אך הם אומרים על השמים ועל הגופים אשר רק הם אלוהיים מכל שאר הגופים הנראים, שדווקא הם היו מעצמם, ושאין להם שום סיבה כמו שיש לבעלי החיים והצמחים". זה לשונו, ואז החל להבהיר בהרחבה רבה יותר כמה שגוי דמיון השווא הזה שהם העלו על דעתם.3התברר לך אם כן שאריסטו מאמין ומוכיח שכל הנמצאים האלה אינם מצויים במקרה. ומה שסותר את היותם במקרה הוא שהווייתם היא בעצם, כלומר שיש להם סיבה מחייבת בהכרח שיהיו כך, ובשל הסיבה הזאת הם נמצאו כפי שהם. זה מה שהוכח וזה מה שאריסטו מאמין בו. סיבתיות הכרחית אין משמעותה כוונה 3 אך לא התברר לי אם אריסטו מאמין שמשום שאין הם מעצמם, מחויב שהווייתם היא בכוונת מכוון ורצון רוצה. כי הצירוף בין מציאות על דרך החיוב לחידוש על דרך הכוונה והרצון עד שיהיו שניהם אחד – קרוב בעיניי לצירוף בין הפכים. כי משמעות החיוב שאריסטו מאמין בו, היא שכל דבר מן המצויים האלה שאינם מלאכותיים – הכרח לו בסיבה המחייבת את הדבר הזה שהיווה אותו כפי שהוא, ולסיבה הזאת סיבה שנייה, ולסיבה השנייה – שלישית, וכן הלאה עד שמגיעים בסופו של דבר לסיבה ראשונה שממנה התחייב הכול, משום שהשתלשלות אינסופית אינה אפשרית ב,הנחות3. לדעת אריסטו, הסיבתיות מודעת ומתקיימת, בלא כוונה 4 אבל יחד עם זאת אין הוא מאמין שחיוב מציאות העולם מן הבורא, כלומר מן הסיבה הראשונה, הוא כחיוב הצל מן הגוף או כחיוב החום מן האש או כחיוב האור מן השמש, כמו שאומר בשמו מי שאינו מבין את דבריו. אלא הוא מאמין שהחיוב הזה הוא כמו חיוב המושכל מן השכל, כי השכל הוא הפועֵל של המושכל מבחינת היותו מושכל. כי הסיבה הראשונה הזאת, אף לדעתו, היא שׂכל בדרגת המציאות העליונה ביותר והשלמה ביותר. ואפילו אמר שהוא רוצה במה שהתחייב ממנו ושמח בו ומתענג ולא ייתכן שירצה אחרת – אין קוראים לכך "כוונה" ואין בו עניין הכוונה. כי האדם רוצה להיות בעל עיניים וידיים והוא שמח בכך ומתענג על כך ולא ייתכן שירצה אחרת. אבל האדם הזה אינו בעל עיניים וידיים מתוך כוונה שלו וכייחוד של התבנית הזאת והפעולות הללו. לעולם אין משמעות הכוונה והייחוד אלא לדבר שאינו מצוי, שאפשר שיימצא כמו שכֻּוון ויוחד ואפשר שלא יימצא כך.4דעת פרשני אריסטו המאוחרים והקדמה לפרק הבא 5 איני יודע אם האחרונים =פרשני אריסטו האלה הבינו מדברי אריסטו ומאמירתו שבהכרח יש לדברים האלה סיבה, שמשמעות הדבר היא הכוונה והייחוד, או שהם חלקו עליו בכך ובחרו בדעת הכוונה והייחוד וחשבו שאין זה שולל את הקדמות.56 לאחר מה שהקדמנו, אחל בדעת האחרונים האלה.
