1על דרך משל תמצא לשונות חכמה, בינה, שכל, דעת, פקחות, ערמה, תחבולה, מזמה, עצה, מחשבה, תושיה וכיוצא בהן. שתוכן השרשים הלו קרובים בטעמיהן, וקשה מאד על האדם להבדילם באופן שלא יתבלבלו הענינים אלו באלו, וע"י דברי הספרים שאנו עתידין לחבר בעז"ה, יתבררו ויתלבנו היטב. וכאשר נמצא ההבדלים הנ"ל, אז יבקע כשחר אור להאיר לנו בפירוש המליצות שהשתמשו בהן התורה והנביאים. להבין למה נכתב בכתוב זה לשון חכמה, ובכתוב אחר לשון בינה, ובמקום שלישי לשון שכל, דעת או פקחות וכיוצא. לדוגמא, התורה אמרה שמות כג, ח "כי השחד יעור פקחים", ובמקום אחר אמרה דברים טז, יט "כי השחר יעור עיני חכמים". וצריך טעם למה השתמשה התורה בשתי לשונות הללו חכמה ופקחות, ולא בלשונות אחרות. לא אמרה כי השחד יעור עיני מבינים, או עיני נבונים, עיני משכילים, ערומים או יודעים. ולמה השתמשה בשתי הלשונות ולא הספיק לה אחד מהם חכמים או פקחים. וכן בכל פסוק ופסוק שנזכר בו אחד מן הלשונות הנזכרים תהיה השאלה למה הזכיר לשון זה ולא לשון אחר? כמו כל ספר משלי שכמעט בכל פסוק ופסוק נזכר בו לשון אחד מן הלשונות הנזכרות. ובמקצת הפסוקים נזכרו שתים ושלש. ואתה יודע שכל משליו נכתבו ברוח הקדש, ויש טעם לכל מליצה ומליצה. וכל לשון מלשונותיו בלי ספק הושב על מקומו הראוי לו, דבר דבור על אפניו. וצריך עיון רב לדעת טעם הדברים. על דרך משל אמר בראש ספרו משלי א, ב "לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה". ואם נרצה לחקור ולדרוש נאמר מדוע אמר "לדעת", ולא אמר להבין חכמה ומוסר, להשכיל חכמה ומוסר או להחכים חכמה ומוסר. ולמה אמר "חכמה ומוסר" ולא אמר בינה ומוסר, דעת ומוסר. וכן סוף הפסוק "להבין אמרי בינה", ולא אמר לדעת אמרי בינה, להשכיל אמרי בינה. ולמה אמר "אמרי בינה", ולא אמר אמרי חכמה, אמרי דעת, אמרי שכל, ועוד דקדוקים רבים כאלה הראויים למבקשי האמת לדקדק עליהן ולבקש לעמוד על אמתתן. בפסוק שלאחריו אמר משלי א, ג "לקחת מוסר השכל צדק משפט ומישרים". החל בחכמה ובמוסר, וחתם במוסר לבדו. תחלה אמר מוסר סתם, ואחר כך אמר מוסר השכל. ומהו צדק, משפט, מישרים? וחזר ואמר משלי א, ד "לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזמה". למה הזכיר פתאים, ולא הזכיר כסילים, אוילים או סכלים, כמו בשאר המקומות. ולמה כל חפצו לתת להם ערמה, ולא חכמה, שכל, דעת, או בינה. ומהו ענין העָרמה, ולמה לנער דעת ומזמה. ולא יתן לו ערמה כמו לפתאים. ומדוע דעת ומזמה, ולא חכמה ומוסר ובינה שהזכירם בתחלה. אחר כך אמר משלי א, ה "ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה". החל בחכם וסיים בנבון. ולמה חכם יוסף לקח, ונבון יקנה תחבולות. ולא יקנה החכם ג"כ תחבולות, והנבון לא יוסיף לקח. ולמה הזכיר לבד שתי תוארים הללו, ולא זכר משכילים ויודעים ומבינים? וכהנה רבות יש לשאול בכל מקרא ומקרא. ואולם לא באתי להרבות דברים ולהוסיף דקדוקים. רק שמתי אלו המעטים למשל ולדוגמא, להודיע על איזו ענינים יתפשטו דברי הספרים שאנו מוציאין לאור, ללמד כפי כחינו שרשי הלשון מוצאיו תכונותיו ומבואיו. ולפרש כל שרש ושרש על בוריו. וע"י כן נעמוד על עניני המליצות שנזכרו בהם אלו השרשים. והענין עמוק מאד, הולך ונוהג בכל שרשי הלשון הזה. וביותר להבדיל בין השרשים הנרדפים שהן מטעם אחד. כמו שבת, נפש, נוח. מצינו בראשית ב, ג "כי בו שבת מכל מלאכתו". ומצינו שמות לא, יז "וביום השביעי שבת וינפש". ומצינו שמות כ, יא "וינח ביום השביעי". וענין כולם כפי הפשט ובדרך העברה לשון מנוחה. וכל עוד שלא נדע תוכן הוראת כל אחד ואחד מהן במה הוא נבדל מזולתו, אי אפשר לנו לעמוד על תוכן שלשת המליצות האלו, ולמה השתמשה התורה בשלשתן. ומה הכונה להודיענו על ידם. ואולם אם נעמוד על תוכן הוראת כל אחד כפי מה שהוא מורה עליו באמת, אז יהיה בידינו להבין עומק המליצה. ולהוציא ענינים יקרים ומדעות רבות כונה אליהן החכמה העליונה להודיענו לטוב לנו. וכאשר יתבררו לנו אלו הענינים אז נראה בעין שכלינו תעלומות דברי רבותינו ז"ל בעלי השמועות שקבלו פירושי המצווֹת והתורות. איך דבריהם מסכימים עם הפשט הגמור עד שכל מליצה הכתובה בתורה תהיה עדות נאמנה על קבלתם שקבלו איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני. ועד היום לא בא לידי ספר מכל אשר היו לפנים בישראל שנתבארו בו ענינים אלו. לא כולם ולא מקצתן. ובעבור שלא חקרו ולא פרשו ולא דקדקו בהן, תמצא בכל ספרי מפרשי המקרא וצ"ל שנדחקו בפירוש הכתובים. המליצות המשלים והחידות שהשתמשו בהן התורה והנביאים. קצתם נכנסו בפשט הדברים בדחוקים גדולים, ופרשו המלות שהן משרש אחד, פעם כך ופעם כך כפי ענינו. וקצתן בעבור שראו קושי המליצה דנו שאי אפשר לפרשו כפשוטו וסבבו השמועות לפנים אחרים, פעם על דרך דרש, ופעם הוציאו אותו מפשוטו ועשו ממנו משל ודוגמא. ופעם בארוהו על דרך הסוד. ואע"פי שדברי כולם אמת ויסודתן הררי קדש, בכל זאת תהיה תמיד השאלה וחפץ הלב לדעת הפשט הגמור בלי דוחק ובדרך המתקבל על הדעת. וכענין שאמרו קדמונינו ז"ל בכל התורה כלה "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" שבת סג, א. ואם יהיה באפשרותינו להמציא דרכים סלולים ונכונים להבין בם פשטי הכתובים, וודאי ראוי לנו וחובה עלינו לעשות כן. ואני לא בעבור כי חכמתי יותר מכל אשר היו לפני ומכל בני גילי אני בא לעשות המלאכה הגדולה הזאת. כי הנני צעיר שבכל תלמידי ישראל בדור הזה. אף כי נגד אבותי ואשר קדמוני, אשר הקטן שבהם קטנו עבה ממתני. מכיר אני מצבי ומדרגתי הנני דל השכל, וקצר הדעה והבינה, וגם לא בצדקתי וביושר לבבי אני בא לרשת הנחלה הזאת. כי חסר אני מכשרון מעשים, וערום אנכי מצדקה ומישרת לבב. ואולם אני נפתלי הירץ וויזל, בן כבוד אדוני אבי איש נעלה ומשכיל, לפני מלכים יתיצב כהר"ר יששכר בער וויזל יצ"ו, בן השר והחכם כמהור"ר משה, בן הישיש והצדיק מוהר"ר יוסף, אוד מוצל מאש הצרה בשנת ת"ח לפ"ק, בן הקדוש מוהר"ר אברהם בן כהר"ר יוסף זצ"ל. את האמת אהבתי מנעורי. ולבי דורש ותר לבקש דרך אמת. ושואל ממני תמיד דברי חפץ. ונפשי יודעת מאד שזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל עם פירוש הדברים כמו שקבלום אבותינו ז"ל, הם דברי אלהים חיים אשר לא יפול מכל דבריו ארצה. ואם הם רחוקים מדעת הסכלים ומדעת החכמים בעיניהם המתגאים בשכלם וחולקים באיולתם על האמת, הנה הם בחושך ילכו. אבל כזרוח על הנפש שמש צדקה, אז יבין האדם צדק משפט ומישרים, כל מעגל טוב, ואשר היה לפנים סגור ומסוגר לפני עין שכלו יראה בו אח"כ אור גדול. וכדרך שאמר דוד בשירו תהלים יח, כט "כי אתה תאיר נרי יי' אלהי יגיה חשכי". אז יפקח עיניו וידע ההבדל שבין הענינים האלהיים ובין חקירות שהכל האנושי ותחבולותיו. כי הדברים שיצאו מפי עליון ב"ה אין ספק שהם כוללים החכמה והתבונה אין ערוך לטובותם. ואין דמיון לסגולתם. לא כן דברת בני אדם וספריהם אשר חברו דור אחר דור, אע"פי שמחבריהם הפליאו להמציא ענינים רבים בכל דבר חכמה. יעלו שמים וקו המדה בידם למדוד השמש והירח וכל כוכבי אור. ירדו תהומות להוציא מבטן הארץ קנינים וסגולות מלכים. מלאו פני תבל ספרים רבים מלאים היקשים דרושים והמצאות בחכמת הטבע ועניני ההנהגה, גם בדברים האלהיים דברו בלשון מדברת גדולות. עטרו דבריהם בעטרות של משלים וגוזמות וכל כיוצא בזה. הנה דומים לילדים קטנים כשיראו דבר קל ירבו לספר ולדבר בו. לפי שהדבר היותר קטן נדמה גדול בעיניהם. והגדולים מהם לא ישיתו לב לדבריהם, ויהיו כמצחקים בעיניהם. וכן הוא בענין זה. אלו המתהללים בחכמתם, הן אנשי מלאכת השמים המחשבים חשבונות על מהלכי המאורות גדלם ותקפם, הן בעלי חכמת הטבע וכל מלאכת מעשה. כולם מאפס ותהו נחשבו לפני נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה, לפני יוצר השמים והארץ. הוא אלהי עולם אדון כל הארץ אשר יצר כל אלו הדברים מֵאַיִן המוחלט, לפניו גלויים וידועים כל הנמצאים בשמים ממעל ובארץ מתחת, גדלם תקפם וכחם כפי מה שהן באמת ואין בדבריו נפתל ועקש. ולכן אין טוב כי אם להסתפח בנחלת ה' ולדרוש ולחקור באמרות תורתו כפי כחינו, ולהתחנן לפניו ית' שיאור עיננו בתורתו ויביננו מעט מתעלומותיה. ובעבור שהיתה כונתי רצויה בענין זה. וידעתי כי זולת עזרו ית' אין עזר. הנה זה המעט אשר דליתי מבאר מים חיים, וההשגה החלושה אשר השגתי בדרושים הללו, הכל בחמלת ה' עלי. ואם ימצא בהן דבר טוב המשמח הלב, לו ית' יאות המהלל. הקרוב לקוראיו באמת, והפותח דלתות סגורות לשוקדים על דלתות תורתו, כי כפי רוב החשק וטהר הלב והשקידה עליה, כן רוב ההשגה וההבנה בעניניה. כמו שהבטיח שלמה ברוח הקדש בתחלת ספר משלי "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. אז תבין יראת יי' ודעת אלהים תמצא. כי יי' יתן חכמה" משלי ב, ב-ו "אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב" ב, ט. ואמר עוד שם ח, לד "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזת פתחי". משלי ח, לח "כי מוצאי מצא חיים" וגו'. ובפרושינו למסכת אבות הארכנו בזה לברר שהסגולה העליונה הזאת שהבטיח שלמה ברוח הקדש שישיגו השוקדים על דלתות התורה תמיד, הוא הענין שכנו חכמינו ז"ל אבות, ו בשם "מעין המתגבר". ולכן ר' אלעזר בן ערך שהי' בעל המדה הזאת כמו ששנינו שם אבות, ב במשנתו "הוי שקוד ללמוד תורה". ומלת "שקוד" כמו "לשקוד על דלתותי", וכמו ירמיה ה, ו "נמר שוקד על עריהם". כי השקידה אות על רוב החשק שבעבור חשק אינו מאבד רגע מהיות הוגה וחושב מחשבת תורה וחכמה.
