1סעיף ב' בהג"ה י"א דאסור ליקח שכר בכל מקום שאסור ליטול שכר. משום מה אני בחנם כו' וכדומה. גם אם הי' איסור רק מדרבנן מכל מקום הרי קיימא לן הפקר בית דין הפקר ואם לא פסק שכר בתחלה ועשה סתם ולא הי' לו בטלה דמוכח הרי גם כשיתבע אחר כך שכר פטורים מלשלם אפילו פ"א לא בדיני אדם ולא בדיני שמים. וגם תרעומת אין לו מכל שכן שנטילת השכר כנראה שהוא מן התורה אסור. ואם כן גם כשנותנים אחר כך מפורש בתורת שכר אין זה שכר חסר ג' תיבות ועל כל פנים אין מקום לשיתבטלו מעשיו על ידי השכר כי אם כשפסק תחלה בתורת שכר או שנטל תחלה בפירוש משום שכר אבל כשלא הי' תחלה לא פיסוק ולא נטילה אין שום פתחון פה לחשש כל דהו לשיתבטלו על ידי זה מעשיו כי ממה נפשך אם הי' לו בטלה או הליכה שיהי' מותר ליטול הרי נטל בהיתר גמור ואם לא הי' לו בטלה והליכה הרי לא הגיע לו לשלם אחר העשיה אפילו פ"א והיאך אפשר לומר שיש לזה שום נדנוד שכר כיון שלפי האמת מתנה הוא דיהיב ומצד חשש נתינה בטעות גם כן אין איסור בזה. גם שבודאי היותר טוב לפרש הדברים להנותנים שאין זה מצד שכר רק מצד מתנה בעלמא ומצד חשש אולי הי' איזה בטלה דלא מוכח או טרחא יתירה בעניני הרשות ומנהגים בעלמא המצטרפים בעשיות ההם או מילי דרבנן דלא סגי בלאו הכי שיצטרפו בכל עסקים ובמשפטים יש תמיד רבוי טרחות הטענות הנוספות. מה שהי' אפשר בשיתנו תורף הטענות כתובים לפני הדיינים ולמעט הטורח לולי בהלת הצדדים לממונם וכדומה הרבה. ועבור מצוה דרבנן מותר ליטול שכר כמ"ש הפ"י בר"פ ב' דיני כמבואר בר"ן נדרים ל"ו על כל זה גם כשנמנעים מלפרש הדברים מצד איזה טעמים שיש בזה מצד מילי דעלמא ודעתן של בריות. יש גם כן ללמד זכות שאין בזה משום טעות כל כך כי הוא מלתא דעבידא לגלויי ובמה דאיהו דאטעי נפשיה מבואר בפ' גיד הנשה שאין איסור גניבת דעת גם על עם בני ישראל ומצורף לזה דכל דיהיב אדעתיה דתחלת מנהג יסוד קדמונים מוסדי דור ודור עמודי עולם זצללה"ה הוא דיהיב ומצד זה אין חשש פתחון פה מצד המנהג לומר שגם דעביד סתם אדעתא דשכר הנהוג קעביד כי ממה נפשך אם הי' ח"ו המנהג שלא כראוי לא שייך בזה כלל מנהג עוקר הלכה כמ"ש בספרים בארוכות בזה דלא שייך מנהג עוקר הלכה כי אם בפלוגתא שההלכה רופפת גם שעל פי הכללים המסורים נראה לקבוע כן ההלכה כל שהמנהג הוא כצד השני דהפלוגתא הרי נקבעה ההלכה כן וכעין שכתבו התוספות סוף מגילה לענין הפטורת אבל היכא דליכא פלוגתא אפילו באיסור דרבנן אין משגיחין כלל על המנהג. וכמ"ש הפר"ח בריש ה' יו"ט וכיון שכן ממילא אין כאן משום נדנוד שכר כנ"ל כיון שהמנהג בטל הרי אין יוצא כלל בדיינים אפילו פ"א ואם נימא שבדרבנן כי האי שייך מנהג עוקר הלכה הרי פשיטא שאין שום פתחון פה לחשש כל דהו ואם המנהג נתיסד כראוי כמו שהוא בודאי בלי שום ספק בזה אצל שום בן אדם בן דעת שהראשונים חרשו כו' והפריכו לפנינו ש"ע ואנו אין לנו פה לאכול והם סקלו המסילה בכל דקדוק קטן קל בל דהו בכל האפשר. פשיטא שבמנהג כזה שהוא בעמודי עולם חסידים מובהקים קדושי עליון אשר ל"ה עין אדם וזכו תמיד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא וה' עמם בדבר משפטם חלילה וחלילה בתכלית להרהר אחריו או לערער עליו בשום פתחון פה כל דהו ובודאי יסודתו בהררי קודש אם כן אין חשש כלל מה דעבדו אדעתא דמנהגא דבודאי קא עבדי אדעתא דתחלת יסוד המנהג שלא הי' בו שום חשש כל דהו. וכבר כתבתי במק"א בזה. עוד טעמי היתר הנטילות חוץ טעמים הנ"ל ועל כל זה הרשות נתונה ונכון מאד שיהי' כל אחד עיניו על דרכיו בזה ולפרש בהדיא צד ההיתירים בפירוש וכשיעזרני השי"ת לשיהי' כנסיה לשם שמים במדינה זו בין חכמי הדור יתקנו בזה תקנות המוציאים מידי כל ערעור והרהור וערבוביא ח"ו בשמירה מעולה בפרסום על פי דפוס בצירוף תקנות רבות המצטרפות לזה:2עוד מצאתי כתבתי במק"א שכשניתן מעות לבד"צ מסדרי חליצה וכדומה אחר החליצה אין צריך לטעם הקנאת המנעל שהוא טעם בטוח כידוע וגם אם המנעל הי' של החלוץ. מכל מקום אין צד פתחון פה לומר שהבד"צ נטלו שכר כי יש ממה נפשך בזה שמי שיאמר שהי' שכר חליצה ויבא לבטל החליצה לפי דבריו המעות חוזרות כיון שניתנו על מנת שתהי' חליצה שכשרותה גם מדרבנן וממילא אין כאן שכר חליצה גם כשלא החזירום גם אם סברא זו ברורה כי אני מסופק בזה עדיין מכל מקום אי אפשר להנהוג כן בעם בני ישראל שיהי' שכר העוסקים בחליצה ניתן להם רק אחר החליצה כי לפעמים יהי' על ידי זה פתחון פה לומר שהרי זה כנוגעים בעדות כשמצטרכים להעיד על שחלצה מהאנשים שנטלו שכר בינינו אי אפשר שיארע כלל שלא יהי' עדים אחרים שיעידו שחלצה כיון שעושים בכנופיא גדולה כי מה שניתן קודם החליצה לא שייך בזה חשש פתחון פה כנ"ל כי אלו הייתה החליצה נפסלת לא הי' עולה כלל שישלמו להם שכר שנית כי השכר הראשון הי' רק על פעולה הראשונה ואם כן העדות על כשרות החליצה אין בזה נגיעה כל דהו ואין אדם חוטא ולא לו ואלו הי' צד פסול בהחליצה הי' יותר טוב לפניהם לומר שהיא פסולה ויכלו לקבל שכר שנית. וכן הוא בגיטין. אך בהנותן שכר אחר החליצה כשכבר אמרו שהיא כשירה הי' חשש פתחון פה דנגועה לפעמים וגם שבדה"צ לא שייך בהם כיון שהגיד כו' ואם יאמרו נזכרנו איזה פיסול אחר קבלתם השכר גם כן יגיע להם שכר שנית מכל מקום אולי יש חשש פתחון פה שיש חשש נגיעה משום לזות שפתים וראיתי תשובה ארוכה בבית מו"ח נ"י אם שייך חשש נגיעה מצד שאין ניחא למשויא נפשיה הדרנא ואם שייך אדם עשוי להעמיד דבריו הראשונים שלא יהי' כטועה ומתעתע ושם יש ראיה דלא חיישי' לזה. אך אולי מכל מקום יש על ידי זה כעין לזות שפתים. ולזה אין אחר המנהג כלום בזה ואם ירצו לסדר איזה סדר אחר בעניני השכירות יוכל להיות על פי עצת חכמים על צד היותר טוב מכל צד בהתבוננות היטב ועל הנהוג עד כה במדינתינו נראה שאין חשש פתחון פה בזה ואין צריך לבחינת עת לעשות כו' ומה שכתבתי לגבי כעין זה הוא רק לרווחא דמלתא להשיב לכל אחד ואחד כפי דרכו וכבר די בטעמים הנ"ל מלבד שכר הליכה וכדומה טעמים נכונים:
