אבן האזל על משנה תורה, הלכות שכירות י״ב:י׳

10 היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים שנאמר בכרם ואכלת ענבים, והעושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחרת, ולא יאכל ענבים ודבר אחר ולא יאכל בפת ולא במלח, ואם קצץ עם בעה"ב על שיעור מה שיאכל אוכל אותן בין במלח בין בכל דבר שירצה. השגת הראב"ד. ולא יאכל ענבים וכו' עד שירצה. א"א דוקא אחת אחת בספיתת מלח עראי אבל לא מליחה גמורה ולא עם הפת משום אסור טבל עכ"ל. כתב המ"מ דהרמב"ם לא הכניס עצמו בכאן בדין המעשר אלא בדינו עם בעה"ב ובודאי דבשתים חייב לעשר, וכבר כתב זה רבינו פ"ה מהל' מעשרות, והנה לא כתב המ"מ אלא על תחלת דברי הראב"ד במה שכתב דדוקא אחת אחת, ולא כתב על מה שכתב אח"כ ולא מליחה גמורה ולא עם הפת שזה לא הוזכר גם בפ"ה מהל' מעשרות, אלא דבאמת דברי הראב"ד צריכים באור דמנין לו לחלק בין בספיתת מלח עראי ובין מליחה גמורה, דבמליחה גמורה אפי' אחת אינו אוכל וכבר תמה בזה המגדל עוז, וגם מה שכתב ולא עם הפת לא כתב שום מקור לזה, ובש"מ מבואר באריכות יותר דברי הראב"ד, ומדברי הרשב"א שדן בדבריו מוכח שלא מצא מקור לזה וז"ל הרשב"א ובפתן לא יאכל אלא א"כ נטלו רשות מבעה"ב, ולא יספות במלח ויאכל כלומר ואפי' נטלו רשות משום מעשר קאמר דספיתה קובעת למעשר, וכתב הראב"ד וכי ספיתה יותר היא קובעת מאכילתן, ופי' דאם נטלו רשות מעשרין ואוכלין, ומה דתניא ולא יספות במלח הוא ג"כ עד שיטול רשות ויעשר, ואני תמה על זה אם אכילה בפת קובעת למעשר למה לי למעט ענבים ודבר אחר תיפוק לי שהוקבע למעשר ויש לומר דקביעות זה אינו תורה דבעינן כעין מקח, ועוד יש לומר שאפי' היתה אכילתו בפת קובעת למעשר אי לאו דמיעט הכתוב מענבים ולא ענבים ודבר אחר הי' מותר לעשר ולאכול דדיש לא מיעט אלא כל שנגמרה מלאכת בעה"ב למעשר קודם אכילת פועל וזה נ"ל עיקר דספיתה קובעת למעשר אפי' דאורייתא כנ"ל עכ"ל הרשב"א הבאתי כל דבריו כדי לדון בהם. והנה מה שהקשה הרשב"א דאם אכילה עם הפת קובעת למה צריך להא דולא ענבים בדבר אחר הוא תימה דהא גם מלח נתמעט מולא ענבים ודבר אחר כדאיתא בדף פ"ט, וכן בדף פ"ז בהא דדריש ולא ענבים ודבר אחר פירש"י לטבול ענבים במלח למתקן שיאכל הרבה וספיתה במלח הא אינה קובעת אלא שתים שתים, ורק לאכול עם הפת סובר הראב"ד דקובע אפי' אחת אחת, ומה שכתב דקביעות זה אינו תורה דבעינן כעין מקח הוא תימה דהא הראב"ד סובר דלאכול עם הפת קבע יותר ממקח דהא קצץ אוכל אחת אחת, וגם מה דמשמע מדבריו דמקח קובע מדאורייתא הנה בירושלמי פ"ג דמעשרות הביא הכ"מ פ"ד דמעשרות איתא להדיא אמר ר' יוחנן מקח וחצר ושבת אינן תורה, ונראה שהוא ט"ס ובמקום שכתוב "ובעינן כעין מקח" דבאמת אינו מובן דמה שייך אכילה עם הפת למקח צ"ל "וכענין" מקח ובשביל שבמקום "וכענין" הי' כתוב "ובעינן" הוסיפו אח"כ "כעין" אבל באמת צ"ל וכענין מקח, ומה שכתב דספיתא צ"ל וספיתא ובזה הוא חולק על הרמב"ם שכתב בפ"ד הל' ב' וז"ל, יראה לי שאין לוקין מן התורה על הטבל עד שיקבע בכניסתו לבית כמו שבארנו מפי השמועה, אבל אם נקבע בשאר הששה דברים שמנינו אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהם והביא הכ"מ ע"ז דברי הירושלמי הנ"ל, ומה שכתב יראה לי הוא בשביל שאר השלשה דברים והוא אש ומלח ותרומה, וזהו שכתב הרשב"א דמלח קובע מדאורייתא ובודאי סובר כן גם באש ותרומה ומשום דר' יוחנן נקט רק אלו הג' דברים סובר דהשאר קובעין מדאורייתא. עכשיו נבוא לבאר דברי הראב"ד במה שכתב דאכילתן עם הפת קובע למעשר שלא מצינו קביעות זו, ועוד שהוא עדיף ממלח דאינו קובע אלא בשתים ולא באחת, וגם במה שכתב דבמליחה גמורה ג"כ אסור לאכול אפי' אחת, והנה בפ"ד דמעשרות משנה א' תנן הכובש השולק המולח בשדה חייב, וכתב הרמב"ם בפ"ה הל' י"ח המולח פירות בשדה נקבעו, טבל הזיתים אחת אחת במלח ואכל פטור, ולכאורה היה אפשר לדייק דדוקא בטבל במלח ואכל תיכף אוכל אחת אחת, אבל במלח מליחה גמורה ששהה קצת במלחו אפי' אחת קובע, אבל במה דתנן שם משנה ה' הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחד ואחד ואוכל אם מלח ונתן לפניו חייב איתא בירושלמי הובא שם בר"ש דבעינן דוקא מלח וצירוף, ובביצה דף ל"ה הגירסא ונתן לפניו עשרה, וא"כ משמע דגם במולח דהוא מליחה גמורה צריך דוקא הרבה פירות או לפחות שתים וכמו ספת במלח דאוכל אחת אחת, וקשה לחלק בין מולח בשדה לנוטל מן המעטן, ומדוייק לשון הרמב"ם שכתב המולח פירות בשדה שהוסיף על לשון המשנה וכתב פירות והיינו משום דאחת אינו קובע, וכיון שכן צריך להבין מש"כ הראב"ד דבמליחה גמורה אסור לפועל לאכול אפי' אחת אחת. ונראה דמה דסובר הראב"ד דלאכול עם הפת וכן במליחה אסור אפי' אחת אחת, הוא משום דדין מליחה דקובע הוא בדין הפירות שהפירות הוקבעו למעשר, ובזה אמרינן בביצה דחצר ותרומה ושבת ומקח אין קובעין אלא בדבר שנגמר מלאכתו, והרמב"ם הוסיף גם אש ומלח ולפנינו נבאר בזה, אבל אכילת קבע הא אסור גם בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכ"ש בשנגמרה ולא ראה פני הבית, ולכן סובר דאכילה עם הפת זהו אכילת קבע ואינו דין בקביעת הפירות, וכן מה דמלח קובע למעשר זהו בטובל במלח ואוכל דהמלח קובע להפירות להתחייב במעשר שיהי' אסור לאכלן אפי' אכילת ארעי, אבל כשמולח הפירות מליחה גמורה ע"מ לאכלן ומליחה גמורה שישהא במלח שיקלטו הפירות ויהיו מלוחים זהו הכנה גמורה לאכילה והוי אכילת קבע, ולהדיא איתא בביצה דף ל"ד ע"ב דאף דשבת אינו קובע למעשר אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, מ"מ קתני במתני' בשביעית דוקא משום דכיון דאמר מכאן אני אוכל למחר קבע לה והיינו דהוי אכילת קבע. איברא דלכאורה מהך מתני' שהבאנו דתנן המולח בשדה וכתב הרמב"ם המולח פירות בשדה, וכתבנו דבעינן דוקא צירוף וכן מהך מתני' דלוקח מן המעטן דאיתא בירוש' דדוקא ע"י צירוף, ואם נימא כדברינו דהיכי שמולח מליחה גמורה אין אנו דנין על קביעות הפירות למעשר אלא משום דהוי אכילת קבע א"כ למה לי צירוף, אכן יש לומר דחלוק דין מולח בשדה או לוקח מן המעטן ומלח ונתן לפניו דאינו מוכח דמולח ומכין לעצמו לאכול, ואפשר הוא מולח בעד בני ביתו או לאחרים והם יאכלו אכילת ארעי, ולכן לא דיינינן אלא על קביעת הפירות למעשר, ובזה בעינן מליחה וצירוף כדאמר בירוש' אבל פועל שעושה מליחה גמורה זהו ודאי הכנה לעצמו לאכילה וזהו אכילת קבע ועדיף מהא דאמר בביצה מכאן אני אוכל למחר דהכא קבע אכילתו ע"י מעשה, ושפיר כתב הראב"ד דאסור לאכול אפי' אחת אחת משום אכילת קבע, וכן מוסבר מה דסובר דאכילה עם הפת אסור משום דאכילה עם הפת חשוב אכילת קבע ואינו דומה לסופת במלח דלא הוי אלא קובע להפירות ואינו אסור אלא בצירוף שתים ועם הפת הוי עיקר האכילה אכילת קבע, ולכן שפיר אסור אפי' אחת. והנה במה שהבאנו למעלה דברי הרמב"ם דאש ומלח ג"כ אין קובעין אלא לאחר שנגמרה מלאכתן כתב הכ"מ דנלמד מהא דאמר בביצה דף ל"ה דשבת ותרומה וחצר ומקח אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, ולכאורה אין ראי' מהני דאינם שינוי בגוף הפירות לאש ומלח והי' אפשר להוכיח להיפוך מדלא הזכיר ר' יוחנן אלא הני מכלל דאינו כן באש ומלח, ולכאורה הוא גמ' מפורשת בב"מ דף פ"ז והוא בהל' שלפנינו דספת במלח אוכל אחת אחת, וטעמא דקובע בשתים מבואר שם דשתים הוי גורן ודריש לה מקרא, וכתבו בתוס' דהוי גמר מלאכה והכונה דהצירוף עם מלח או מקח מחשיב שתים לגמר מלאכה וכן כתב רש"י שם בד"ה שתים, דשתים מכי מטי להו מילתא דחשיבותא כגון קציצה או מקח חייל עלייהו שם גורן וכו', עכ"פ מבואר דקודם גמר מלאכה גם מלח אינו קובע, ואף דמדברי הירוש' שהבאנו גבי לוקח מן המעטן הי' אפשר לומר דעיקר קביעותו של מלח אינו אלא ביחד עם צירוף, אבל א"צ לומר כן כיון דבאמת ע"כ צ"ל דעם צירוף הוי גמר מלאכה א"כ מבואר דבלא צירוף אינו קובע. אלא דעיקר מה דאמר הירוש' וקשיא אם מלח למה לי צירף ואם צירף למה לי מלח קשה דהא אין מלח קובע בדבר שנגמרה מלאכתו וגם צירף לבד פשיטא דלא מהני דאפי' אם הוי בצירף גמר מלאכה אינו קובע בלא ראיית פני הבית או החצר או שאר הדברים שקובעים, וכבר תמה ע"ז בלחם שמים ועיין בגליון הש"ס מה שכתב בזה דמ"מ יקשה דאף צירף אינו מועיל דצירף לא מעלה ולא מוריד, ועוד אינו מיושב, ונראה דהירוש' סובר דמדין אכילת קבע אתאן עלה ובשעת אכילה, ולכן שפיר פריך דלמה אינו מועיל בחד ומשני דע"י שניהם נעשה אכילת קבע. והנה בביצה דף י"ג ע"ב גבי מקלף שעורים דאוכל אחת אחת ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב דרש"י פי' משום דהו"ל קבע, ותוס' הקשו דהא בגמ' מוכח משום דהו"ל גמר מלאכה, ובדברי הרמב"ם בפ' ג' הל' י"ט מוכח כדברי רש"י שכתב דאין זה ארעי ואף שכתב זה גבי מולל מלילות משמע דקאי גם על מקלף שעורים, וא"כ לכאורה נוכיח מזה דגם גבי מולח דחייב בשתים ג"כ אין הטעם משום דבשתים הוי גמר מלאכה אלא משום דהוי קבע, אבל באמת אינה ראיה דבמקלף הא אין כאן דבר שקובע וא"כ אפי' אי הוי גמר מלאכה לא מהני זה לחוד דהא לא תנן שמקלף בבית או בחצר, וע"כ משום דהו"ל קבע אף דבגמ' מבואר דהו"ל גמר מלאכה צ"ל בדעת רש"י והרמב"ם דכיון דאמרינן דהו"ל קבע ממילא כבר הו"ל גמר מלאכה כיון דאינו עומד לגמר מלאכה אחר, אבל עכ"פ גמר מלאכה לחוד הא לא מהני, ולכן כתב הרמב"ם דאין זה ארעי אבל במלח שפיר יש לומר דטעמא משום דבשתים הו"ל גמר מלאכה וכדאמר בגמ', ובזה מהני מליחה לקבוע למעשר. ובמה דפסק דאש אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו הי' אפשר להוכיח מהא דבעי פועל מהו שיהבהב באור ויאכל ואם קובע למעשר הא אין פועל אוכל אלא דלפימש"כ הרשב"א שהבאתי למעלה דדוקא אם נגמר מלאכתו למעשר קודם אכילת הפועל אינו אוכל אין הוכחה מזה, אלא דכיון דבמלח צריך נגמר ה"ה באש דשניהם הם בתיקון הפירות.

11 אסור לפועל למוץ בענבים שנאמר ואכלת ענבים, ולא יהיו בניו או אשתו מהבהבין לו השבלים באור שנאמר ואכלת ענבים כנפשך ענבים כמות שהן וכן כל כיוצא בזה. השגת הראב"ד. ולא יהיו בניו ואשתו וכו'. א"א בעיא היא ולא איפשטא עכ"ל. הלח"מ כתב דאם השגת הראב"ד הוא למה לא כתב דאם אכל אין מוציאין מידו, א"כ קשה דלמה לא השיגו גבי הא דאוכל בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר, וכתב בזה דמשום דבהך אבעיא אמר אליבא דאיכא דאמרי לעולם אימא לך עושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר ומהלך כעושה מעשה דמי לכן פסק כן, אבל זה אינו מיושב אלא לשיטת הראב"ד דפוסק בתורת ודאי כאיכא דאמרי, אבל בשיטת הרמב"ם משמע דסובר דהוי ספיקא דדינא ועיין בפ"א מהל' ברכות הל' י"ב ובדין נא ומבושל ובשאר מקומות, וא"כ אינו מיושב בזה דמעיקרא אמר בגמ' להיפוך ואכתי הוי ספיקא דדינא, וקשה בין כאן בין גבי עושה בגפן זה למה לא כתב דאם אכל אין מוציאין מידו, וכאן שכתב שנאמר ואכלת ענבים ודאי מוכח שאינו ספק וקשה יותר וכמו שהשיג הראב"ד. ונראה ע"פ מה דסובר הרמב"ם בהל' שאלה ופקדון פ"ב הל' ח' גבי שאלה בבעלים דבכל הבעיות שם בגמ' דהוי ספיקא דדינא אם הוי שאלה בבעלים או לא, דאם מתה אינו משלם ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם, פשע בה הרי זה משלם, והוא תימה דהא פסק דפשיעה בבעלים פטור וממילא כיון דהוי ספיקא דדינא למה חייב לשלם, וכתב המ"מ דכיון דפושע הוא כמזיק ואין שם ראי' ברורה לפטרו חייב לשלם, ומוכח דסובר דהיכי דע"פ דין מטעם סברא צריך להיות חייב לשלם, ורק שחידוש הוא שחידשה תורה דבבעלים פטור אינו נפטר משום דין ספק דשמא הוא בבעלים, ודוקא במתה דעיקר דין חיוב תשלומין הוא חיוב שחייבה תורה וכשהוא בבעלים לא חייבה תורה ולכן אם יש ספק אם הוא בבעלים ג"כ אינו מחוייב, אבל אם פשע דבפשוטו צריך להיות חייב ורק דהוא גזה"כ לפטור בבעלים בזה לא נפטר כשהוא ספק, ואף שבודאי הוא חדוש גדול לומר כן דכיון דעכ"פ פטרה התורה גם פשיעה כשהוא בבעלים וכיון דספק לנו אם הוא בבעלים איך נוכל לחייבו ולהוציא ממנו ממון, אבל עכ"פ הרמב"ם סובר כן בהחלט, וא"כ נוכל בזה לבאר גם שיטתו כאן דלא אמרינן בספק אבעיא אם תפס אין מוציאין מידו אלא היכי דמעיקר הדין הוי ספק בהממון אם מגיע להתובע או להנתבע, אבל כאן בדין פועל דקיי"ל פועל משל שמים הוא אוכל, וחדוש הוא שחדשה תורה דפועל יאכל, א"כ אם יש ספק באופן זה אם הוא נכנס בדין היתר פועל או לא נכנס ודאי אמרינן לשיטתו דמספק אינו אוכל וגם חייב לשלם אם יאכל, דאין לו זכות היתר אכילה מספק, והוא ק"ו מדין פשיעה בשאלה בספק בבעלים דעכ"פ השואל מוחזק לגמרי מ"מ סובר הרמב"ם משום סברא הנ"ל דחייב לשלם, כ"ש כאן דמהני סברא זו שלא תועיל תפיסתו. ומה שכתב הרמב"ם שנאמר ואכלת ענבים כנפשך ענבים כמות שהן, אף דדרשא זו לא בגמ' ולא בספרי, נראה דבאמת כונתו ע"פ בעיית הגמ' אי הוי כענבים ודבר אחר, וכיון דסובר דמספק אסור לאכול בתורת ודאי, א"כ הי' צריך לכתוב דהוא ענבים ודבר אחר, וזה אי אפשר דודאי הבהוב באור אין כאן ענבים ודבר אחר, וע"כ מפרש דכונת הגמ' דכמו דאסור ענבים ודבר אחר משום דלא הותר לו לאכול אלא ענבים בעצמן ה"נ אסור לו להבהב באור, וזהו שכתב ענבים כמות שהן והיינו שלא יאכל אותם עם דבר אחר ולא יתקן אותם בשום דבר.