מקור משנה כלים ז׳:א׳
1 הַקַּלָתוּת שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִים שֶׁנִּפְחֲתָה פָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים, טְמֵאָה, שֶׁהוּא מַסִּיק מִלְּמַטָּן וּקְדֵרָה בְשֵׁלָה מִלְמַעְלָן. יָתֵר מִכָּאן, טְהוֹרָה. נָתַן אֶבֶן אוֹ צְרוֹר, טְהוֹרָה. מֵרְחָהּ בְּטִיט, מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא. זוֹ הָיְתָה תְשׁוּבַת רַבִּי יְהוּדָה בְתַנּוּר שֶׁנְּתָנוֹ עַל פִּי הַבּוֹר אוֹ עַל פִּי הַדּוּת:
פירוש אליהו רבא על משנה כלים ז׳:א׳
1 הקלתות. כהר"ש שהיא כלי בפני עצמה ולא לכירה תדע דלא קתני הכא כירה והיא כלי חרס ולה שולים ודפנות סביב ופתוחה למעלה ככריה ושוליה עב מאד על כמה טפחים ומשימים אש בתוכה ושופתין כלי מלמעלה:
2 פחות מג' טפחים. בעומקה כהרמב"ם שנפחתה בעומקה בעובי שולים פחות מג' טפחים שאם יסיק מלמטה וקדרה בשלה מלמעלה טמאה:
3 יתר מכאן. שהפחת עמוקה יותר מג"ט:
4 טהורה. שהאש רחוק מן הקדרה שע"פ הקלתה ואינה מתבשלת:
5 אבן או צרור. על מקום הפחת למעט עמקה מג"ט:
6 טהורה. שאינה חשובה מקרקעית הקלתה:
7 מרחה. להאבן או להצרור זו בטיט מקבלת טומאה מכאן ולהבא. שנחשבה מקרקעית הקלתה ואין בעומק ג"ט: