אפודי על מורה נבוכים, חלק א ב׳

1 הקשה ליאיש חכם וכו'. הבט קרא אותו הנה איש חכם ובתשובתו יכנהו ויקראהו אתה האיש המעיין בתחילת רעיוניו וכו' וזה אמנם בבחינת עומק השאלה והוא שלמות האחרון כי יש ממנו ראשון ואי אפשר שיגיע האחרון אם לא באמצעות הראשון כמו שנתבאר:

2 ומי שיחשוב שיבין ספר. ר"ל אתה המעיין תחשוב שתבין תורתנו הקדושה שהיא הישרת ראשונים והאחרונים:

3 אין הדבר כמו שחשבתו. ר"ל שאין הדבר כמו שהנחת והוא שיהיה האדם כשאר בעלי חיים שאין להם שכל כמו שחשבת בתחלת דעתך:

4 ולא תהיה הצואה לבהמות. ר"ל שלא תהיה הצואה לבהמות שאינן ראויות מצד נושאן לקבל שכל, וזה רומז לפרק מ"ח משני בענין האמירות והצוויין באמרם ויאמר י"י לדג:

5 ולא למי שאין שכל לו. ר"ל וגם כן לא תהיה הצואה למי שיהיה בכחו לקבל השכל ולא הוציא שכלו מן הכח אל הפועל אלא למי שהוציא שכלו בפעל ומצד שכלו הטוב יגיע לו הצואה:

6 בענינים המושכלים. ירמוז בזה לפרק ט"ו משלישי בענין הנמנעות כי מה שנחשוב אפשרי איננו אפשרי מצד השכל ודי בזה:

7 והוא עם מחשבתו ומושכליו. ר"ל המחשבה בזה המקום הוא העיון במושכלות והמושכלים הם הידיעה המגעת אשר היא בפעל:

8 אשר נאמר בו בעבורם. ר"ל בעבור המושכלים:

9 לא היה לו כח. ר"ל לא היה לו חוזק להשתמש במפורסמות:

10 וכאשר מרה ונטה וכו'. ר"ל כאשר עלה במחשבתו להמרות ולהשתמש במפורסמים אף ע"פ שעדיין לא נשתמש בפעל אלא שנטה אל התאוות וההנאות במחשבתו המתאוה:

11 כמו שאמר כי טוב העץ למאכל. ר"ל כי הוא עצמו היה מחשב בעצמו להשתמש במפורסמות כאמרו וכי תאוה הוא לעינים:

12 נענש בששולל ההשגה. ר"ל תכף שחשב במחשבתו להשתמש במפורסמות אע"פ שעדיין לא נשתמש בהן נענש שנשללה ממנו ההשגה השכלית כי אין השכל יכול לעיין בשני מושכלים אף כי בשני עניינים הפכים זה לזה ולפיכך נשללה ממנו ההשגה השכלית:

13 ומפני זה מרה במצוה. ר"ל מצד שנשללה ממנו ההשגה השכלית מרה במצוה אשר בעבור שכלו צוה בה זה רומז לפרק הנבואה ועניניה והוא להשתמש בשכליות:

14 והגיע לו השגות המפורסמות בפעל ולנטות אחר ההנאות הגופניות בפעל גמור ואז נשקע בענינים אשר נאמר בהם נאה ומגונה והם המפורסמות:

15 ואז ידע שיעור מה שאבד וכו'. ר"ל אחר שנשקע בהתגנות ובהתנאות הכיר הענין הנכבד שאבד והוא העיון האמתי ועשה תשובה כאמרו את קולך שמעתי בגן ואירא כי ערום אנכי ואחבא:

16 ולזה נאמר והייתם כאלהים. ר"ל מצד שהשיג עתה המפורסמות מה שלא היה משיג קודם נאמר בו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, וא"כ הותרה הקושיא כי קודם שיצא במפורסמות היה מעיין בשכליות ולא היה לו עסק במפורסמות אלא אחר שיצא אליהם ואז שולל מן השכליות וזהו העונש האמיתי:

17 ואין בהכרחי טוב ורע כלל. ר"ל במה שלא יתלה מצד פעולותיו והם הנמצאות כלם והם ההכרחיות במציאות בהתחייב המושכל מן השכל לא יאמר בהם טוב ורע אלא אמת ושקר, כי גדר האמת הוא מסכים למציאות וגדר השקר הפך המציאות, אבל במה שהוא נתלה מצד פעולותיו כמו המפורסמות יאמר בו טוב ורע כי אילו לא יהיו בני אדם לא יהיו עניני המפורסמות כי עניני המפורסמות הוא הסכמת האנשים לדבר אחד שיהיה נאה ולדבר אחר שיהיה מגונה:

18 והתבונן אמרו ותפקחנה וכו'. ר"ל הראיה לזה שמה שהשיג האדם אחר כן לא היה רק עניני המפורסמות אמרו ותפקחנה עיני וגו':

19 מה שלא היה מגנהו קודם, ר"ל והוא גלות הערוה ושאר המפורסמות שלא היה מגנה קודם ואחר זה גנהו:

20 לא ראות חוש מתחדש. ר"ל לא שנאמר שאדם הראשון היה ענין שכלי פשוט ואח"כ נתחדש שהיה גשמי כי זה שקר לעולם היה חי מדבר גשמי כמונו היום. פ"א לא שנאמר שנתחדש לאדם חוש הראות כי כמו כן היה לו חוש הראות קודם לכן כמו אחר המעשה אלא שנתחדשה לו ידיעה פרסומית:

21 ויפקח אלהים את עיניה. ר"ל הביאו לחשוב זה שזה הפסוק ר"ל ויפקח אלהים ר"ל שהאלהים והוא הנביא המכונה באלהים גלה להגר שקרוב למקום ההוא היה שם באר וזהו גלות הידיעה כי אלו היה ראות חוש איך היה אומר ויפקח אלהים את עיניה היה לו לומר ותפקח את עיניה:

22 כאומרו אשר עינים להם. ר"ל הפסוק אשר אמר פקוח אזנים ולא ישמע המכוון ממנו אחד עם אמרו אשר עינים וכו':

23 אבל אמרו על אדם משנה פניו. ר"ל אבל מה שאמר הכתוב משנה פניו ותשלחהו אמרו במדרש שהוא נאמר על אדם הראשון שהוא נראה מזה הפסוק שהוא התחדשות חוש הראות או ענין גשמי, זה אינו כי הכוונה בו כאשר שנה פנותו וכו'. ויש מפרשים שרמז בזה הר"ם ז"ל על דבר נסתר ממעשה בראשית כי האדם הנזכר שם לא היה אחד רמוז לבד אבל על הכלל נאמר ר"ל אי זה איש שיזדמן שיהיה בתאר ההוא ר"ל שיהיה שכל בפעל ואחר בעת מה יהיה שכל בכח וזהו שהביא הרב ז"ל זה הפסוק:

24 הותר לאכול מן הנעימות. רוצה לומר הותר שישכיל מן המושכלות כלם ושיהנה מן המפורסם בנחת ובבטחה כי לא יקח מן המפורסם רק ההכרחי לבד ואז יגיע לו המוכרח מן המפורסם בנחת ובבטחה:

25 נמנע ממנו הכל. רוצה לומר נמנע ממנו ההשגה השכלי ונמנע ממנו מלהנות מהמפורסם בנחת ובבטחה לפי שיבקש מן המפורסמות המותר והמותר אין לו תכלית:

26 ונתחייב לאכול הפחות שבמאכל. ר"ל כשיבקש האדם המותרות אפילו ההכרחי לא ישיג כי יהיה פחות מהמאכל ההוא הראשון שיהיה מגיע לו, ועוד יגיע לו ענין אחר כי קודם נטותו במפורסמות היה לו ההכרחי מהמפורסמו' בנחת ובבטחה ועכשיו יגיע לו אחר העמל והטורח וזה הענין נקשר עם סוף פרק י"ב משלישי:

27 ואמר מבאר לזה וכו'. ר"ל בא הרב ז"ל להעיר אותנו שאשר נאמר באדם נאמר בכל אדם:

28 אדם ביקר. רוצה לומר אדם שיש לו יקר והוא השכל בפעל ואינו לן עמו אבל משתמש במפורסמות הרי הוא נמשל כבהמות שאין להם אלא הדמיון לבד:

29 ישתבח בעל הרצון וכו'. ר"ל ישתבח בעל הרצון הקודם שרצה שיהיה האדם נאצל מממשלת העליונים ותהיה הרכבתו משני אלו הענינים והם השכל והחמר ומצד שכלו לא היה ראוי להשתמש רק במיני המושכלים האמתיים אמנם מצד הקשרו בחומר יחוייב שינהוג בו אחר החמר כפי ההכרחי, וענין זה הפרק הוא לגלות לנו סוד בריאת האדם באיזה צד הוא והיאך היתה אותה הפרשה וכל מה שקרה לאדם הראשון יקרה לכל אדם פעמים רבות בזמננו זה כי כפי שידבק האדם בעיון יבטל ממנו ענין המפורסם:

30 אשר לא תושג. ר"ל שלא תושג בו ית' כונה כי ענין הכונה היא דרישה לענין נפקד ידרוש הגעתו וחכמתו כי חכמתו ועצמו דבר אחד ואחר שדבר בזאת הקושיא הביא פ"ג לבאר ענין תמונ' ותבנית שיבא בסדור אחר צלם ודמות: