1עד אחד, זה בנה אב לכל עד שבתורה שנים לשון עד מתפרש עדות המועלת, וא"ל א"כ אדרבה נימא דנילף מהכא כמו דכאן מפורש שהוא אחד ה"נ בכל מקום הוא כן, דא"כ קשה, ל"ל אחד הא בלאו הכי מוכח דאחד הוא דהא כתיב אחר זה ע"פ שני עדים יקום דבר א"כ רישא דלא יקום היינו באחד ונילף במה מצינו מכאן דבכ"מ היינו אחד אלא אדרבה מיעוט הוא דכאן אחד ובכל מקום הוא שנים, כנ"ל:2לכל עון ולכל חטאת להיות חבירו נענש על עדותו. דהיינו לכל עון שהוא מזיד שענשו מיתה או מלקות וכל חטאת שהוא שוגג שענשו קרבן אינו נאמן, ואי אשמעינן מזיד הו"א לענין קרבן נאמר שהוא כפרה ואין עונש גוף ואי אשמעינן קרבן הו"א דלשבועה אינו קם קמ"ל לכל עון לדיוק דלשבועה קם, כנ"ל:3אמר לו אין לך בידי כלום ועד אחד מעידו חייב להשבע לו קשה דהא יכול לומר מאי אין לך בידי דפרעתיך ואין עליו שבועה אלא היסת מדרב נחמן בשבועות אא"כ אומר בפירוש שלא הלוה לו מעולם דשוב אין יכול לומר פרעתי דכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי, ודין זה פשוט, וצ"ל דאיירי שהעד מעיד ג"כ שלא פרעו:4לענות בו סרה. דבר שאינו שהוסר מכל העדות. פירוש שאינו ראוי כלל להיות עד, דאילו מכחישים זא"ז שזה אומר לוה ממנו וזה אומר לא לוה עכ"פ ראוי כל אחד להעיד עדות אמת, אבל כשאומרים להם עמנו הייתם אין הניזומים ראויים להעיד כלל אפילו אמת כיון שלא היו שם:5ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר. דאילו בעלי דין, לא היה לו לומר שני דאטו לא משכחת שלשה בע"ד אלא אעדים קאי דדינם בשנים. אלא דקשה ל"ל האנשים היה לו לומר ועמדו שניהם, מש"ה פירש שממעט נשים. אלא דקשה עוד שמא מיירי בעדים ובבע"ד כמו שמסיים אשר להם הריב, א"כ היה לו לכתוב להקדים הבע"ד לפני העדים שהרי הבע"ד באים קודם העדים משו"ה פירש ולמד שצריכים להעיד מעומד ואי הוה אמר הבע"ד קודם הו"א דועמדו לא קאי אלא אבע"ד שהם העיקר, ולא העדים קמ"ל העדים אצל ועמדו, ממילא ק"ו שקאי גם על הבע"ד כנ"ל:6אשר יהיו בימים ההם כו' צריך לנהוג בו כבוד. לעיל גבי זקן אמר רש"י שצריך אתה לשמוע לו ולא הזכיר לנהוג כבוד דשם פשיטא שצריך לנהוג בו כבוד שהרי עיקר הליכה מן ביתו לירושלים הוא לשאול את פיו דוקא ולא לאחר. אלא קמ"ל דאע"פ שיאמר על ימין שמאל תשמע לו משא"כ כאן הו"א שא"צ אלא לשמוע ממנו פסק דין אבל לא צריך לנהוג בו כבוד דהא אם רוצה לא יעמוד לפניו אלא לפני אחר קמ"ל:7והנה עד שקר כל מקום שנאמר עד כו' הוצרך לכפול דבר זה דהו"א הא דלמדנו לעיל דבכ"מ שנאמר עד היינו שנים היינו במקום שאין הוכחה לא לאחד ולא לשנים, משא"כ כל הנזכר כאן הוא לשון יחיד שאמר העד ולא העידו ואמר ועשיתם לו ממילא הוה כאילו מפורש כאן אחר, וזה אינו דאין נעשה זומם אלא שיזומו שניהם כדלעיל, ע"כ אמר כל מקום שנאמר כו' פירוש אפילו בכיוצא בזה שנזכר לשון יחיד אצלו:8ודרשו השופטים. רש"י היפך סדר הפסוק לפרש ודרשו אחר והנה עד כו', לפי שפירוש שני האנשים קאי על, העדים, הוכרח לפרש תיכף, לתרץ מה שאמר אח"כ בעדות לשון יחיד והוא פתח בשנים, ולתרץ דהאי לשון יחיד הוא לשון רבים, ואח"כ הוקשה לו הא א"א לפרש שני האנשים על העדים מדכתיב ודרשו השופטים היטב, והיינו בעסק המשפט איך ומה הוא כדי לידע האמת איך היה באמת ואלו העדים שיקרו בעדותם, אבל עכשיו שפירשנו דקאי על העדים מה דרישה שייך בזה שיאמרו המזימים עמנו הייתם, לזה פירש דלעולם קאי על העדים והדרישה, היא על העדים דהיינו בדרישה וחקירה באיזה יום ובאיזו שעה9כאשר זמם. ולא כאשר עשה ולא אמרינן דנילף מק"ו מן זמם לעשה וקרא אמר רבותא אפילו אם זמם לחוד חייב דאמרינן בפרק מרובה עד זומם חידוש הוא דמאי חזית דסמכת אהני וחדוש הוא דחייב מיתה ה"נ לא ילפינן ק"ו מן עד זומם:10הרגו אין נהרגין. הרבה טעמים נאמרו ע"ז. ולי נראה הטעם דהאי הריגה שהורגין להניזום הוא כפרה לנשמתם, ולא סגי כפרה זו אלא בשביל מחשבה לחוד אבל אם הרגו לא סגי ליה בכפרה זו, כדפירש"י במשפטים כי לא אצדיק רשע, וזה מרומז בלשון ועשיתם לו כאשר זמם פירוש שבזה אתם העושים לו אבל כאשר עשה אז לא תעשו אתם אלא אני:
