דברים ל״ב:א׳–ל״ב:ו׳

עליית ראשון · פרשת הַאֲזִינוּ

מהדורה: מקרא על פי המסורה

הצג גמטריה לשמות קודש

1 רש״י פתח ↗

האזינו השמים. שֶׁאֲנִי מַתְרֶה בָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל וְתִהְיוּ עֵדִים בַּדָּבָר, שֶׁכָּךְ אָמַרְתִּי לָהֶם שֶׁאַתֶּם תִּהְיוּ עֵדִים, וְכֵן ותשמע הארץ. וְלָמָּה הֵעִיד בָּהֶם שָׁמַיִם וָאָרֶץ? אָמַר מֹשֶׁה: אֲנִי בָּשָׂר וָדָם, לְמָחָר אֲנִי מֵת, אִם יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל לֹא קִבַּלְנוּ עָלֵינוּ הַבְּרִית, מִי בָא וּמַכְחִישָׁם? לְפִיכָךְ הֵעִיד בָּהֶם שָׁמַיִם וָאָרֶץ — עֵדִים שֶׁהֵן קַיָּמִים לְעוֹלָם. וְעוֹד, שֶׁאִם יִזְכּוּ יָבֹאוּ הָעֵדִים וְיִתְּנוּ שְׂכָרָם, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם, וְאִם יִתְחַיְּבוּ תִּהְיֶה בָהֶם יַד הָעֵדִים תְּחִלָּה — "וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ" דברים י"ז, וְאַחַר כָּךְ "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה" שם י"א עַל יְדֵי הָאֻמּוֹת:

1 מלבי״ם פתח ↗

תורה אור האזינו השמים. האזנה יורה להטות האזן להקשיב ברב קשב, או מצד עמקות הענין או מפאת ריחוק המקום, וכוון בהשמים אל הגלגלים וכל שממעל להארץ, וגם אל גדולי ישראל שהמה משפיעים ליתר העם תורה ומוסר כהשמים המשפיעים על הארץ, ויתנצל מה שקרא תחלה אל השמים שהיה לקרא תחלה אל הארץ שהוא עומד עליה וכן למה שקרא תחלה אל גדולי ישראל, הלא הוא העניו מכל האדם, ונכון להתחיל בקטנים. לז"א ותשמע הארץ. אף שאל הארץ וליתר העם אקרא ג"כ כמצוה, אבל הם יהיו גם כשומעים מעצמן, באשר שהארץ מקבלת השפעתה מן השמים, ואחרי שיורידו עלי' גשמי נדבה וטללים ורוחות טובות, הלא תהיה כמוכרחת לתת יבולה ולזה השמים לשון זכר שהם המשפיעים, והארץ לשון נקבה שמקבלת השפע והכוונה השניה בהארץ היא אל יתר העם שהם מקבלים ההנהגה מפי הגדולים שנתכנו בשם שמים שאם ידריכו אותם בדרך טובה אז ישמעו מעצמם:

2 רש״י פתח ↗

יערף. לְשׁוֹן יַטִּיף, וְכֵן תהילים ס"ה "יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן", דברים ל"ג "יַעַרְפוּ טָל":

2 מלבי״ם פתח ↗

תורה אור יערף וגו'. יאמר אל השמים לבל ישיבו איך אנו יכולים להתבטל ממלאכת ה' אשר נטל עלינו ולשמוע אל דבריך: לזה יאמר כי דבריו המה ג"כ מעין מלאכתכם שהם במדרגת מטר וטל עד"ה ישעיהו נ״ה:י׳ כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו' והולידה והצמיחה וגו' כן יהיה דברי אשר יצא מפי וגו' כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו, ואל גדולי ישראל אמר, אם שדברי רק דברי מוסר ולא כדברי הפלוסופים בחקירות נשגבות אבל יערף מלשון עריפה כמטר היורד בשפע ויבער מן הארץ כל מין אבק רע ותולעים, ככה לקחי שהם דברי המוסר תבער מלבבכם כל דעות כוזבות ותשריש בכם דעות נאמנות וקימות:

2 אור החיים פתח ↗

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי. פֵּרוּשׁ, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אבות ג,יז ״אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה״ וְכוּ׳, יְכַוֵּן הַכָּתוּב בְּמַאֲמָר זֶה כִּי כְּמוֹ שֶׁה׳ נוֹתֵן מָטָר לָזוּן וּלְפַרְנֵס, כְּמוֹ כֵן צְרִיכִין הֵם לִלְמוֹד תּוֹרָה, וְזֶה שִׁיעוּר הַכָּתוּב: יַטִּיף כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מַטִּיף הַמָּטָר לִקְחִי, וּכְאִלּוּ אָמַר ״יַעֲרֹף לִקְחִי כַּמָּטָר״, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹאֵל מֵהָאָדָם לִלְמוֹד תּוֹרָה עַד שֶׁמֵּכִין לוֹ כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ, וּמִמּוֹצָא דָבָר אַתָּה לָמֵד שֶׁאִם לֹא יַטִּיפוּ מִפִּיהֶם טִיפֵּי תוֹרָה אֵין חֵפֶץ ה׳ לָתֵת מָטָר. וְהוּא מַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בְּמַאֲמַר הַתַּנָּא אבות ג,יז ״אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה״ פֵּרוּשׁ, אִם רָאִיתָ שֶׁאֵין קֶמַח דַּע שֶׁאֵין תּוֹרָה. וְטַעַם שֶׁכִּנָּה לְלִמּוּד תּוֹרָה לָשׁוֹן זֶה ״יַעֲרֹף״, לְדַמּוֹת לְמַעֲשֵׂה הַמָּטָר שֶׁהוּא מַטִּיף.

3 רש״י פתח ↗

כי שם ה' אקרא. הֲרֵי כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר, כְּמוֹ ויקרא כ"ג "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ", כְּשֶׁאֶקְרָא וְאַזְכִּיר שֵׁם ה', אַתֶּם הבו גדל לאלהינו וּבָרְכוּ שְׁמוֹ, מִכָּאן אָמְרוּ שֶׁעוֹנִין בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ אַחַר בְּרָכָה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ עי' ספרי; מכילתא שמות י"ג; ברכות כ"א; תענית ט"ז:

3 רשב״ם פתח ↗

כי שם ה' אקרא - כאשר אספר לכם גבורות שעשה לכם הקב"ה והטובות שגמל לכם וגם שהוא צדיק במה שיעשה לכם, גם אתם הבו גודל לאלהינו - היו מודים על האמת.

3 קיצור בעל הטורים פתח ↗

כי שם ה' אקרא מכאן שמתפללין על עצירת גשמים. דבר אחר עלי עשב כי שם ה' אקרא. מכאן שמברכין על כל מין ומין כדאיתא בברכות:

4 רש״י פתח ↗

הצור תמים פעלו. אַעַ"פִּ שֶׁהוּא חָזָק, כְּשֶׁמֵּבִיא פֻּרְעָנוּת עַל עוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ, לֹא בְּשֶׁטֶף הוּא מֵבִיא כִּי אִם בְּדִין, כִּי תמים פעלו:

4 ספורנו פתח ↗

הַצּוּר. בִּלְתִּי מִשְׁתַּנֶּה, לֹא קָצְרָה יָדוֹ מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ, וְגַם כֵּן לֹא תַיַּחֲסוּ אֵלָיו עָוֶל, אַחֲרֵי שֶׁיְּדַעְתֶּם בְּמוֹפְתִים כִּי תָמִים פָּעֳלוֹ בַּמְּצִיאוּת, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ.

4 העמק דבר פתח ↗

הצור. משמעו היוצר הכל כלשון המקרא שמואל א׳ אין צור כאלהינו. והקדים זה השבח ביחוד על הקב״ה באשר נוגע לענין שאומר. תמים פעלו. כל מה שפועל בעולמו הכל הוא תמים אפילו מה שנראה שהוא מחסר ומשבר מה שהיה תמים עד כה אינו אלא מתמים מה שהיה חסר עד כה. והסביר איך הוא כה. כי כל דרכיו משפט. בתורת שכר ועונש והרי שופט את הגזלן ולוקח גזלו ממנו. לא נקרא מפסיד לו אלא משלים אותו כמליצת הגמ׳ סנהדרין ד״ז דאזיל מבי דינא שקיל גלימא ליזמר וליזיל ופרש״י לא הפסיד לו אלא גזילה הוציא מידו כך כל דרכי הקב״ה הם במשפט על מעשה האדם אם כן אין זה הפסד אלא מתמימו. ומש״ה הקדים להוכיח כי כן הוא בשם הצור פי׳ אחרי שהוא הצור. וא״כ יודע הכל וגם אם כן ההשגחה רבה שהרי ההירוס נוגע להיצירה. וגם א״כ א״א לוותר שהרי שכר ועונש הם מעצם היצירה :

5 ספורנו פתח ↗

שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל. אֲבָל דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל לֹא בָּנָיו בִּתְמִימוּת, הִנֵּה מוּמָם בָּעֵגֶל. שִׁחֵת לָאֵל יִתְעַלֶּה אֶת הַמְכֻוָּן, כַּאֲמָרוֹ ״כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ״ שמות לב:ז. כִּי הוּא אָמְנָם כִּוֵּן לְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל וּלְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ בְּעוֹלָמוֹ עַל יָדָם, שֶׁיִּהְיוּ לְמְאוֹרוֹת בַּמִּין הָאֱנוֹשִׁי לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת, כְּאָמְרוֹ ״כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים״ שמות יט:ה-ו. וְהֵם הִשְׁחִיתוּ כָּל זֶה בָּעֵגֶל.

5 רשב״ם פתח ↗

שחת לו - שחת ישראל לעצמו, כדכתיב: שחתך ישראל כי בי בעזרך - הוא גרם לעצמו השחתה.

5 כלי יקר פתח ↗

שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם. בַּיַּלְקוּט פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ לב תתקמב מַסִּיק: הִסְתַּכְּלוּ בַּשָּׁמַיִם שֶׁבָּרָאתִי לְשַׁמְּשְׁכֶם, שֶׁמָּא שִׁנּוּ מִדָּתָם כוּ׳, וּמָה אֵלּוּ שֶׁנִּבְרְאוּ לֹא לְשָׂכָר וְלֹא לְהֶפְסֵד וְאֵינָן חָסִים עַל בְּנֵיהֶם וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם לֹא שִׁנּוּ מִדָּתָם, אַתֶּם שֶׁיֵּשׁ לָכֶם שָׂכָר וְהֶפְסֵד וְאַתֶּם חָסִים עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנוֹתֵיכֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא תְּשַׁנּוּ אֶת מִדַּתְכֶם. וּמִי הִגִּיד לְבַעַל מִדְרָשׁ זֶה שֶׁהִזְכִּיר בָּנוֹת אוֹ בָּנִים בְּקַל וָחֹמֶר זֶה? וּלְמַעְלָה פָּרָשַׁת נִצָּבִים ל יט פֵּרַשְׁתִּי שֶׁלָּמַד זֶה מִמַּה שֶּׁכָּתוּב שָׁם: ״הַעִידוֹתִי בָכֶם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ״, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ״לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ״, וְלָמָּה הִזְכִּיר בְּיִעוּד זֶה זַרְעוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר כָּל הַיִּעוּדִים? אֶלָּא כָּךְ אָמַר לוֹ: אִם אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה לְמַעַן חַיֶּיךָ, עֲשֵׂה נָא לְמַעַן חַיֵּי זַרְעֶךָ, שֶׁהֲרֵי אַתָּה חָס בְּטֶבַע עַל בֵּן וּבַת. וְכֵן בְּפָרָשָׁה זוֹ, אַחַר שֶׁאָמַר ״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם״ וְגוֹ׳, אָמַר ״שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם״. מִתְּחִלָּה אָמַר ״שִׁחֵת לוֹ״, שֶׁהַחוֹטֵא וְרַב מֶרִי מַשְׁחִית לוֹ לְעַצְמוֹ, וְלֹא זוֹ לוֹ אֶלָּא אֲפִלּוּ עַל חַיֵּי בָּנָיו אֵינוֹ חָס, כְּאִלּוּ לֹא בָּנָיו הֵמָּה, וְזֶהוּ מוּמָם הַגָּדוֹל, כִּי לִפְעָמִים חֶמְדַּת שָׁעָה תִּלְחָצֵהוּ שֶׁאֵינוֹ מִתְבּוֹנֵן בְּסוֹף הָעֹנֶשׁ כִּי יָבֹא. אֲבָל בָּנָיו מֶה חָטְאוּ לוֹ, כִּי אֵין לָהֶם חֵלֶק בַּהֲנָאָה זוֹ אֲבָל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק בָּעֹנֶשׁ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּסָמוּךְ: ״וַיַּרְא ה׳ וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנוֹתָיו״. כִּי בִּשְׁלָמָא מַה שֶּׁלֹּא הָיָה חָס עַל עַצְמוֹ, אֵינָהּ הַכְעָסָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, לְפִי שֶׁ״יִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ״ וְגוֹ׳ רָצָה לוֹמַר הֲנָאַת שָׁעָה תִּלְחָצֵהוּ, אֲבָל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁאֵין לָהֶם אֲפִלּוּ הֲנָאַת שָׁעָה, אֵיךְ לֹא יָחוּס עֲלֵיהֶם לַהֲבִיאָם בִּמְצוּדַת הָעֹנֶשׁ הַהוּא? זֶהוּ הַדָּבָר הַמַּכְעִיס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹתֵר. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר מִיָּד אַחַר ״שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ״ וְגוֹ׳: ״וַיַּרְא ה׳ וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנוֹתָיו״, שֶׁיִּנְאַץ ה׳ עָלָיו מִמַּה שֶּׁהוּא מַכְעִיס בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. לְכָךְ נִזְכְּרוּ כָּאן שְׁנֵי הַהַשְׁחָתוֹת אֵלּוּ. וְהִגְדִּיל בְּיוֹתֵר הַהַשְׁחָתָה שֶׁגּוֹרֵם לְבָנָיו מִמַּה שֶׁהוּא מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ, כִּי לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וַיַּרְא ה׳ וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנוֹתָיו״, וְכָאן ״שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם״, אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁיחֵת לוֹ לְעַצְמוֹ מִכָּל מָקוֹם אֵין מוּם זֶה שֶׁבּוֹ גָדוֹל כָּל כָּךְ כְּמוֹ הַמּוּם שֶׁהוּא פּוֹגֵם בְּבָנָיו, כִּי דּוֹמֶה לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּנָיו הֵמָּה, זֶהוּ עִקַּר מוּמָם. דָּבָר אַחֵר, ״בָּנָיו מוּמָם״, זֶה עִקַּר מוּמָם שֶׁהֵם בָּנָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְלֹא הִבִּיטוּ אֶל צוּר אֲשֶׁר חֻצְּבוּ מִמֶּנּוּ, כִּי הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, וְהָיָה לָהֶם לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר דברים יג ה: ״אַחֲרֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ״, הַלֵּךְ אַחֲרֵי דְּרָכָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ״, וְהָיָה לְךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו. דָּבָר אַחֵר, שֶׁ״בָּנָיו״ רֶמֶז לְמַעֲשָׂיו שֶׁנִּקְרְאוּ תּוֹלְדוֹתָיו שֶׁל אָדָם, הֵן תּוֹלְדוֹתֵיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים מַעֲשִׂים טוֹבִים, הֵן מַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר תהלים ז טו: ״וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר״. וְהָרָשָׁע אֵינוֹ מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת לְעוֹלָם, וּבְכָל תּוֹלְדוֹתָיו הָרָעִים שֶׁהוּא מוֹלִיד יֹאמַר כִּי לֹא בָּנָיו הֵמָּה. וְזֶהוּ עִקַּר הַמּוּם שֶׁבָּהֶם, שֶׁלֹּא יָשִׂים אָשָׁם בְּנַפְשׁוֹ בְּכָל תּוֹלְדוֹתָיו הָרָעִים, וְכִחֵשׁ לֵאמֹר כִּי לֹא בָּנָיו הֵמָּה, לֹא אֲנִי יְלִדְתִּים, וְסִבָּה לָזֶה, לְפִי שֶׁהֵם ״דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל״. כִּי מִצַּד הֱיוֹתוֹ דּוֹר עִקֵּשׁ אֵינוֹ מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת לְעוֹלָם, וְאוֹמֵר לְכָל מוֹכִיחַ: ״לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן״. סִבָּה שְׁנִיָּה, מִצַּד הֱיוֹתוֹ עוֹבֵר עֲבֵרָה וְשָׁנָה בּוֹ וּמֻרְגָּל לַעֲשׂוֹתָהּ פְּעָמִים רַבּוֹת, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה הַדָּבָר אֶצְלוֹ כְּהֶתֵּר יומא פו:, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: ״וּפְתַלְתֹּל״, כִּפְתִילָה זוֹ הַמְשֻׁלֶּשֶׁת כָּךְ הָעוֹבֵר וְשָׁנָה וְשִׁלֵּשׁ נַעֲשֶׂה לוֹ כְּהֶתֵּר וְאֵינוֹ שָׁב מִן דַּרְכּוֹ לְעוֹלָם.

6 רש״י פתח ↗

הלוא הוא אביך קנך. שֶׁקְּנָאֲךָ, שֶׁקִּנֶּנְךָ בְּקַן הַסְּלָעִים וּבְאֶרֶץ חֲזָקָה, שֶׁתִּקֶּנְךָ בְּכָל מִינֵי תַקָּנָה:

6 ספורנו פתח ↗

הַלַה׳ תִּגְמְלוּ זֹאת. אַחַר שֶׁכִּוֵּן לְתִתְּכֶם עֶלְיוֹנִים עַל כָּל הַגּוֹיִם בִּמְקוֹם מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. הַאֻמְנָם רָאוּי שֶׁתִּגְמְלוּ לוֹ זֹאת שֶׁתְּקַלְקְלוּ מִכַּוָּנָתוֹ לְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ וְלִמְנוֹעַ שֶׁלֹּא יַשִּׂיג אֶת הַתַּכְלִית שֶׁכִּוֵּן בְּאָמְרוֹ ״נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ״ בראשית א:כו.

1 ראשון הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃

2 יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃

3 כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃

4 הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פׇּֽעֳל֔וֹ כִּ֥י כׇל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃

5 שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃

6 הַ לְיְהֹוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃

1 אבן עזרא פתח ↗

האזינו. כבר פירשתי בספרי כי מלת האזינו מגזרת אזן כאילו אמר הטו אזן: וכבר הודעתיך שהגאון אמר כי טעם השמים. המלאכים וטעם הארץ. אנשי הארץ. או עדות הגשם היורד מן השמים והארץ תתן יבולה והנכון בעיני כי העיקר בעבור היותם עומדים לעולם וכן שמעו הרים גם אבן יהושע ושם כתוב כי היא שמעה וכבר רמזתי לך על נשמת האדם שהיא אמצעות בין הגבוהי' לשפלי' והיא תדמה הכל על צורת היכלה. ואף כי להבין גם היושבת בהיכל. על כן תגביה השפלי' ותשפיל הגבוהים:

2 ספורנו פתח ↗

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי. הִנֵּה תּוֹרָתִי הִיא תַּעֲרוֹף וְתָבֹא בְּשֶׁטֶף כַּמָּטָר לַמְּבִינִים הַמּוּכָנִים לְקַבֵּל מִבּוּעַ מְקוֹר חָכְמָה.

2 העמק דבר פתח ↗

יערוף כמטר לקחי. השמים משפיעים מטר לכן כל השפעות משולים ונדמים למטר. והזהיר שלא ישפיעו כי אם לקחי. רצונו ע״פ התורה והמצות. ולקחי הוא עומק ההלכות ועיון תורה שבא ביגיעה ועמל ומש״ה נקרא מקח כדאיתא במ״ר פ׳ יתרו עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות אי בשבי יכול בחנם ת״ל לקחת אי במקח יכול בכסף ת״ל מתנות. פי׳ מקח נעשה או בכסף או במחיר יגיעה. וע״ז פי׳ דלא בכסף אלא במחיר יגיעה ומש״ה נקראת לקחי. והמשיל ההשפעות הגדולות כמטר ועליהם גזר שלא ישפיעו כי אם לקחי. יגיעת התורה ובזכותה יבאו כל השפעות: תזל כטל. השפעות הקטנות המכונות ומשולות כטל. יבאו ע״י אמרתי זכות דברים קלים בתורה המובנים גם להמון ושלא ביגיעה: כשעירם. מטר היורד בחזקה כשעירים העפים במהירות: עלי דשא. המה גידולי ארץ הנזרעים וצריכים למטר חזק שיהי׳ גדל ומוציא כחות כל דשא לפי מה שהוא. כך תשפיע יגיעת לקחי לכל תבואה ופרי כשרונותיו: וכרביבים. הטל הבא בזכות אמרתי יהי׳ כרביבים שהוא גשם דק: עלי עשב. הוא הגדל בלי מזרע כמש״כ לעיל כ״ט כ״ב ואינו צריך כי אם גשם דק. ועי׳ להלן ל״ג כ״ח עה״פ אף שמיו יערפו טל:

3 ספורנו פתח ↗

כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא. הִנֵּה קוֹרֵא שֵׁם ה׳ הוּא הַמִּתְפַּלֵּל, כְּאָמְרוֹ ״קָרָאתִי שִׁמְךָ ה׳ מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת״ איכה ג:נה, וְכֵן ״וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ, קֹרְאִים אֶל ה׳ וְהוּא יַעֲנֵם״ תהלים צט:ו. אָמַר: אִם כֵּן, כַּאֲשֶׁר אֶתְפַּלֵּל עַל קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת בְּאָמְרִי ״כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ״ דברים לב:יא, וְעַל בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ בְּאָמְרִי ״ה׳ בָּדָד יַנְחֶנּוּ״ דברים לב:יב, וּבְסוֹף הַשִּׁירָה בְּאָמְרִי ״הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ״ דברים לב:מג, אַתֶּם שֶׁיְּדַעְתֶּם גָדְלוֹ בְּמוֹפְתִים שִׂכְלִיִּים מְבֹאָרִים בְּתוֹרָתוֹ.

3 העמק דבר פתח ↗

כי שם ה׳ אקרא. שהוא מהוה הכל: הבו גודל לאלהינו. המשגיח בפרטות עלינו ישראל כמש״כ בביאור פסוק שמע ישראל ה׳ אלהינו. דמשמעו דה׳ שהוא המהוה הכל הוא משגיח עלינו בהנהגת הליכות עולם הטבע שלנו. ע״כ אמר דעליכם השמים והארץ להיות נחתים מפני כבודו ית׳ לבטל רצונם ותשוקתם להשפיע כפי טבע היצירה אשר יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק. וכן כל המשפיעים יש להם תשוקה להשפיע. אבל הבו גודל לאלהינו מבלי להשפיע כי אם עפ״י השגחתו ית׳ לפי מעשי בני אדם עפ״י התורה זהו פשוטו של מקרא של שמים וארץ. אבל בגמ׳ תענית ד״ז פירש יערוף כמטר לקחי לענין למוד התורה וע״ש. ובברכות דכ״ב וכן בירו׳ שם פ׳ ז׳ למדו מדכתיב כי שם ה׳ אקרא שחייבין לברך ברה״ת לפניה. וא״כ אינו מתפרש כ״ז הדבור לשמים וארץ המשפיעים ומושפעים ברכות הטבע אלא הבינו עוד משמעות בשמים וארץ. והיינו ת״ח וזקני הדור מכונים בשם שמים המשפיעים כח רוחני בישראל וההמון המקבלים מכונים בשם ארץ. וכבר הראנו לדעת בס׳ ויקרא כ״ו י״ז עה״פ ושברתי את גאון עוזכם ונתתי את שמיכם כברזל וגו׳ שגם שם הבינו חז״ל משמעות שמים וארץ ת״ח והמון. וא״כ יהיה ביאור הענין שהזהיר את השמים והמה ת״ח שישמעו. וכמו שביארנו בפ׳ וילך שצוה משה להקהיל ביחוד לזקני ישראל ות״ח שבדור: ואדברה. המה הלכות קבועות: ותשמע הארץ אמרי פי. כאשר ישמעו ת״ח עומק הלכות ויהיו יגעים להאזין ולהקשיב אזי ימצאו המה דברים להשמיע להמון העם אמרי פי היינו דברים כבושים ונוחים אשר יהיו דבריהם בנחת נשמעים: יערוף כמטר לקחי. למוד הלכות המכונה בשם לקחי. יערוף כמטר. כי בשעה שהאדם הולך והמטר סוחף הרי כופף ראשו כדי שיהי׳ המטר טורד על העורף ולא על הפנים. כך העמל בהלכות נדרש שיהא ראשו כפוף כשור לעול וכחמור למשא. ואח״כ תזל כטל אמרתי יהא זוכה להזיל דברים כבושים מתקבלים על לב הבריות כטל: כשעירים עלי דשא. חוזר ללימוד לקחי שיהא כמטר היורד בחזקה על דשא הגדולים ובשעת שטיפת הגשם המה נכרעים אל האדמה ונראים כמתקלקלים ומ״מ היא עיקר גידולם. כך התורה בעמלה מתשת כח האדם אבל זהו עיקר גידולו ואין התורה מתקיימת אלא בזה האופן. ומש״ה נקראת מלחמתה של תורה דכהולכי מלחמה. ע״מ כן נכנסים שיהיה כמה מהם נזוקים והרבה נחלשים מרוב זהירות ועבודה כך הוגי תורה כמה מהם נחלים ונתשים אבל היוצא בשלום מן המלחמה מוצא שכרו משלם: וכרביבים עלי עשב. הטל מלחלח בנחת את עשב הדק ומרבהו. כך אמרי פי היינו דברי תוכחה הנאמרים בהמון מתקבלים בנחת ומרכך לבבם. והקדים למוד הלכות ללמוד הנוח כטל דכ״ז שלא השתקע האדם בעמל תורה המכונה לקחי אין לו להזיל עניני דרוש הנאמרים כטל באשר שנוח לטעות ולהטעות בהם : כי שם ה׳ אקרא. שהרי דברי נאמרים בברכה בשם ה׳ לפניה ע״כ יש בה כח להתברך בפיכם דהברכה היא תועלת להצלחת הלימוד: הבו גודל לאלהינו. ואתם ענו אמן כפרש״י ברכות דכ״ב. ובזה מתגדל כח הברכה ומוספת בה תועלת שהרי עניית אמן מגוף הברכה היא כפרש״י שם דמ״ז א׳ והכי אי׳ בירו׳:

4 אבן עזרא פתח ↗

והחל הצור תמים פעלו. להודיע כי כל מה שאירע לישראל בעבור מעשיהם הרעים היה:

4 רשב״ם פתח ↗

הצור תמים פעלו - שירה זו לעד היא. לפיכך מדברת השירה אחר שיבא לישראל פורעניות חטאתם. הצור תמים פעלו - בכל פורענות שהביא עליכם.

4 הרחב דבר פתח ↗

וכמו שאמרה חנה אל תרבו תדברו גבהה גבהה יצא עתק מפיכם כי אל דעות ה׳ ולא נתכנו עלילות. וכתיב ולו בוא״ו הענין דמכחישי ההשגחה העליונה באים בשלש טענות. א׳ שהקב״ה רם ומסולק מהעולם השפל. ואינו יודע הנעשה בארץ וע״ז כתיב בתהלים קל״ט אשר יומרוך למזמה. ב׳ שאע״ג שאם היה רוצה לדעת היה יודע מכ״מ עזב ה׳ את הארץ. כי במה נחשב האדם בריה קלה לעשות מאומה בעולם. ואין להקב״ה לחוש למעשיו כמו שאין לאדם לשום לב למעשה הזבוב בביתו. ג׳ אפילו יהיו מעשה האדם לרע מזיקים בעולם. אין כבודו ית׳ לשפוט בזה. וראוי לפני כבודו לוותר. על כל אלה אמרה חנה אל תרבו תדברו גבוה גבוה. לא תאמרו שהוא גבוה גבוה הרבה מבלי ראות למטה. יצא עתק מפיכם . נגד שתי טענות האחרונות שהעתיק הקב״ה השגחתו מן העולם יצא הרעיון של עתק מפיכם. ונתנה טעם על אזהרה הראשונה כי אל דעות ה׳ היאך אפשר לחשוב שאינו יודע מה בארץ. הרי הוא ברא דעות בני אדם וכל הידיעות הוא בראן. ואיך אפשר שאינו יודע. וכלשון הכתוב הנוטע אזן הלא ישמע וגו׳. ועל טענה שניה שאין לו לחוש למעשה האדם. אמרה ולו נתכנו עלילות של ב״א שכל פעולה נוגע לו כ״י לבנות ולהרס. ובירושל׳ וברבה פ׳ קדושים אי׳ כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו ר״ה בשם ר׳ יעבץ מהו מגיד לאדם מה שחו יוצר הרים ובורא רוח פי׳ דשחו של אדם יוצר הרים בטובם ובורא רוח לעקור הרים ברעתם. ועל טענה שלישית שאין כבודו ית׳ לנקום על רעת האדם. ע״ז אמרה חנה ולא נתכנו עלילות הכונה ושכר ועונש נעשה מאליו. וכמו שהוא אינו פועל מאומה. אלא שאחר שיסד עולמו כך שוב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב כמש״כ ר״פ ראה ובפ׳ בחקתי. וא״כ הנענש ה״ז כתינוק השולח ידו במכונה והוא נזוק ע״י גלגלי המכונה המזיקים בשעה שמעבטים ארחותם. ולא שייך לומר על בעל המכונה שיוותר להתינוק שלא יריעו לו הגלגלים כי קטן הוא כך העולם ומלואו כמכונה גדולה נתקן על מעשה האדם וא״א לוותר. והיינו דאי׳ בירושלמי שקלים פ״ה ובב״ר פ׳ תולדות אר״ח כל האומר הקב׳׳ה וותרן יוותרו מיעוהי. ר״ל כמו מי שאוכל דבר המזיק למענו וכי אפשר לוותר שלא יכאב לו כך הטבע א״א לוותר על עונשי עבירה אם לא ע״י תשובה שהיא רפואה. כ״ז אמרה חנה:

5 מלבי״ם פתח ↗

שחת. עת ישחת לו לעצמו עד שיהיה מומם וחסרונם מה שהם לא בניו של השם רק:

5 העמק דבר פתח ↗

שחת לו וגו׳. שני פסוקים הבאים מיוסדים על הקדמה אחת שבשירה זו מבואר שני חורבנות והגאולות היינו עד מקרא ל״ה לי נקם ושלם חרבן ב״ר. וזה המקרא הוא הגאולה מגלות בבל כאשר יבואר שם ואמר אי אלהימו הוא החורבן השני. ראו עתה וגו׳ היא הגאולה העתידה ב״ב. והנה ידוע דחרבן ראשון הי׳ בשביל ע״ז וג״ע וש״ד שהיה להכעיס להקב״ה. וחרבן ב״ש חרב מפני שנאת חנם וביארנו בס׳ במדבר ל״ה ל״ד שהיו עוסקים בתור׳ ועבודת ה׳ אך היה רוב ש״ד לש״ש שהיו דנים את העובר על איזה דבר שהוא צדוקי ומסור ומורידין וכדומה ובזה נעשה הנהגתם מקולקלת מאד והכל לש״ש וכאן הקדים להצדיק את פעולת ה׳ ואמר על חרבן ב״ר שחת לו. שהמה שחתו לו כ״י וכ״מ שנאמר השחתה הוא ע״ז ג״ע. וביאר המקרא לא. לא יעלה עה״ד שהקב״ה יפעל חלילה מעון הדור. אלא בניו מומם. שבניו נעשו בע״מ שהם חלק אלוה ממעל. וכשהשחיתו נעשו בע״מ כלשון המקרא כי משחתם בהם מום בם ובזה הרי הם כמו שחתו לו ועל דור חרבן ב״ש אמר דור עקש ופתלתול. שהוא הולך בעקשות ותועה מדרך השכל. ומפותל הרבה מעורב ומסובך מעשים טובים עם מעשים רעים. וקשה להפריד הטוב מן הרע באשר הרע נעשו לש״ש:

6 רמב״ן פתח ↗

עַם נָבָל וְלֹא חָכָם, שֶׁשָּׁכְחוּ הַטּוֹב שֶׁעָשָׂה לָהֶם. וְלֹא חָכָם, לְהָבִין אֶת הַנּוֹלָד, שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לְהֵטִיב וּלְהָרַע, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על דברים ל"ב:ו'. וְאוּנְקְלוֹס תרגום אונקלוס על דברים ל"ב:ו' תִּרְגֵּם, עַמָּא דְּקַבִּילוּ אוֹרָיְתָא, עֲשָׂאוֹ מִן נָבֹל תִּבֹּל שמות יח יח, שֶׁפֵּרֵשׁ בּוֹ מִלְאָה תִלְאֵה. יֹאמַר, עַם שֶׁנִּלְאוּ בַּעֲשִׂיַּת הַתּוֹרָה, וְלֹא יִתְחַכְּמוּ שֶׁהִיא לְטוֹב לָהֶם כָּל הַיָּמִים. וְכֵן אָמַר בְּגוֹי נָבָל דברים ל"ב:כ"א, בְּעַמָּא טַפְשָׁא, שֶׁנִּלְאוּ לִהְיוֹת חֲכָמִים אוֹ בַּעֲלֵי דָּת. ור"א אָמַר אבן עזרא על דברים ל"ב:ו' נָבָל בְּמַעֲשֶׂה, וְלֹא חָכָם בַּלֵּב. וּלְפִי דַּעְתִּי הָעוֹשֶׂה טוֹבַת חִנָּם יִקָּרֵא נָדִיב, וּמְשַׁלֵּם רָעָה לְמִי שֶׁהֵטִיב עִמּוֹ יִקָּרֵא נָבָל, וְהוּא שֶׁאָמַר ישעיהו לב ה לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב, כִּי הוּא הֶפְכּוֹ. וּלְכָךְ אָמְרוּ עַל נָבָל הַכַּרְמְלִי שמואל א כה כה, כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ, כִּי דָּוִד עָשָׂה עִמּוֹ טוֹבָה גְּדוֹלָה וְשָׁמַר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְהוּא לֹא רָצָה לְשַׁלֵּם לוֹ גְּמוּל וַיָּעַט בְּמַלְאָכָיו וַיִּבְזֵהוּ. וְזֶהוּ טַעַם הַכָּתוּב בַּחֲבֵרָיו שֶׁל אִיּוֹב איוב מב ח, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה, כִּי הָיוּ הֵם מְלַמְּדִים זְכוּת עַל מַעֲשֵׂה הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא שֶׁהוּא בְּמִשְׁפָּט, וְאִם יָרַע לָהֶם תֵּרָאֶה נְבָלָה. וְיִתָּכֵן שֶׁיִּקָּרֵא כֵן בַּעֲבוּר שֶׁהוּא נוֹפֵל מִבְּנֵי אָדָם, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶיהָ ישעיהו א ל, כְּמוֹ נוֹפֶלֶת עָלֶיהָ, וְיִקְרְאוּ הַמֵּתָה נְבֵלָה, שֶׁנָּפְלָה לָאָרֶץ וּמֵתָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר שופטים יד ח לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה. אִם כֵּן יֹאמַר הַכָּתוּב, הֲזֹאת תִּגְמְלוּ אֶת הַשֵּׁם עַל הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשָׂה עִמָּכֶם, עַם נָבָל שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה, וְלֹא חָכָם לָדַעַת כִּי לְנַפְשָׁם גָּמְלוּ הָרָעָה הַזֹּאת, לֹא לָאֵל, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר איוב לה ו ז, אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ, אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח, הֲלֹא הָאֵל הוּא אָבִיךָ, כִּי הוֹלִידְךָ וְגִדֶּלְךָ, וְהוּא קָנֶךָ, שֶׁשָּׂמְךָ קִנְיָן, כִּי הוֹצִיאֲךָ מֵאַיִן וְהָיִיתָ יֵשׁ, וְכָל יֵשׁ יֵשׁ לוֹ קִנְיָן, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ משלי ח כב, וְכֵן קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ בראשית יד יט, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּיו. וְהוּא צוּר עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ, כִּלְשׁוֹן וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד איוב לא טו:

6 כלי יקר פתח ↗

עַם נָבָל וְלֹא חָכָם. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין ״וְלֹא חָכָם״ הֶפְכּוֹ שֶׁל ״עַם נָבָל״, מִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה לִי שֶׁכָּךְ פֵּרוּשׁוֹ, כִּי בְּמִלַּת ״נָבָל״ בָּאוּ פֵּרוּשִׁים שׁוֹנִים בְּדִבְרֵי הַמְפָרְשִׁים, וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ נְדִיב לֵב נִקְרָא ״נָבָל״, וּרְאָיָה מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר ישעיה לב ה: ״לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ״, מִכְּלָל שֶׁהַנָּבָל הֵפֶךְ הַנָּדִיב. וְנָבָל הַכַּרְמְלִי יוֹכִיחַ, כִּי הוּא אָמַר שמואל א׳ כה יא: ״וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְגוֹ׳ וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה״, וְעָלָיו נֶאֱמַר שם כה כה: ״כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא, נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ״. וְאוּלַי נִגְזָר שֵׁם זֶה מִן לְשׁוֹן יוּבַל וִיבוּלָהּ, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ אַף מַה שֶּׁאַתָּה מוֹבִיל לָהּ, כָּךְ זֶה שֶׁאֵינוֹ נְדִיב לֵב, כָּל הַיּוֹם הוּא מוֹבִיל מֵאֲחֵרִים אֵלָיו אֲבָל הוּא לֹא יִתֵּן כְּלוּם לַאֲחֵרִים. וְהִנֵּה זֶה הַטּוֹעֶה חוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵיזוֹ צֹרֶךְ בְּמִצְווֹתָיו, מִי הֱבִיאוֹ הֲלוֹם לַחְשׁוֹב מַחֲשָׁבָה נִפְסֶדֶת זוֹ, אֵין זֶה כִּי אִם מִצַּד שֶׁהוּא עַצְמוֹ נָבָל וְלֹא נָדִיב, וְרָחוֹק בְּעֵינָיו שֶׁאֶחָד יַעֲשֶׂה אֵיזוֹ טוֹבָה לְזוּלָתוֹ בְּחִנָּם אִם לֹא שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַמְקַבֵּל טוֹבָתוֹ יַחֲזוֹר וִישַׁלֵּם לוֹ כִּגְמוּל יָדוֹ, כִּי אִם אֵינוֹ מְצַפֶּה לְתַשְׁלוּם גְּמוּל – לָמָּה יַעֲשֶׂה טוֹבָה לְזוּלָתוֹ בְּחִנָּם, כָּךְ הוּא חוֹשֵׁב גַּם עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בִּרְאוֹתוֹ גֹּדֶל הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ אִתּוֹ, יַחְשׁוֹב, לָמָּה זֶה עוֹשֶׂה הַטּוֹבוֹת הָהֵם עִמָּדִי בְּחִנָּם, אֵין זֶה כִּי אִם לִכְדֵי שֶׁיְּקַבֵּל גַּם הוּא תּוֹעֶלֶת מִמֶּנִּי יוֹתֵר מֵהֵמָּה. עַל כֵּן קָרָא לְחוֹשֵׁב מַחֲשָׁבָה זוֹ ״נָבָל״ וְלֹא נָדִיב, כִּי רָחוֹק בְּעֵינָיו שֶׁיַּעֲשֶׂה ה׳ אֵלָיו הַטּוֹבוֹת עַל צַד הַנְּדִיבוּת וְהַחֶסֶד. לָכֵן נֶאֱמַר בְּסָמוּךְ: ״וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ״, רָצָה לוֹמַר דִּבֶּר עָלָיו כְּדַבֵּר עַל אֶחָד הַנְּבָלִים, וְעַל כֵּן מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה ״בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם״. עוֹד קְרָאוֹ ״לֹא חָכָם״, כִּי מִלְּבַד מַה שֶּׁהוּא נָבָל וְלֹא נָדִיב, הִנֵּה הוּא בֵּן לֹא חָכָם, כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַל עַל זֹאת.

שני »