1
א הקדמה ט' שרש המצות מכתבי מרן האריז"ל ז"ל מרן ז"ל בטעמי המצות. דע כי יש ד' מיתות ב"ד ויש מיתה ב"ש ויש כרת וב' אלו האחרונים חשובים לאחד כי שניהם ב"ש וכו' אך המיתות ב"ד חלוקים במציאותם עצמם והנה הם ה' מיתות כנגד ה"ג המכוסים בדעת ז"א כי כל הלאוין הם גבורות כנודע עכ"ל. הנה מן הצורך להקדמה זו. מי שעבר ח"ו ידע כי פגמו הוא בדעת. ויראה לתקן הדע"ת בשובו אל י"י להודיע לבני האדם גבורותיו ולראות שיהי' דבוק בדעתו תמיד ואהבתו ויראתו ית"ש ובתורתו ומצותיו. וכיוצא ישמע חכם ויוסף לקח ומי שחלק לו הש"י יכוין בשמות הדעת כמבואר בכתבי מרן ז"ל ונ"ל לכוין לפעמים שם אהי"ה. גושפנקא דחתים בי' שמיא וארעא לא קבלתי זה והש"י יודע:
2
ב עוד מדברי מרן זצלה"ה. ואמנם ה' אלו רצ"ל הג' הנ"ל הם מתפשטים בה' קצוות דז"א מעורבים עם חסדי ז"א כנודע ויש בהם ב' חלוקות ב"ג שלש מכוסים וב"ג וב"ש מגולים והמכוסים נק' לאו שאין בו מעשה. כי בהיותם מכוסים אין בהם מעשה. והמגולים הם נק' לאו הניתק לעשה פי' כי כל עשה הוא בחסדנו. והנה גבורות אלו הנמתקים עם החסדים ניתקו לעשה כי הוסרו ונמתקו מבחי' הגבורות ונעשו חסדים. ואמנם על ב' בחי' אלו אין לוקין עליהם כי החסדים הם מבסמים אותם עכ"ל ולפי"ז תתבונן ידידי את אשר כתבתי בהקדמה ה' בשם הפרמ"ג. בלאו הניתק לעשה אם לא קיים העשה מיפסל לעדות הגם דאינו חיוב מלקות הוא משום חומר העון לא יכופר במלקות הנה לפי דברי מרן אינו כן. וכן בלאו שאין בו מעשה שכתבתי לשם דנ"ל דמיפסל מדאורייתא עיי"ש ולפי דברי מרן ז"ל אינו כן. אך כבר כתבנו דאין להוציא דין ע"י הטעמים כי אין סוף לטעמי תורתינו. עכ"ז הדבר הזה הוא בספק. ויהי' איך שיהי' ודאי מדרבנן מיפסל נ"ל:
3
ג ע"ש ז"ל ואמנם מ"ע הם בבחי' החסדים כידוע כי שם א"ל בחסד וא"ל במילואו גי' קפ"ה ו"ב א"ל גי' ש"ע נ"ל ב"פ א"ל נגד החסדים המכוסים והמגולים נ"ל שהם מצית עש"ה שהוא ש"ע וד' אותיות של ב' א"ל והכולל הרי עש"ה נ"ל חשבון האותיות והכולל נגד ב"פ שנכללים הה' חסדים שמתפשטין עד הוד ונכללים ביסוד. לזה מרמז הכולל. ונכללים אח"כ במלכו"ת שבו. לזה מרמז חשבון האותיות כי במלכות שבכל פרצוף הוא חשבון מנין האותיות כנודע. והש"י יודע הנה לדעתי בביטל מ"ע כאשר ישוב אל י"י יתעסק בחסדים לגמול חסד בגופו ובממונו ויכוין לשם א"ל במילואו. נ"ל:
4
ד ע"ש ז"ל עיין מה שארז"ל כל ל"ת שבתורה נשים חייבות חוץ מבל תשחית וכו' וכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות וכו' והטעם הוא לפי שכל ל"ת הוא בגבורה שהוא חלק הנשים חוץ מבל תקיף שהאשה אין לה דיקנא. אבל מ"ע הם החסדים המכוסים ולכן נשים פטורות לפי שאין הנשים שהם לאה ורחל נוטלות חלק בהם לפי שלאה אינה יכולה ליטלם רק בכיסוי גמור ורחל ג"כ אינה נוטלת לפי שהיא אינה מתחלת רק מן החסדים במגולים למטה ואלו נק' שהזמן גרמא רצ"ל המכוסים לפי שכבר ידעת שיחודא החסדים צריך המשך זמן וזהו במכוסה לפי שמעכבים אותם המחיצות מלירד. ונמצא כי הזמן גרמא להם לירד. אבל החסדים המגולים יורדים בתוכו במרוצה לפי שאין להם מחיצות המעכבים אותם כנ"ל אצלינו וכו' ולכן נק' מ"ע שאין הז"ג שאלו נוטלם רחל לכן הנשים חייבות בהם עכ"ל. הנה בכאן נראה מדבריו הקדושים דמ"ע שהז"ג הם מבחי' חסדים המכוסים. ומ"ע שאין הז"ג הם בחי' המגולים והנה בסמוך בדף שאחריו נראה בהיפך. וז"ל למה נשים פטורות ממ"ע שהז"ג לפי שכבר נודע שהנו"ק היוצאת מהחזה דדכורא ולמטה ובאותו מקום הם דבוקים ביחד ומקום ההוא יקרא זמ"ן כי הזמן היות בחי' יו"ם ובחי' לילה נק' זמ"ן וז"א נק' יום ונו"ק נק' לילה נ"ל דמש"ה זמ"ן בגי' מהב"ן וכל המצות אשר הם תלוים נגד המקום ההוא מהחזה ולמטה נק' מ"ע שהזמן גרמא וטעם הנ"ז כי שם נק' זמ"ן ומשם ולמעלה חייבת כי אין הזמן גרמא אבל מ"ע במקום חיבורם הוא מ"ע שהז"ג. ולכן הנשים פטורות ממ"ע שהז"ג דנו"ק אתכלילת בדכורא א"כ בעשות הזכר את המצוה אין הצורך שגם הנשים תעשנה לבדה כי כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה המצוה כי רמ"ח איברים שלה נכללים ברמ"ח איברים שלו ומהם נעשים אבל מל"ת הם נגד שס"ה גידין ויש לו שס"ה בפ"ע ולה שס"ה בפ"ע כי הם נבדלים אותם דדכורא מאותם דנו"ק ואינם מחוברים רק בבשר העליון והחיצון של רמ"ח איברים ולכן גם היא חייבת בהם בפ"ע עכ"ל. הנה אתה הראת לדעת דס"ל דמ"ע שהז"ג תלויות מהחזה ולמטה אשר שם החסדים המגולים. ומ"ע שאין הז"ג תלויות מהחזה ולמעלה אשר שם המכוסים. והנה הסברות המה הפוכות לא ידעתי לפרשם עד יערה עלינו רוח ממרום. ונ"ל דנ"מ רבתי איכא בין השני סברות. דלסברא השניה אם רוצים הנשים לברך אמ"ע שהז"ג. רשאין דשייך למימר וצונו. דהציווי מגיע גם להם רק שיוצאין בעשיות הדכורא דרמ"ח איברים שלה כלולים ברמ"ח שלו הג"ה מה שכתב דרמ"ח איברין שלה כלולין ברמ"ח דילי' משא"כ הגידין כתב הר"ב מרן ז"ל שם הטעם. כי עצמות ואיברין אין לה רק מה שלוקחת ממנו וז"ש אשתו כגופו דמיא. אך הגידין הם החיות והדם המתפשט אח"כ לעצמות וזה לוקחים הזו"נ ביחד מאו"א ע"כ בזה אינה צריכה אליו ע"כ יש לה שס"ה גידין בפ"ע עיי"ש. ע"כ ההג"ה: משא"כ לטעם הא' אין שייך לומר וצונו דאין להם שום חלק בזה והבן:
5
ה טעם למספר שס"ה ורמ"ח. כתב הרב מרן ז"ל וז"ל רוצה לבאר שם טעם אומרם שמי עם י"ה שס"ה זכר"י עם ו"ה רמ"ח והענין הוא כי הלא הגידין אשר בהם בחי' הדם מתפשט לחיות הגוף כנודע הנה הם רמוזים בשם י"ה במילואו שמי עם י"ה שס"ה והענין כי חיות האדם נמשך מאו"א הנק' י"ה והוא באופן זה י' דשם י"ה במילואה גי' ך' ה' של שם. שהוא סוד אימא אשר בה סוד הצינורות נ"ל דצ"ל הציורי"ן סוד וייצר י"י וכו' כי ה"ם נקודת צירי ולכן ה' של שם הרומז בה נצטיירה בסוד ב' ציורים כי צורת ה' הוא ד"י או ד"ו ושניהם גי' ך"ד עם יו"ד הנ"ל הרי הכל בגי' דם כי הדם הוא נמשך מאו"א לגידים כי כל חיות נמשך מאו"א ולכן השס"ה גידין הם למעלה בשם י"ה שהוא גימט' ט"ו ועם ב' אותיות י"ז בגי' גי"ד וכו' ואמנם היות מספרים שס"ה גידין הוא ג"כ משם י"ה כי הלא בארנו כי שם י"ה הוא גי"ד שהוא י"ז והנה גם הוא ד"ם כנ"ל. וכאשר נמנה גי"ד פעמים ד"ם וכו' יהי' גימ' תשמ"ח תסור שס"ה גידין לו ושס"ה לה נשאר ח"י וזה גי"ד עם הכולל גי' ח"י וה"ס הגיד והאבר הקדוש אשר בכללותו נתגדל טוב"ו להיות חי וקיים הבן נ"ל והשם הטוב יכפר וסוד זכ"ר הנק' חי העולמים אשר גי"ד זה מיוחד בו ואין אחר כמוהו דוגמת שאר השס"ה גידין שהם כפולים ואינה צריכה היא אליו ולכן חייבת במל"ת. אך רמ"ח מ"ע המה מחוברים וכו' הרמ"ח שלו והרמ"ח שלה הכל אחד הוא כי הרמ"ח מ"ע יוצאים מב' אותיות ו"ה כי זכרי עם ו"ה רמ"ח והנה רמ"ח אלו הם בסוד אותיות ו"ה שהם זו"נ כי שם מתחברים שניהם אב"א בסוד האברים והבשר וכו' ולכן הרמ"ח מ"ע הם למטה. והשס"ה מל"ת הם למעלה כי הם דם חיות האברים הנמשך מאו"א כצ"ל ויש שם ט"ס ובזה יתיישב כי לכאורה הי' ראוי להיות להיפך רצ"ל רמז י"ה במ"ע ו"ה בל"ת ואמנם מב' אותיות ו"ה עם ב' אותיות הוא בגי' י"ג וכו' בסוד המילוי והיא במילוי אלפין להיות בואיהם ואו הא בגי' י"ט והוא רמוז אל הנוקב' וכו' בגימ' חו"ה ונאמר עתה י"ג פעמים י"ט גי' רמ"ח ע"ה הרי א"כ כי אין כאן רק רמ"ח לבד משא"כ בשס"ה שהם כפולים עכ"ל:
6
ו ועפי"ז יש לפרש מ"ש הנביא ופדויי י"י ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם וכו' רצ"ל כאשר ישובון אל י"י על השס"ה לאוין וכו' הוא דכר ונו"ק א"כ הם ב"פ שס"ה והגיד הכוללם. וגם בזה ישובו על חטא הברית. הנה יהי' עי"ז שמחת עולם על ראשם. אז תשמח בתולה בתולת ישראל במחו"ל כאשר ימחלו לבני ישראל את העונות ובחורים וזקנים יחדיו. יש לפרש בחורים היינו אותן שלא טעמו טעם חטא. וזקנים. היינו אותן שחטאו ואח"כ שבו כענין שאמרו בשמחת בית השואבה. הצדיקים גמורים אמרו אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו והבעלי תשובה אמרו אשרי זקנותינו שכיפרה על ילדותינו. או יאמר בחורים וזקנים דלפעמים תבא אל העולם נשמה שכבר היא בג"ע במילואה וטובה שכבר תיקנה בעוה"ז הכל. רק נשלחה מחדש לעוה"ז לצורך הדור הנה אותן הנשמות מבטיח להם הקב"ה שאל יזדקר לפניהם שום חטא ועון הנה אותן הנשמות נק' זקנים שכבר קנו חכמה. וכבר היו לעולמים בתיקון. משא"כ הנשמות הבאים לצורך עצמן הנה אז ב"ב יהיו בחורים וזקנים שכבר יתוקנו כולם ויהיה שמח"ת עולם על ראשם:
7
ז ע"ש הא דאמרינן שמ"י עם י"ה שס"ה מל"ת. להיות דע"י מצות ל"ת גורם ייחוד או"א. הנה אחורי אבא קפ"ד. גם אבא ה"ס י' הנה הוא קצ"ד. ובאימא ריבוע ס"ג הוא קס"ו. ואימא סוד ה' הרי קע"א הרי ס"ה שס"ה. ב' אחוריים בלבד בגי' שמ"י ובהצטרף י"ה שבהם הוי שס"ה. כי ע"י קיום מל"ת גורם חיבור אחורים דאו"א עם הפנים שלהם ולהיות זיווג או"א נעלם מאד ע"כ אותיות מצו"ה והוא הוי' ממש רק י"ה מתחלף בא"ת ב"ש. להורות המצות התלויות בי"ה היינו ל"ת גורמים יחוד הנעלם משא"כ מע"ת וי"ה בו"ה ואותיות אלו הם במילוי באותיות מצו"ה:
8
ח ע"ש יש ג' מינים בעשיית המצות. א' שמתקן הפגם שפגם באבי"ע. ב' עושה יחוד או"א. ג' עושה זיוג זו"נ והחילוק שבין יחוד לזיוג הוא כי היחוד הוא ב' גופים כביכול מתחברים ונעשים אחד. משא"כ זיוג הוא התייחדות והתחברות השפעה בפנימיות הבן ע"כ אותיות מצ"ה במצו"ה הוא בחילוף. כי באו"א עושים רק יחוד והבן: ועתה נתחיל לדבר בענייני המצות בפרטות וזה מלאכתינו. לדבר בכל מצוה ומצוה הדבר המצטרך להם עפ"י התורה אופני המחשב"ה. דבו"ר מעש"ה שבכל מצוה. וגם לבאר טעמים בכל מצוה ומצוה מפי סופרים וספרים ואת אשר מצאה ידינו. ונפל חבלינו בנעימים להמציא משכלנו טעמים בכל מצוה ולבאר בכל מצוה נצחיות המצוה בכל עת הגם שאינה נהוגה במעשה בכל עת עכ"ז ענפי המצוה מישך שייכי בכל עת. ובכל מצוה לחדש איזה ענין מחודש בכדי לצאת ידי חובת ת"ת של המצוה שהוא בתי' דב"ר. יהי י"י אלקינו עמנו ויעזרינו ע"ד כ"ש. והנה זכור חזכור את אשר הקדמנו דהגם שמצוה גדולה לחפש ולפשפש טעמים בכל מצוה ומצוה אעפי"כ אין לסמוך על הטעמים להמציא על ידם דינים. בענין איכות המצו'. כי לטעמי המצות אין סוף וחקר ואפילו יש מקום שאין טעם זה במציאות אעפי"כ לא תפול חיוב המצוה כי עוד טעמים יש עד אין חקר. וזה הוא שהכלל מסור בידינו אי"ן טע"ם למצו"ת הגם דודאי יש טעמים לכל מצוה. אך הכוונה דאין טעם למצות לחדש דינים על ידם זולת המקובל בפירוש. פוק חזי מ"ש הרב בעל מנחת יעקב בריש ה' נדה. המציא דינים ע"י הטעם. ותשוב ותראה מה שכתב עליו הרב הגדול מהו' יהונתן ז"ל בספרו תפארת ישראל. עיי"ש ותבין:
