1אשם הוא פרש״י למד על אשם שמתו בעליו וכו׳ כלומר לא הספיק להקריבו עד שמתו הבעלים או שנתכפרו בעליו. כלומר אשם זה אבד בעודו חי ובעליו הקריב אחר ואחר כך נמצא אע״פ שזה עומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח אם שחטו סתם אינו כשר לעולה עד שנתק לרעייה. פי׳ מסרו לרועה ושחטו סתם כשר לעולה ולשון קיץ כאדם האוכל תאנים בקנוח סעודה כך פרש״י בפר׳ החליל.1כל זכר לרבות בעלי מומים.2קדש קדשים לרבות זבחי שלמי צבור שלא יהו נאכלין אלא לזכרי כהונה.3הוא פרט לתודה ואיל נזיר.1והכהן המקריב לכל בני המשמר קורהו כהן.1בלולה בשמן וחרבה המנחה צריכה להיות בלולה בשמן, ואם לא, מספיק שתהיה חרבה.1אם על תודה יקריבנו התודה טעונה סמיכה, ותנופה לאחר שחיטה.2והקריב על זבח עם זבח וכן על חלת לחם דוגמא על שדה הארץ יחשב.3וסלת מרבכת למדנו לרבוכה שתהא סולת.4חלת בלולת בשמן הרי רבוי אחר רבוי למעט שאינו כשאר מנחות ללוג שמן אלא לחציו.1על חלת לחם עם חלת.1תרומה לה' איני יודע כמה הריני דן נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה מה תרומת מעשר א׳ מי׳ אף זו א׳ מי'.2לכהן הזרק את דם השלמים לו יהיה. והשאר נאכל לבעלים.1ובשר זבח תודת שלמיו.1ואם נדר שנדר כשהצר לו.2ביום הקריבו את זבחו יאכל לאחר הקרבה.1ביום השלישי באש ישרף בנין אב לכל הנשרפין שלא יהיו נשרפים אלא ביום.1כל טהור יאכל בשר טהור.1וטמאתו עליו פרש״י ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה אלא חכמים למדוה בג״ש. ג׳ כריתות וכו׳ כדתניא בפרק קמא דשבועות אמר רבי אבהו שלש כריתות בשלמים למה פרש״י שלש כריתות באדם טמא האוכל קדשים. אחת בפרשת אמור, כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו ונכרתה וגו׳ ואמרינן במסכת זבחים פ״ד דהאי יקרב אכילה היא והאי דנקט לשון הקרבה דמיירי בראוי ליקרב כגון שטמא זה אכל קדשים שקדשו בכלי שרת. ושתים מן הכריתות, כאן בפרשת צו והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה וגו'. וסמיך ליה ונפש כי תגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים ונכרתה וגו'. אחת לכלל, ההיא דאל הקדשים שבפר׳ אמור לפי שכלל כל הקדשים. ואחת לפרט, אחת מן השתים אחרות שבכאן בפרשת צו ומדה זו נדרשת בתורת כהנים בתחלת הספר בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו׳ כיצד בפרשת אמור כתיב והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים והלא מהאי קרא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו שלמים בקרא דפרשת צו דוהנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים להקיש שאר קדשים אליהם לומר מה שלמים שהם מיוחדים שהם קדשי מזבח וחייבים עליהם כרת משום טומאה אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבים עליהן כרת משום טומאה. וא״ת למה אין אלו הפסוקים נדונין בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט ותשמע מיניה שלמים אין, שאר קדשים לא ואע״פ שהן קדשי מזבח. וי״ל משום שהפסוקים מרוחקים זה מזה והם כשני ענינים. וכן מפורש במנחות בפרק כל המנחות באות מצה דהיכא שהפרט מרוחק מן הכלל נדון במדת דבר שהיה בכלל כו'. ואחת פי׳ שלישית מן הכריתות האלו שהיא יתרה נכתבה לדברים שאינן נאכלים כגון עצים של מערכה ולבונה וקטורת אם אכלן הטמא חייב כרת הכי מיתנייא והכי פרש״י בפרק קמא דשבועות. ולפי הפשט וטמאתו עליו בטומאה היוצאת עליו מגופו של זה הכתוב מדבר.1ונפש כי תגע בכל טמא בזר הנוגע בטומאה וטומאתו עליו דכתיב בפרשת אמור בכהן טמא שאכל קדש.1כל חלב שור וגו׳ אזהרה שמענו עונש מניין ת״ל כי כל אוכל חלב וגו׳ כל חלב שור וגו׳ אהדריה לקרא להוציא בהמה טמאה וחיה ועוף שאין דין איסור חלב נוהג בהם.1מן הבהמה אשר יקריב ממנה ממין אותה בהמה ואפילו היא חולין.1וכל דם לא תאכלו אזהרה שמענו עונש מניין תלמוד לומר כל נפש אשר תאכל כל דם.2בכל מושבתיכם אע״פ שהם ודאי חולין בגבולין.1המקריב את זבח שלמיו שלמים טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.1ידיו תביאינה פרש״י כשמביאה מבית המטבחים הוא כהן ולכך פרש״י שלשה כהנים זקוקים לה.2את החלב על החזה עם החזה.1זאת משחת שכר משחתם שיהיו נמשחים לעבודתו. ד״א לשון גדולה כמו למשחה בהם.1ביום משחו אתם בי״ת במקום מ״ם כמו מיום המשח אותו פי׳ מיום שיהיו נושאים ינתן להם זה לחק עולם.1זאת התורה לעלה עור העולה.2ולמנחה הנותרת מן המנחה. ולחטאת ולאשם הבשר נאכל לכהנים.3ולמלואים אלעיל קאי אפרשת מלואים שבפרשת תצוה.4ולזבח השלמים החזה ושוק ולחמי תודה.1להקריב את קרבניהם לה׳ במדבר סיני שהרי לא הקריבו קרבן עד שבאו למדבר סיני והמזבח שבנה משה במלחמת עמלק היה בחורב והוא הר סיני ושם ישבו ישראל שנה פחות עשרה ימים שהרי בראש חדש סיון של שנה ראשונה באו להר סיני וכתיב בשנה השנית בחדש השני בעשרים לחדש נעלה הענן וגו׳ ובשאר מדבר לא הקריבו כמו שאמר הנביא הזבחים ומנחה הגשתם לי בני ישראל במדבר וגם פסח לא עשו רק במצרים ובמדבר סיני וקרבנות יום הכפורים בשנה השנית.
