1בהתודע יוסף שהוא מן ידע.2כי נבהלו מפניו יראו ודאגו על אשר עשו לו.3גשו נא אלי לומר להם ענין המכירה בלחישה שלא ישמעו אחרים. ד״א הם יכולים ליגש כי הם הרבים אבל הוא לא יכול ליגש שאם יגש לזה יתרחק מזה ולא לכבודו נתכוין אלא לכבודם נתכוין. פרש״י הראה להם שהוא מהול ואין לחוש שמא ישמעאל הוה משום דאיכא הכירא טובא שהישמעאלים אינם נימולים עד לאחר שלש עשרה שנה ומחמת תשמיש אין בו פריעה אבל בני ישראל הנימולים כשהם קטנים הפריעה ניכרת יפה. ואעפ״י שהמצריים נמולים היו כמו שפרש״י אשר יעשה לכם תעשו, היינו מחמת דוחק רעב, אבל הוא עשיר אם כן לא מל אם לא היה יהודי. ד״א השבטים לא היו יודעים במצרים שהם נמולים ולכך היה להם להכיר ביוסף במילתו.4רדה אלי לא אמר רד כבר עברה שנה ממנין רד״ו.5ועיני אחי בנימין פי׳ אם לא תרצו להגיד בשביל השבועות הרי בנימין אחי שלא היה בשבועה הוא יגיד לאבי. ד״א גם בנימין יש לו לדאג יותר מכם שמא אני מת שהרי לא היה במכירתי יכול להאמין דברי כי פי המדבר אליכם ועד עכשיו היה המליץ בינותינו.6את כל כבודי שיש לי במצרים ולא ידאג לבא כי בידי סיפק ויכולת להטיב לו.7על צוארי משני צדדי הצואר שבשביל שהוא כפול נכתב בלשון רבים.8לכלם נתן לאיש חלפות שמלת הלמ״ד בפתח.9חלפת שמלת חלוקים ומכנסיים שדרך בני אדם להחליף ודומה לו היא שמלתו לעורו זהו החלוק הטפל לעורו. וי״א מלבושי בגדים לפי שגרם להם שקרעו בגדיהם שלא כדין כשצוה לתת הגביע באמתחת בנימין ונתביישו על שהיו קרועי בגדים. ולבנימן על ידי שלא היה במכירתו נתן שלש מאות כסף אבל לשאר אחיו שמכרוהו לא נתן כדי לקנוס כל א׳ עשר ידות יותר מדמי עבד. כמו שאמרו רבותינו בגיטין פרק השולח המוכר עבדו לעובד כוכבים קונסין אותו עד עשרה בדמיו. והשלש מאות כסף הם עשר ידות מדמי עבד כדכתיב בפרשת משפטים כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו.10וחמש חלפת שמלת אחת על שקרע בגדיו עם אחיו והשנית על שהוא בן אמו והשלשית על בושתו שהוציא עליו שם גניבה ושתים שהיה מחייבו תשלומי כפל. ד״א וחמש חלפת שמלת על דרך ותרב משאת בנימן ממשאות כלם חמש ידות.11שלח כזאת כעין המתנה שנתן לאחיו שלח לאביו משא עשרה חמרים של חליפות בגדים. מטוב מצרים משש ורקמה חטובות אטון מצרים. עשרה חמרים, ועשר אתנת לעשר אחיו לאיש שתי בהמות להנהיג ואע״פ שבנימין חזר עמהם. לא רצה להטריחו.12וישלח את אחיו כל לשון לויה משקל דגש וכשהוא לשון שליחות לחזור משקל רפי.13אל תרגזו בדרך אל תפחדו משום דבר, להביא כל מקניכם ורכושכם וכל אשר לכם מאחר שאתם אחי כי שלום לי מכל צד ולי כל הארץ, לשון לב רגז. ד״א אף כי הטענתי אתכם עושר כל כך בימי רעב שלסטים מצויין אין לכם לירגז.14ויפג לבו לשון אל תתני פוגת לך לשון הנחה פי׳ וינח לבו כי לא נבהל עוד ולא נתעורר במה שאמרו לו כי לא האמין עד שראה העגלות. ד״א לשון טיול ושמחה וחברו ביומא אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה שהיה הדבר עליו כשחוק. ותרגומו מוכיח והווי מליא פייגין על ליביה.15את כל דברי יוסף פרש״י זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא נאמר אשר שלח פרעה, כלומר לפיכך לא נאמר כאן אשר שלח פרעה עד שעת כניסתן למצרים כדכתיב אשר שלח פרעה.16אשר שלח יוסף אמר יעקב לא היה מוציא בני עלי יציאות על חנם לטרוח ולהביא כמה עגלות אם לא היה בני. כאן פרש״י סימן מסר להם במה היה עוסק ושפירש ממנו בעגלה ערופה, וא״ת מה סימן הוא זה אלא אביו ליוהו כדמתרגמינן וישלחהו מעמק חברון ואלויה אמר לו יוסף לאביו חזור בך אמר לו בני גדולה לויה שעתידה פרשת עגלה ערופה שנוספה בתורה, כדכתיב ידנו לא שפכה את הדם וכי תעלה על דעתך שסנהדרין הורגין אלא לא פטרנוהו בלא מזון ובלא לויה, וסימן בחון הוא שלא היה יודע בו אלא אביו והוא. וי״מ שבאותן עגלות ששלח היו בהן עגלות למשוך אותם ובכך היה סי׳ שהלשון נופל על הלשון כמו ששנינו עגלה המושכת בקרון פסולה לעגלה ערופה, והוכחה יש בדבר דכתיב אשר שלח על פי פרעה וכי צריך היה יוסף שהיה שליט ליטול רשות לשלוח עגלות לאביו אלא מהעגלות היה צריך ליטול רשות שאין פרה וחזירה יוצאה משם אלא אם כן ניטלה האם שלה בשביל שלא תלד ועגלות אלו שלח יוסף שלמות על פי פרעה.17ותחי רוח יעקב חזר לבו לבריאות. פרש״י שרתה עליו שכינה שפירשה הימנו כדאיתא בתנחומא עשרים ושתים שנה שעשה יוסף במצרים חוץ מאביו נגנזה רוח הקודש מיעקב ובניו ולא היה רחוק מהם אלא מהלך ארבעה או חמשה ימים ולא היו יודעים שבמצרים היה.18רב עוד יוסף בני חי וכי הוא מושל, רב עוד לי אם הוא חי איני חושש בממשלתו.
