חידושים מהגאון בעל מחנה אפרים על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות ט״ז:כ״ט

מקור משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות ט״ז:כ״ט

29 נִתְעָרֵב סְתָם יֵינָם בַּיַּיִן הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּכָל שֶׁהוּא בִּשְׁתִיָּה וְיִמָּכֵר כֻּלּוֹ לְעַכּוּ"ם. וְלוֹקֵחַ דְּמֵי הַיַּיִן הָאָסוּר שֶׁבּוֹ וּמַשְׁלִיכוֹ לְיָם הַמֶּלַח וְיֵהָנֶה בִּשְׁאָר הַמָּעוֹת. וְכֵן אִם נִתְעָרְבָה חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בֵּין הֶחָבִיּוֹת הַכּל אֲסוּרִין בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּרִין בַּהֲנָיָה. וְיוֹלִיךְ דְּמֵי אוֹתָהּ חָבִית לְיָם הַמֶּלַח כְּשֶׁיִּמְכֹּר הַכּל לְעַכּוּ"ם. וְכֵן בְּחָבִית שֶׁל סְתָם יֵינָם:

פירוש חידושים מהגאון בעל מחנה אפרים על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות ט״ז:כ״ט

29 כתב הרמז"ל נתערב סתם יינם ביין וכו'. נ"ב כתב הר"ן ז"ל בפרק כל הצלמים דכל איסורים שבתורה לי"נ מדמינן להו ואם נתערבה אחד מאיסו' הנאה בהיתרא יכול למוכרו לגוים חוץ מדמי איסור שבו אפי' לא נתבטלה האיסור, והביא ראיה מהירושלמי דבגד שצבעו בקליפת ערלה דאסור למוכרה לגוים משום חששא שמא יחזור וימכרנו לישראל הא כל היכא דליכא למיחש להכי שרי, וכ"כ הש"ך בי"ד וכן נראה שהוא דעת מרן ז"ל בש"ע שפסק בחטה שנמצאת בתרנגולת מבושלת בפסח דיכול למוכרה לגוים דלא שוה יותר בשביל החטה, ולע"ד אנ"כ דהא בפ"ב תנן אלו אוסרין בכ"ש חמץ בפסח וכו' ופי' הר"ן דלדעת הרי"ף חמץ בפסח אוסר בכ"ש בהנאה ואפילו כ"ש ממש וכפי' הרמב"ם והרא"ש והטור, משמע דאע"פ שאינו נהנה בו מהאיסור שאינה אלא כ"ש ואפ"ה אסור כולו דנעשה כולו גופיה דאיסורא, וגבי חמץ לאחר ששה שעות כתב הרמב"ם ז"ל ואם אפה בה פת ה"ז אסור בהנאה וכתבו ה"ה ומרן בכ"מ דאין לו תקנה משמע דחמץ בפסח לע"ז מדמינן ליה. ועוד לע"ד נראה דהאי סברת הר"ן ז"ל דשאר איסורין לסתם יינם מדמינן ליה לא קי"ל הכי, ותדע דהא כתב הרמב"ם ז"ל דתבשיל שבשלו בקליפת ערלה ישרף ומשמע בכה"ג לית ליה תקנתא, ומהירושלמי ליכא ראיה דההיא אליבא דרשב"ג איירי ואנן לא קי"ל כרשב"ג ביין ביין כ"ש אסור מהתורה וה"ה שאר איסורין, דאלת"ה תיקשי לך לסברת רי"ף ז"ל והרמב"ם והרא"ש ז"ל והטור והש"ע בי"ד, שכתבו דתקנתו של ר"א שאמר יוליך הנאה לים המלח מהני אפילו ליין ביין סתם ואי שאר איסורין לסתם יינם דמו א"כ בגד שצבעו בקליפת ערלה אמאי ישרף נהי דלא סגי בתקנתו של רשב"ג משום חששא דיחזור וימכרנו לישראל מ"מ תיסגי ליה בתקנתא של ר"א. וליכא למימר דבתקנתו של ר"א לא מהני אלא בע"ז משום דתופסת דמיה אבל לא בשאר איסורין שאין תופסין דמיהן, דהא מתוך דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל ור"י שהביא הרא"ש נראה דלא ס"ל האי טעמא דא"כ אמאי איצטריכא לומר שיוליך דמי הפת לים המלח ותיסגי בהולכת דמי העצים וכמ"ש הר"ן ז"ל, ועוד כי לא נתערבה בפת אמאי לא שרי בפדיון כיון דע"ז תופסת דמיה וע"כ צ"ל כמ"ש הרמב"ן ז"ל דר"א נמי לאו משום פדיון אמרו דהא ודאי אין פדיון לע"ז ומ"ש לו אין פדיון לע"ז ר"ל דדמי לפדיון. ולע"ד הכי נ"ל עיקר דאי משום פדיון וכסברת הר"ן והרז"ה קשה דהא לא שייך פדיון בדבר שאין בו ממש, והכי אמרו בהדיא בירושלמי בפ"ב דמ"ש והביאו הר"ש בפירוש המשנה דתבלין של מ"ש שנתבשלו בתבשיל דחולין אין לו תקנה בפדיון דאין פדיון בדבר שאין בו ממש וה"ה הכא בעצי איסורא דמיקלא קלי לאיסורא, וכיון שכן למדנו דכל איסור תורה כל שנתערבה כיין ביין לא מהני לא תקנתא של ר"א ולא תקנתא של רשב"ג וה"ט דכל התערובת נעשה גוף האיסור והכל אסור בהנאה, ומן התימה על הר"ן ז"ל שכתב דשאר איסורי הנאה אפילו לא נתבטל מן התורה יכול למוכרו חוץ מדמי האיסור, ודבריו תמוהים דאם לא נתבטל מדין תורה היאך יכול למוכרו והלא מצותו בשריפה, ומהירושלמי ליכא ראיה דאיכא למי' לית להו דחזותא דמלתא היא, ומדברי רשב"ם ז"ל נראה ג"כ כמ"ש דטעמא של ר"א לאו משום פדיון הוא ומש"ה כתב דתקנתו של ר"א מהני לכל שאר איסורי הנאה:

30 איברא דסתמא דתלמודא דפרק התערובת לא משמע הכי, דאמתני' דכל הזבחי' שנתערבו בהם שור הנסקל ימותו פריך עלה הא נמי תנינא בתמורה ומשני להדיוט איצטריכא ליה, ופרש"י ז"ל אבל הני דלהדיוט נמי אסירא ולא חזו לפדיון אימור נבטליה ולפי סברת רשב"ם הנהו נמי חזו לפדיה ואמאי ימותו כולם. וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות ע"ז בדין טבעת של ע"ז שנתערב באחרות אפילו באלף כלן אסורות ויוליכם לים המלח, ולכאורה קשה דאמאי יוליכם כלם ולא סגי בפדיון, וראיתי לתוס' שכתבו בזבחים דאפשר דטבעת של ע"ז נמי מהני תקנתו של ר"א, אבל אח"כ כתבו דשמא לא אמר ר"א אלא בפת דוקא שאין בו ממש של איסור בעין, ולפי זה נתיישב מה שהקשינו לעיל לסברת רשב"ם, ונראה שזהו ג"כ דעתו של הרמב"ם ז"ל דלא התיר ר"א להתהנויי מממשו של איסור, ולע"ד יש לי ראיה מההיא דאמרינן בזבחים דף ע"ד דאיצטריך דשמואל שאמר דטבעת של ע"ז שנתערבה ונפלה אחת לים הגדול דהותרו כלם, דאי מדריש לקיש שאמר גבי תרומה הוה אמינא וכו' ואי מדרב נחמן דאמר בע"ז הוה אמינא דה"מ בע"ז דאין לו מתירין אבל תרומה דיש לה מתירין לא, כלומר דיכול למכור התערובות לכהן חוץ מדמי סאה של תרומה. והשתא קשה דהלא בע"ז נמי יש לה מתירין בכה"ג דיוליך הנאתו לים המלח וכלם מותרים א"ה ע"כ מצאתי ועיין לעיל מזה: