חתם סופר על התורה, תצוה פ״ד

1 וליישב כל זה נקדים לומר דתורתינו הקדושה אין סוף ותכלית וגם מרע"ה לא עמד על סופה שהרי שער נו"ן שבבינה לא נתגלה לו, אלא שמרע"ה הבין ויודע שאינו יודע וכל מי שלא הגיע לכך אינו מבין וחושב שהוא יודע ושלמד כל צרכו, ואגב אפרש מאמר חז"ל בפ"ק דמגלה אמר אביי כי הוה נפקא מבי מר הוה שבענא כי מטאי להתם קריבו לי שיתין צעא דשיתין מיני קדירה ואכלי בי' שיתין פלוגא ובישולא בתייתא הוה קרי לי' צלי קדר ובעאי למיכס צעא אבתרא אמר אביי היינו דאמרי אינשי כפין עניא ולא ידע א"נ רווחא לבסימא שכיח והנה המאמר תמוה מכמה טעמים חדא מה השמיעונן בזה רבותינו ואם אמנם בההיא לישנא דרווחא לבסומא שכיחא ילפינן מיני' לענין האוכל אכילה גסה ביהכ"פ מ"מ כל אידך נראי' דברי הבל ח"ו, תו נראה כגוזמא רבה דאכיל אביי כולי האי, ועוד קשי' מאי קמ"ל דבתראי הוה צלי קדר גם אין הלשון מדוקדק הוה קרי לי' צלי קדר, והול"ל בתראי הוה צלי קדר, גם אומרו ובעא למיכס צעא אבתרה אם כל כך היה רעב א"כ מאי טעמא לא אכיל טפי בהני בשולא קמאי, וגם לפמ"ש המהרש"א דהצעא היה עשוי ממיני צוקר והיה ראוי לאכילה, א"כ כיון דהוה בעי למיכס צעא מ"ט לא הניחוהו לאכול באמת וכי רע עין הי' אבל יובן רק בהקדם כי ידוע הוא דאמרו חכז"ל דבכולי שתא התלמיד שאול להרב כי הרב יכול לשנות ממסכת למסכת ועל כרחו של תלמיד יעסוק באותה המסכת שירצה הרב, משא"כ בפרקי דכלה דהיינו שלשים יום קודם הפסח אזי הרב שאול לתלמיד וצריך ללמוד עמו באותו המסכת דווקא אם ירצה התלמיד ועיין טו"ז או"ח רס"י תכ"ט, וכתב פר"ח שם דיש משתבשין לומר השואל בפורים בהלכות פסח הוה שואל כענין משום דליכא שלשים יום בלא פורים ומסיק דשבוש הוא דביום קריאת המגלה ה"ל פסח שואל שלא כענין ע"ש ומטעם זה נ"ל שתקנו מרדכי ואסתר דבאלו אמרו מקדימין ולא מאחרין ולא יעבור כתיב מטעם זה שלא לפחות עוד מימי דרשה דחג הפסח כי אם יקראו המגלה בשיתסר ושיבסר יהיה השואל אז בהלכות פסח שואל שלא כענין ולא רצו ליגע בימים השייכי' לפסח ע"כ תקנו להקדים וק"ל, והא"ש ואומר דאביי כי הוה נפיק מבי רבה הוה שבע בדברי תורה וחשב שכבר מילא כרסו ומצא כדי מדתו, והיה שמח וטוב לב ביום הפורים כי זה כל עיקר שמחת הת"ח, וכי מטא להתם קריבו לי' שיתין מיני' בשולא בשתין צעא הרצון שפלפלו עמו בשתין מסכת' שהוא ש"ס כולו וכל מסכת' נקרא צעא וקערה למה שבתוכו ואכל מיני' שיתין פילוגי פי' למד ממנו בכל מסכת דבר חדש מה שלא ידע עדיין, ואירע לו מקרה שהמסכת אחרונה שפלפלו בה היה מסכת פסחים סוגי' דצלי קדר סוף פ' כל שעה והמעיין שם בתוס' ד"ה איכא בינייהו צלי קדר יבין כי מדאיצטרך צלי קדר מוכח כאביי דלוקין על לאו שבכללות ועיין מ"ש מהרש"א ואין כאן מקום להארך בזה מ"מ היה לו לאביי לב שמח מזה הפלפול והנה בכל מסכת ומסכת מכל ס' מסכתות אפי' אי היה אביי רוצה לעסוק בה יותר לא היה הדבר ברשותו כי הוא שאול להרב והרב יכול לשנויי ממסכת למסכת, אך בהגיע למסכת פסחים אמר בעי למיכס צעי בתרא שהוא היה סובר דבפורים הוה שואל כענין מפסח והרב שאול להתלמיד ולא רצה אביי לזוז משם עד שיגמור כל המסכת ורמז לן הש"ס דהוא בעי למיכס אבל באמת לא עשו רצונו בזה דקיי"ל כפר"ח הנ"ל דביום קריאת המגלה השואל בה' פסח הו"ל שואל שלא כענין, והנה מה דאמר כי הוה נפק מבי מר הוה שבענא הוא לא' משתי סבות או לקוצר המשיג אשר ע"כ חושב שידע אעפ"י שאינו יודע או לעומק המושג כי התורה עמוק עמוק מי ימצאנו, ומכש"כ בצירוף שניהם קוצר המשיג ועומק המושג, ע"כ אמר היינו דאמרי אנשי כפין עניא ולא ידע לקוצר המשיג אינו מבין כי עדיין צריך להרבה דברים שנעלמו ממנו, וא"נ לעומק וחשיבות המושג התורה היינו רווחא לבסימא שכיחא, זה מה שנראה לי במאמר הלז להבין דברי חכמים וחידותם: