1רש"י ד"ה ויהי מקץ, מסוף, וכל לשון קץ - סוף הוא. ע"כ. ואלו דברי מהרי"ק המובאים בהע' 1 בחומש תורת חיים: להורות כי גם לפעמים הקץ הראשון מהענין יקרא "קץ" כי הוא סופו מהקצה ההוא, כמו: "מקץ שבע שנים תעשה שמטה" דברים טו, א כי לפי פשוטו רצונו לומר בהתחלת השבע שנים. ואינם נראים כלל, כי הניחא כאשר יש יחידה קצובה - כי אז אפשר לדבר גם על הקץ הראשון, כמו בענין שביעית. אך מה שייך כאן לדבר על הקץ הראשון של שנתיים שאינן מוגדרות לשום דבר? פ' מקץ תשנ"ה2רש"י ד"ה על היאר, ...שכל הארץ עשוים יאורים יאורים בידי אדם וכו'. וצ"ל עשויה ולא עשוים או עשויין כפי שבא במהד' שונות. ואכן בדפו"ר בא: עשויה. ור' מה שכתבתי שמות ז, יט. פ' מקץ תשנ"ח, תשנ"ט3וראה דברי רמב"ן על אתר החולק על רש"י, וראיות בידו. פ' מקץ תש"ס4גם קשה לשונו "יאורים יאורים" במקום: נהרות, שהרי לדבריו רק הנילוס נקרא יאור! פ' מקץ תשס"ח ור' גור אריה שבא רש"י לבאר מדוע נזכר "היאור" בה"א־הידיעה.1רש"י ד"ה יפות מראה, סימן הוא לימי שובע וכו'. ולא ידעתי למה רש"י צריך להקדים את פתרון החלום, לפני שיוסף יעשה כן. וכן הלאה רש"י ד"ה ותאכלנה, סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת וכו'. פ' מקץ תשמ"ז2ויפה ביאר בעל שפתי חכמים אות ד, אלא שמקומם של הדברים בשעת הפתרון, ולא כאן. פ' מקץ תשנ"ו3ברש"י לפסוקים אלה בולט מספרם הרב של לשונות לעז, הרבה מעבר לשכיח, לעתים ללא כל הכרח, ואפילו פעמיים בזה אחר זה - השוה "בריאת" שיינ"ש גם בפס' ה וגם בפס' ז. והנה בדקתי ולא מצאתי בדפו"ר אלא לעז אחד, בפס' ז - שיינ"ש. ועם כל זה הושקע מרץ רב בביאור לעזים אלה, ר' למשל שפתי חכמים אות ה, שם מקיש בעל שפתי חכמים מלשון לעז ללשה"ק, וזה לא נראה סביר. פ' מקץ תשמ"ט, תשנ"ו, תשנ"ט4ג "רעות מראה ודקות בשר". ד "רעות המראה ודקת הבשר פרות". ו "שבלים דקות". ז "השבלים הדקות". יט "ורקות בשר". כ "הפרות הרקות והרעות". כג "צנמות דקות". כד "השבלים הדקת". כז "הפרות הרקות והרעת, השבלים הרקת".5לעניין השינויים כתב ראב"ע שמות כ, א בפירושו הארוך: והכלל, כל דבר שנוי, כמו חלום פרעה, ונבוכדנצר, ואחריהם רבים תמצא מלות שונות, רק הטעם שוה. וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה, ופעם ארוכה, כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת, או לגרוע אותו, והדבר שוה. פ' מקץ תשס"ב ורמב"ן בהקדמתו לתורה כתב: כל הנמסר למשה רבינו בשערי הבינה, הכל נכתב בתורה בפירוש או ברמיזה בתיבות או בגימטריאות או בצורת האותיות הכתובות כהלכתן או המשתנות בצורתן כגון הלפופות והעקומות וזולתן או בקוצי האותיות ובכתריהן... ומפני זה ספר־תורה שטעה בו באות אחת במלא או בחסר פסול, כי זה הענין יחייב אותנו לפסול ספר־תורה שיחסר בו ו"ו אחד ממלת אותם, שבאו מהם ל"ט מלאים בתורה, או שיכתוב הו"ו באחד משאר החסרים, וכן כיוצא בזה, אף על פי שאינו מעלה ואינו מוריד, כפי העולה במחשבה. וזהו הענין שהביא גדולי המקרא למנות מלא וחסר בכל התורה והמקרא, ולחבר ספרים במסורת, עד עזרא הסופר הנביא שנשתדל בזה.1רש"י ד"ה ודקות בשר, ...לשון דק. ע"כ. תמהתי מה בא - לפרש לשון לעז? והנה לפי גור אריה מובא גם במלכה של תורה הכוונה: כמו שתיבה לועזית זו שהיא לשון "דק" נאמרת גם על דבר הכחוש, כן בלשון הקודש יפול תיבת "דקות" על בהמות כחושות. וראה שם שזוהי תופעה שכיחה אצל רש"י. פ' מקץ תשס"ד2"...אצל הפרות על שפת היאר". רק כאן אין הכתוב מפרט, באילו פרות מדובר, בעוד שארבע פעמים באות המלים "פרות" עם שמות תואר, וכן הוא בתיאור פרעה את חלומו. והרי זה קצת תמוה. פ' מקץ תשס"ו1רש"י ד"ה ושדופת, ...ושקיפן קדום, חבוטות, לשון משקוף החבוט תמיד וכו'. וברור שרש"י בא לבאר את לשונו של אונקלוס. אלא שעל כך אפשר לשאול שאין המשקוף חבוט מן המזוזה, ולמה נקרא אפוא משקוף רק החלק האופקי של מסגרת הדלת, ולא גם המזוזה שלצד פתיחת הדלת. פ' מקץ התשנ"ו, תשנ"ט בשערי צדק ור' רש"י להלן שמות יב, ז.1רש"י ד"ה הבריאות, שיינ"ש בלעז. ע"כ. ולא ידעתי, למה צריך לחזור על הדבר בדיוק כפי שנאמר שני פסוקים קודם פס' ה. ודברי בעל שפתי חכמים אות ח מאד אינם מדויקים, שהרי ברור כי שיינ"ש אינו פרי"ש בלשון אשכנז כי אם געזונ"ד, ותמוה שנכנס לכגון דא.2גם ראיתי מהדורות שבהן נאמר פעם שיינ"ש ופעם שאני"ש, ועכ"פ ברור שהכוונה ל Sain שבצרפתית, כלו' בריא, וכך גם אצל ר' משה קטן ז"ל - Seines. ובדפו"ר אין הלעז אלא בפס' ז, שיינ"ש בלעז, ור' מה שכתבתי לפס' ב-ז למעלה. פ' מקץ תשנ"א, תשנ"ג, תשנ"ד, תשנ"ו, תשנ"ט ור' משכיל לדוד.3ומשום מה אין רש"י אומר מאומה בפס' ב - "ובריאת בשר", ולא בפס' ד - "והבריאת". פ' מקץ תשס"ג1רש"י ד"ה ותפעם רוחו, ...לפי שהיו שם שתי פעימות - שכחת החלום והעלמת פתרונו. ע"כ. מה גדולים דברי הרבי מלובביץ זצ"ל שצריך לחיות עם הזמן, דהיינו עם פרשת השבוע, ומה מזעזעים דברי רש"י אלה בשבוע של ביקור נשיא ארה"ב בארץ והוא לוחץ על נסיגה־פעימה. פ' מקץ תשנ"ט2ולכאורה קשים דברי רש"י בדבר "שתי פעימות" וכו', כי למה בגלל שתי פעימות מתאים יותר לשון התפעל דשם. ועוד: שכחת החלום והעלמת פתרונו לכאורה דבר אחד הם. פ' מקץ תשס"ג ור' רא"ם שדורשים את האות היתירה כאילו נאמרה התיבה פעמיים, להורות על כפל הפעולות. ור' רש"י למעלה ב, ז.3רש"י ד"ה חרטומי, הנחרים בטימי מתים וכו'. רש"י מבקש לפרש את המלה ע"י חלוקתה לשתיים: חר - מלשון נחר, "יגעתי בקראי נחר גרוני" תהלים סט, ד, כלו' לצעוק בקול גדול, לשון טימי, עצמות, כלו' אלה שצועקים - שואלים את העצמות. פ' מקץ תשנ"ח4ורק משום כך מובן, למה לו לבאר את השם טימי ולתרגמו בעצמות, שאם לא כן, מה עניינו לבארו. פ' מקץ תש"ס5וראה ב"מלכה של תורה" כמה פירושים ללשון הנחרים. פ' מקץ תשס"ד6שם. ...טימי הן עצמות בלשון ארמי. ע"כ. כלו' לדעת רש"י המלה חרטמי היא ארמית למחצה, שהרי המחצית השניה - ח"ר - מבוארת בעברית: הנחרים... ששואלים. פ' מקץ תשס"ב7"ויספר פרעה להם את חלמו ואין פותר אותם לפרעה". תחילה לשון יחיד ואחר לשון רבים. נדרשו לזה ר"ע ספורנו: מפני שחשבו שהם שנים טעו בפתרון, אור החיים: כשבא להודיע כי לא מצא פותר דקדק לומר אותם שכל ב' החלומות אין פותר להם. ור' גם כלי יקר. פ' מקץ תשמ"ז8ויונתן בן עוזיאל מתרגם "חלומו" בלשון רבים, אך לא כן אונקלוס. פ' מקץ תשנ"ד1"ושם אתנו נער עברי". אמר משה רבנו לפניו: רבש"ע, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ? אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו, נקבר בארצו, מי שלא הודה בארצו, אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו, גבירתו אומרת "הביא לנו איש עברי" לט, יד ולא כפר אלא הודה: "גנב גנבתי מארץ העברים" מ, טו, לפיכך נקבר בארצו, "ואת עצמות יוסף קברו בשכם" יהושע כד, לב. אתה שלא הודית בארצך, אין אתה נקבר בארצך. כיצד? בנות יתרו אומרות "איש מצרי הצילנו מיד הרועים" שמות ב, יט, והוא שומע ושותק, לפיכך לא נקבר בארצו. דברים רבה ד. והוסיף על כך ר' ישראל רוזן בדף שבת בשבתו כא בכסלו תש"ס: שמא יש רמז בדרכי הלשון, כי משה שלא הודה בעבריותו, נענש ב"לא תעבור את הירדן" דברים ג, כז, ונצטוה "עלה אל הר העברים... ומות בהר" שם לג, מט-נ, ולבסוף "ויבכו את משה בערבות מואב" שם לד, ח, הוי, עברים וערבות תחת עבריות. ע"כ. ויפה הוסיף. פ' מקץ תש"ס2ואת ארץ מצרים הוא קורא "ארץ עניי?" מא, נב, חרף היותו משנה למלך. פ' מקץ תשס"ה3רש"י ד"ה נער וד"ה עברי. גם אם אין מקום לחלוק על הדיבור העקרי של רש"י: ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה וכו', הרי שתי ההערות הבאות קשות. הרי במהרה יתבאר לפרעה, אם אמנם יוסף שוטה הוא או לאו גם אם יקבל את דעת שר המשקים שיוסף פתר החלומות במקרה, ובוודאי יעמוד בנקל על ידיעתו שונות, ובמילתא דעבידי לאיגלויי, לא משקרי ביה אינשי. ולכאורה היה די לקיים את הדיבור העיקרי. פ' מקץ תשנ"ב בפירוש רש"י שבמדרש רבה פט, ז כתב: נער בגימטריא שוטה. ור' משכיל לדוד שיוסף היה בן שלושים שנה ככתוב להלן מו, ואין מתאים לקראו "נער".4ור' בביאור הארוך בילקוט שבחומש "רב פנינים" ספור שר המשקים חכמת יוסף. פ' מקץ תשנ"ז5ובדעת מקרא טיוטה לעריכה מבאר ר' יהודה קיל "נער" - משרת. פ' וירא תש"ס6רש"י ד"ה עברי, אפילו לשוננו אינו מכיר. ע"כ. ושאלני גיסי ר' מוטל זצ"ל, כיצד דיבר יוסף עם פוטיפר ועם אשתו, ועם השרים בבית הסוהר? וב"ה ראיתי תשובה ב"משכיל לדוד" - "והיה נראה לומר דמשום הכי לא קאמר "לא יודע" אלא "אינו מכיר", כלו' יודע הוא לדבר בלשון מצרי על צד ההרגל, אבל אינו יודע בטיב הלשון לדבר על בוריו בדקדוק... לכך נראה לפרש כוונת רש"י כמו שפירש מה שאמרו רז"ל, אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, דאין הכוונה שאינם יודעים, אלא ששונאים אותו ואין רוצים להזדקק לו. הכי נמי רצה לומר... הוא שונא אפילו לדבר בלשון מצרי לפי ששונא אותו... וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שלא שינו את לשונם...".7אך על התירוץ הראשון קצת קשה מלשון רש"י להלן מב, כג ד"ה כי המליץ בינתם, שם לא משמע שפי' "מכיר" הוא ידיעה מושלמת.8ובאשר לתירוץ השני, גם הוא קצת קשה, כי מנין לו למתרץ הדברים לענין שנאה. ומ"מ, כעברי יחיד לא יכול היה יוסף לדבר אלא מצרית. ור' גם רש"י להלן נ, ו ד"ה כאשר השביעך שיוסף ניצל את ידיעתו היתרה על פרעה. פ' מקץ תשמ"ז, תשנ"ו, תשנ"ט1רש"י ד"ה תשמע, לשון הבנה והאזנה, כמו שומע יוסף וכו'. ולכאורה היה צ"ל בסדר הפוך - לשון האזנה והבנה, וכמו בדיבור הקודם - תאזין ותבין. פ' מקץ תש"ן2ואכן כך הוא בדפו"ר! פ' מקץ תשנ"ג1רש"י ד"ה בלעדי, ...יענה, יתן עניה בפי לשלום פרעה. כלו' "יענה" הוא מבניין הפעיל ולא קל. פ' מקץ תשל"ז2ולכאורה ראויה צורה זו והסברה לד"ה נפרד. פ' מקץ תשנ"ז1גם בשעת תיאור הכתוב את החלומות וגם בדברי פרעה הבולעים־הפרות רקות הבשר והשיבולים הדקות - באים בלא מספר - ושלא כמוזכר ביתר הכתובים, שבהם בא תמיד המספר שבעה. פ' מקץ תשס"ח2וראה העמק דבר שכתב כי החסיר הכתוב את מספר שבע אצל הפרות רעות המראה כי לא כולן השתתפו במעשה האכילה, אלא שתיים מהן בלבד מיעוט רבים כתיב!, וכל זאת על דרך הרמזה מקדימה שהרעבון נמשך בפועל רק שנתיים במצרים עד בא יעקב שמה, ודבריו יפים רק לענין הפרות דקות הבשר בלבד. ועכ"פ אין פירושו מספק. פ' מקץ תשס"ח1רש"י ד"ה צנמות, ...הרי הן כעץ בלי לחלוח וקשות כסלע וכו'. וקשה לי, אם אמנם צונמא לשון סלע הוא בארמית, מה צריך להכניס את תמונת העץ? כלום יש בסלע לחלוח? פ' מקץ תש"ן וביאר ר' שמואל אלמושנינו שכוונת רש"י לומר שהדימוי לסלעים אינו מצד קושי המשמוש, אלא מצד יבשותם.2פשוט, תרגום אונקלוס חולק על רש"י. והסיפא של דברי רש"י אינו ברור לי - "נצן אין בהם אלא הנץ, לפי שנתרוקנו מן הזרע"? פ' מקץ תשס"ב ור' באר בשדה שבזה בא רש"י לבאר דברי תרגום אונקלוס המתרגם "צנומות" מלשון יובש. וביאורו, שהכוונה לשבולים בלא גרגירים לחים, אלא הנץ בלבד, שהוא הקש היבש.1רש"י ד"ה שבע שנים ...ושבע שנים כצ"ל, ...בשבע שנים הטובות נאמר "הגיד לפרעה" כה, לפי שהיה סמוך, ובשבע שני הרעב נאמר "הראה את פרעה" כח, לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק, נופל בו לשון מראה. ע"כ. ולענ"ד לפי הרגשתי ההיפך הוא נכון - מראים דבר הנראה לעין, השוה "אשר אתה מראה בהר" שמות כה, מ בחינת מראים באצבע, כזה ראה, ואלו על דבר שבעתיד חל לשון מגיד עתידות. ואולי כפי שהעיר משה מרדכי שי' שדווקא דבר רחוק טעון מראה, כדי להמחישו.2ואולי ניתן לומר שלשון "הראה" כח מוסב על שנות השובע שבהן מדובר בפס' כט, ואז אכן יהיה כהרגשתי. פ' מקץ תשל"ז, תשמ"ח, תשמ"ט, תשנ"ו, תשנ"ט3"...חלום אחד הוא". לכאורה היה צריך לומר: חלום אחד הן, שהרי המלה "הוא" מוסבת על הפרות ועל השבלים. וגם אם נסיבנה על: שני החלומות, שייך כאן לשון רבים זכר.4גם טעמי המקרא תמוהים בעיני, כי צפיתי כאן למרכא טפחא, ולא להיפך. וצ"ע. פ' מקץ תשמ"ט5ונראה שבעלי הטעמים פירשו - חלום, כלו' חלום זה שחלמת - אחד הוא. פ' מקץ תשנ"ו1"...יהיו שבע שני רעב". ולא אמר כן בפס' הקודם: יהיו שבע שנות שובע. וראה רמב"ן שכתב: בעבור שהשבע בארץ מצרים איננו חדוש גדול כי הוא כגן ה', הזכיר תחילה פתרון הרעות, כי הוא החדוש ותועלת החלום. וכן כתב אור החיים: לא אמר אלא דבר חדש מופלא שהוא שני רעב. פ' מקץ תשנ"ד1"אשר האלהים עשה הראה את פרעה". וקצת קשה לי מהו עניין הרעב שהקב"ה מביא על מצרים, ויחד עמו מירשם, כיצד להתגבר עליו. כלום אין זה בגדר "לא ליכתוב רחמנא לא ו"ו ולא ה"א"? ולכאורה צ"ל שגם זה מן הדברים שבגללם "נתגלגלו הדברים וירדו אבותינו למצרים". פ' מקץ תשמ"ז2ואולי כל זה היה נחוץ כדי לאפשר ליוסף לבצע העברת אוכלוסין עצומה כדי להסיר חרפה מאחיו לכשירדו מצרימה חולין ס ע"ב וכמובא ברש"י להלן מז, כא. אלא להומניסט שבי מפריע - כל כך הרבה מצוקה על עם שלם כדי להקל במשהו במשהו שלא הוקל בו לגולים בגלות אדום לקבוצת אנשים קטנה? פ' מקץ תשמ"ח וכן שאל הכלי יקר שם: ורחוק הוא שבעבור תועלת קטן זה יבלבל יוסף כל הארץ. ור' המשך דבריו שם. ור' מש"כ להלן מז, כא.1"ועל השנות החלום אל פרעה". עיין ברכות נה ע"ב "ואמר ר' יוחנן, ג' חלומות מתקיימין... ויש אומרים, אף חלום שנשנה, שנאמר "ועל השנות החלום" וגו'", ובעל תורה תמימה מביא מאמר זה קצת בשינוי כדרכו, וקצת קשה לי, למה אינו מביא ראיה גם מחלומות יוסף ור' רשב"ם כאן ומחלומותיהם של שר המשקים ושר האופים שגם הם "כפולים" היו. פ' מקץ תשמ"ז ואולי נבחר דווקא פס' זה מפני סופו: "כי נכון הדבר מעם האלהים", דהיינו הישנות החלום מעידה על אמיתותו.1"...איש נבון וחכם...". קצת קשה סדר התכונות שבכאן, כי לכאורה מקדים הכתוב בדרך כלל חכם לנבון, משום ההדרגה שבדברים, וצריך לבדוק בקונקורדנציה. ור' להלן לפס' לט. פ' מקץ תשנ"ב ור' אור החיים הק' שהנבון יודע כיצד לאכסן התבואה באופן שלא תרקיב והחכם הוא זה המצוי בחכמות הכלליות. וכאן הנבונות חשובה יותר לקיום התבואה, לכן בחר יוסף להקדימה. ור' העמק דבר.2"ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם" וגו'. באשר לעצה זו שכלל לא נתבקש ליעצה, כתב "אור החיים" הק': א כי בא לתת לו לפרעה טעם אשר הראהו ה' את אשר הוא עושה כי הוא כדי שיפקד פקידים. ב להיות שהראוהו בחלום שבלעו הפרות הדקות לפרות הבריאות, זה יגיד כי יתפרנסו שני רעב משני שבע. פ' מקץ תשנ"א3ור' רמב"ן למעלה פס' ד שכתב כאופן ב. פ' מקץ תש"ס1רש"י ד"ה וחמש, כתרגומו - ויזרז, וכן: וחמושים. ע"כ. ובוודאי שכוונת רש"י לאמור להלן שמות יג, יח, אך שם מפרש רש"י בשני אופנים. פ' מקץ תשנ"ז2וראה מה שכתבתי שם. פ' מקץ תשס"א1רשב"ם ד"ה ויצברו בר וכו'... ויצבור אוכל בערים, כי כל עיר ועיר יוכלו למכרו בשנת הרעב. וקשה לי מלהלן מז, יד ואילך שמשם משמע, שכל המכירה היתה מרוכזת בידי יוסף, וזה הרי אי־אפשר אלא־אם־כן התבואה מרוכזת במקום אחד. ואולי מסתמך על פשוטו של מקרא להלן מח, אלא שעצם הפס' הזה קשה, כי א"כ צריך לתאר שהיתה כאן רשת מאורגנת עם המחאות ובאי כח וכו', ור' רש"י שם שאמנם מפרש באופן שונה. פ' מקץ תשמ"ז2אבל ר' דברי רש"י להלן מח ד"ה אוכל שדה העיר וגו' ולא קשה מידי. פ' מקץ תשנ"ד3אין זה אלא שהיה איחסון מפוזר ואלו המכירה היתה מרוכזת ביד אחת, בידי יוסף, שהנפיק המחאות! פ' מקץ תשנ"ד1"...הנמצא כזה...". כיוון שהחלומות נפתרו, מהי החכמה הגדולה בעצה לצבור אוכל שנות השובע? ולכאורה אמנם מוסב לשון זה על העצה ולא על הפתרון של החלומות. פ' מקץ תשנ"ט ור' רשב"ם על אתר.1"...אחרי הודיע אלהים אותך... אין נבון וחכם כמוך". ולכאורה יש לשאול על דברי פרעה, מה לגילוי מן השמים ולתבונה ולחכמה? כלו' מכיוון שפתרון החלומות לא היה על־פי תבונה וחכמה כי אם משמים נתגלה לו הפתרון - ולא רק יוסף אומר כך טז כה, כח אלא פרעה מסכים עמו בזה "אחרי הודיע אלהים אותך" - במה מוכשר יוסף לתפקיד שדורש כדבריו, תבונה וחכמה לג? ואולי כדי לענות על כך מנסח רש"י דבריו - "לא נמצא כמוך", כלו' לאו דוקא חכם ונבון אלא מתאים לתפקיד כמוך. ועל דרך הלומדות אפשר לומר שמכיוון שנתברר לו לפרעה, שיוסף נביא הוא, הרי שבהכרח חכם ונבון הוא, תכונות שהן תנאי לנבואה. פ' מקץ תשמ"ח ור' משך חכמה על אתר.1רש"י ד"ה רביד, ענק, ועל שהוא רצוף בטבעות, קרוי רביד. וכן משלי ז, טז מרבדים רבדתי ערשי וכו'. עם כל כוחו של רש"י לתאר ריאליה לא הבינותי, באיזה מין ענק מדובר. כלום זה מעין פח זהב ועליו טבעות? ודברי ר' שמואל פ. גלברד אינם נראים לי, אף כי ייתכן שהוא צודק - רביד הוא לשון טבעת ועיגול, והפס' במשלי פירושו - קישטתי מטתי ובקישוטי טבעות. פ' מקץ תשנ"א2ושמא הכוונה לשרשרת של טבעות? פ' מקץ תשנ"ו ור' פירוש המשניות לרמב"ם כלים פ"יא מ"ח.1רש"י ד"ה אברך, ...אין אברך אלא לשון ברכים וכו'. כלו' הכול כורעים לו ברך, וכן משתמע בהחלט מלשון ספרי דברים פס' א, ובוודאי לא כדברי בעל שפתי חכמים אות ר שהכוונה ללשון ברכה. פ' מקץ תשמ"ט, תשנ"א, תשנ"ט וכן כתב ר"ע ספורנו: כמו "הברך!", כלומר כל איש יכרע על ברכיו, כמו שצועקים לפני המלך לומר עם כי לו תכרע כל ברך.1רש"י ד"ה אני פרעה, ...דבר אחר אני פרעה, אני אהיה מלך ובלעדיך וגו', וזהו דוגמת רק הכסא, אלא שהוצרך לפרשה בשעת נתינת הטבעת. ע"כ. ונראה שקשה לרש"י החזרה על האמור בפס' מ' שבכאן, ועל כן הוא אומר שיש בחזרה זו משום הבהרת הכוונות של האמור קודם. ותמוה שאחרים אינם ערים לקושי זה, פרט, אולי, לרשב"ם. פ' מקץ תשנ"א ור' העמק דבר על אתר.2רש"י ד"ה את ידו ואת רגלו, כתרגומו. ע"כ. ולא ידעתי למה אונקלוס מצמצם את ההוראה הזאת דווקא לנשיאת נשק ולרכיבה על סוס, במקום להשאיר אותה כוללת ועמומה ובזה חשובה עוד יותר. פ' מקץ תשנ"ז1רש"י ד"ה פוטי פרע, הוא פוטיפר, ונקרא פוטי פרע וכו'. והוא ע"פ דברי רב בגמרא סוטה יג ע"ב לפס' "ויקנהו" לט, א. ולא ידעתי, למה אין רש"י מביא דברי רב כבר למעלה, ולמה משנה משם, כגון "שנסתרס מאליו" לעומת "בא גבריאל" וכו' שם. ומעניין שאונקלוס מתרגם גם למעלה לז, לו; לט, א ומ, ב "סריס" - רבא, וכך הוא מתרגם גם כהן - רבא, כאן בפס' נ וגם בשמות ב, טז. פ' מקץ תשמ"ט, תשנ"ו, תשנ"ט ור' נחלת יעקב שרש"י שינה מלשון רב בגמרא מפני הכבוד.2דעת זקנים מבעלי התוספות ד"ה ויתן לו את אסנת, ...ועוד י"ל שנשאה מפני שהיתה מזרע יעקב, כדפירש רש"י בפ' וישלח, דבת דינה היתה משכם וכו'. ולא מצאתי זאת בפ' וישלח. פ' ויגש תשמ"ח3וראה יונתן בן עוזיאל: ויהב ליה ית אסנת דילידת דינה לשכם ורביתה איתת פוטיפרע רבא דטניס וכו', ומעיר שם בפירוש: דאם לא כן, היאך רשאי יוסף לקחתה לו לאשה וק"ל. ע"כ. פ' מקץ תשס"ג ובחיזקוני מבואר יותר: וי"א על־יד שגדלה בביתו נקראת בתו כמו שמצינו במשה רבינו דכתיב: "אלה בני בתיה בת פרעה" דברי הימים א' ד, יח, לפי שגדלתו נקרא על שמה, כדאיתא במדרש: בת דינה משכם היתה, ובקשו להרוג בני יעקב אבינו. בא יעקב אבינו ותלה לה קמיע בצווארה וגירשה מביתו, והחביאה עצמה בין הקוצים ובין הברקנים, ועל שם הסנה נקראת אסנת, בא גבריאל והביאה למצרים לפני אשת פוטיפר וגדלתה וכשעבר יוסף בכל ארץ מצרים יצאו כל הנשים לראותו מחמת יופיו, כדכתיב: "בנות צעדה עלי שור" להלן מט, כב וכל אחת זורקת לו חפץ או תכשיט וזו לא היה לה מה לזרוק, וזרקה לו הקמיע שבצוארה, ונסתכל בו יוסף שהיתה בת בתו של יעקב ונשאה לו לאשה.1"...ויעבר בכל ארץ מצרים". ואלו בפס' הקודם מה נאמר "ויצא יוסף על ארץ מצרים". באשר להבדל בין "ויצא" ולבין "ויעבר", ראה ראב"ע שם: "ויצא - יצא שמו", כלו' פרסומו. ודומה שפסוקנו בא לתאר שיוסף לא היה רק תיאורטיקן גדול בענייני כלכלה היודע לתכנן לטווח ארוך, אלא גם איש מינהל מפוכח ומעשי. הוא יודע, מיד עם מינויו, שעליו להכיר את השטח, את שדה פעולתו העתידי. פ' מקץ תשמ"ט, תשנ"א, תשנ"ט1רש"י ד"ה ותעש הארץ, כתרגומו, ואין הלשון נעקר מלשון עשייה. ע"כ. תרגם אונקלוס: וכנשו דיריה ארעא ויאספו בני העיר. רש"י מסכים לפירושו זה ומבאר שגם אסיפה נחשבת עשייה, וכדברי ר' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י" ובוודאי לא כדברי שפתי חכמים אות ב. פ' מקץ תשנ"א1רש"י ד"ה כי אין מספר, לפי שאין מספר וכו'. וקשה לי, והרי בכל דרך ספירה שהיא אפשר לספור עד אין סוף, כי תמיד אפשר להמשיך, ודומה שר"ע ספורנו בא להשיב על שאלה זו - "לא היה עוד מספר נקרא בשם באופן שיצויר בנפש". כלו' יש ויש מספר, אבל אין הוא מושג בשכל משום גודלו, ולכן אין לו עוד משמעות של ממש, כמו כאשר אנחנו אומרים "ששת" במליוני קרבנות השואה הי"ד. תשמ"ח, תשמ"ט, תשנ"ט1"וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב". גם הפועל "ילד" וגם השם "שנת" היו לכאורה צריכים לבוא בלשון רבים וכמובן כך גם "תבוא", ושני לשונות יחיד בפס' אחד במקום לשון רבים תמוהים למדי. פ' מקץ תשנ"ו ור' רד"ק על אתר שאולי תאומים נולדו לפיכך אמר "יולד", כי נולדו בלידה אחת.2רש"י ד"ה בטרם תבוא וכו', מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון תענית יא ע"א. כיון שנולדה יוכבד בין החומות, קשה כיצד שימש לוי בשני רעבון. ור' שפתי חכמים אות ד, דעת זקנים מבעלי התוספות על אתר ותורה תמימה אות ח. פ' מקץ תשמ"ד1"כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי". וקשה לי, ולשמחה מה זו עושה? כלום ביקש יוסף הצדיק ח"ו להתבולל במצרים? ודברי הנצי"ב ב"העמק דבר" על אתר אינם נראים לי. ור' ר"ע ספורנו אשר חש בקושי.2ועוד: דומה שהנאמר כאן סותר את האמור בפס' הבא - "בארץ עניי". כיצד זה קורא יוסף למולדתו החדשה בשם מזלזל שכזה, והוא משנה למלך ונהנה גם ממעמד גבוה ביותר וגם ממצב משפחתי תקין?3ונראה שכוונת הפס' היא לומר: "נשני" - השכיחני את כל צרות העבר, הן אלה שבבית הסוהר הן אלה שבבית אבא, כלו' שנאת האחים, והרי זה מעין הכרזת תודה על מצבו המשופר, ואע"פ כן איש "ארץ העברים" הוא, ומצוי "בארץ עניי" - עקור. פ' תשל"ז, תשמ"ט, תשנ"ט1"...ובכל ארץ מצרים היה לחם". וקשה לי שלכאורה מדובר בלחם אשר באוצרות, וא"כ מה שייך להזכיר זאת כאן, והרי מיד נאמר נה "ותרעב כל ארץ מצרים". פ' מקץ תשמ"ז2ור' בדעת מקרא שערכתי בימים אלה ממש, וכך כותב שם ר' יהודה קיל: שיעורו - ובכל האוצרות שהתקין יוסף בשערי מצרים, היה לחם. פ' וירא תש"ס1רש"י ד"ה ותרעב כל ארץ מצרים, שהרקיבה תבואתם שאצרו, חוץ משל יוסף. ע"כ. וקשה לי, למה אינו מפרש ראשית כל כפשוטו, שהרי ע"פ עצת יוסף לה, כל התבואה היא "תחת יד פרעה", בלא שיאצרו אחרים, וכך גם משתמע מלשון "ויקבץ את כל אכל שבע שנים" וגו' מח. כלו' לא היה בידיהם אלא לצורך האכילה הרגילה, בלא אגירה. ואמנם בשביל הדרשה המובאת בדיבור הבא צריך לומר כפי שרש"י מביא, אבל כאן אין הכרח בדרש. פ' מקץ תשמ"ט2ופשוט יש לומר שהרקיבה אותה התבואה שלא מסרו לידי יוסף, כלו' מה ששמרו לעצמם מפחד הרעב. פ' מקץ תשנ"ב3רש"י ד"ה אשר יאמר לכם תעשו, לפי שהיה יוסף אומר להם, שימולו וכו'. והוא ע"פ בראשית רבה צא, ה. ומאז אני מתקשה להבין, מה עניין היה לו ליוסף במילה כפויה זו שעלולה להקל על טמיעת אחיו שם בעתיד, כלום ביקש להופכם לגרים - גרי צדק - שלא ברצונם? ועתה מצאתי ב"משכיל לדוד" כמה תשובות, אמנם קצת דחוקות.4ועל כל פנים צריך לומר שהיתה זו גזירה לזמן מוגבל, שהרי אפילו בני ישראל הפרו ברית־המילה אחרי מות יוסף שמות רבה א, ח. אבל ראה שם יז, ג שבזכות המילה נגאלו ממצרים. וזה שנמולו בימי יהושע מדבר בילידי המדבר. פ' מקץ תשמ"ז, תשנ"ד, תשנ"ט וכתב האלשיך הק': כוונתו היה למען התיש כח השר ההוא המתייחס אל טומאת הערלה, כי על־כן מצרים ערות הארץ תקרא לבל יעצר כח למשול להשקיע את ישראל בטומאתו.1רש"י ד"ה על כל פני הארץ, מי הם פני הארץ? אלו העשירים! ע"כ. כבר רש"י ידע סוד גדול זה שהעושר נראה לעיניים והעוני מסתתר בצדי הדרכים. עד היום אני מתקשה לשכוח את מראות העוני בהם חזינו בבידז'ינג, כאשר התגנבנו מעיני המדריכה הממשלתית בהולכנו ברחוב הראשי ונכנסנו לסמטאות שהסתעפו ממנו - עוני שקשה לתארו. ואכן העשירים הם פני הארץ. פ' מקץ תשנ"ט2"...וישבר למצרים". לכאורה לא היה צריך למכור - ר' רש"י: לשון מכר - כי אם לחלק, שהרי בשנות השובע לא קנה אלא אסף, ועתה אינו אפוא אלא מחזיר מה שאסף צדה, ותמוה שאין הערה בנדון. והרי קשה לומר שדרש כסף רב כדמי איחסון! פ' מקץ תשנ"ז ור' דברי רש"ר הירש על אתר.1רש"י ד"ה וכל הארץ באו מצרימה, אל יוסף לשבור, ואם תדרשהו כסדרו וכו'. כלו' סרס המקרא ופרשהו - כאלו כתוב... באו מצרימה אל יוסף לשבור. פ' מקץ תשמ"ז
