ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה רל״ב

1 יש נדרים כו'. כשמואל שם כ"א ב' שכ"מ לישנא דמתני' ועוד דרב יוסף מתני לישנא אחרינא וכן אמרו בירושלמי ר"א בשם ר"ח ורשב"א בשם ר"י ורב ושמואל כו'. רא"ש שם:

2 והתולה כו'. כמש"ש ס"ה א' וער"נ שם ד"ה נעשה כו' וכ"כ הרא"ש שם ובפסקיו ועמ"ש בסי"ט:

3 קונם עלי ככר כו'. רא"ש שם ד"ה קונם כו':

4 או בפחות כו' וי"א כו'. ר"נ שם ד"ה גרסינן בירושלמי כו':

5 ודוקא כו' ואם כו'. טור מהירושלמי הביאו הר"נ שם והרא"ש בפסקיו וכגי' הרא"ש היה זה מעמיד מעמיד וזה כו':

6 וכ"ז כו'. כגי' הר"נ בירושלמי היה מעמיד אצל זה ואצל כו' וכפי' שם:

7 נדר לשנים כו'. כנ"ל לפי' הר"נ:

8 המזמין כו' או כו'. שם כ"ד ב' הלכה כראב"י וסתמא משמע אפי' בבתרייתא וער"נ שם סד"ה ולענין:

9 ואין למדין כו'. כנ"ל שגמ' נסתפק בטפי מעט מסלע כו':

10 קונם ככר כו'. כמ"ש בגמ' שם בשבועות וערא"ש שם ד"ה אינימא כו':

11 או חומה כו'. כמ"ש ברפ"ז דחולין ורפ"ב דתמיד:

12 ואם מעמיד כו'. ירושלמי הביאו הרא"ש שם ע"ש ומשמע לכאורה שם דוקא גבי שבועת הבאי וכ"כ הטור בסי' רל"ט גבי שבועת הבאי אבל רי"ו מפרש דה"ה בנדרים וכמו בנדרי זרוזין:

13 אמר קונם כו'. כמ"ש בשבועות כ"ט א' באומר כו' ואינו נדר כלל כמ"ש בנדרים ט"ו א' מי שבקינן כו' וערא"ש שם ד"ה מי שבקינן כו' ובזה מתורץ קושית תוס' שם בשבועות ד"ה באומר ומ"ש בנדרים כ"ד ב' יאסרו פירות כו' דוקא משום גוזמא הלא"ה אסור וכמ"ש בירושלמי שם הביאו הרא"ש שבמעמיד דבריו אסור וכמש"ל סי' רל"ט ס"א וכ"ש להגירסא שבועות הבאי אסורות תירץ הרא"ש שם בשם ר"י דשם לא אמר כל וה"ה דהמ"ל בשבועות שם שבועות שוא כו' שבועה שלא אוכל כל פירות אלא אשמעינן לאפוקי מקושית הגמ' שם ובנדרים ודלמא האי גברא כו'. וז"ש כאן אמר קונם כל וכן כו'. וכן מ"ש שם בנדרים כ"ח א' באומר יאסרו כו' ג"כ בלא אמר כל ומש"ש כיון דאמר כו' כל פירי כו' ל"ג כל וכן בגטין ל"ה א' וכ"כ תוס' שם ד"ה ונודרת דל"ג כל אלא שדעת תוס' שם דמ"מ עובר מיד כמו בשבועת שוא וע"ל ר"ס רט"ו:

14 אבל אם כו'. כ"כ תוס' בכתובות ע"א א' ד"ה שלא מהא דסוף נדרים דאמר תיתסר כו' וכ"כ הג"א שם אבל הרא"ש כתב שם ראף כה"ג לא חל. והמרדכי בשבועות מסתפק בדבר:

15 וכן אם כו'. כמ"ש בספ"ג דב"ב אפשר בפירות כו':

16 כיון כו' או כו'. ער"נ שם ד"ה נדרי כו':

17 וכן כו'. כנ"ל ברישא וכמש"ש בגמ' ה"ד שבועת שגגות כו' וע"ש בר"נ סד"ה ה"ד ובתוס' דשבועות כ"ו א' ד"ה את כו':

18 אע"פ שלא כו'. ער"נ ד"ה ובה"א כו':

19 בד"א כו'. כרבה ולחומרא. הרא"ש והר"נ: ליקוט בד"א כו'. טור ולא כ"כ בר"ס רכ"ט בנדר שהותר כו' וכסברא ראשונה שכתב הר"נ שם כ"ו ב' ד"ה לרבא כו' מיהו איכא מ"ד כו' ומ"מ סוגיא דגמ' שם כהרמב"ן ועבר"נ ע"כ:

20 או כשאמר כו' או כו'. ערא"ש שם ד"ה אלו היתי כו' וד"ה היתי כו':

21 ואפי' אמר כו' אבל כו'. כ"ו ב' וערא"ש בפי' שם:

22 נשבע כו'. כמו שגנבה את כיסי כו' וצ"ל כן בפירוש כמו בגנבה וכמ"ש הר"נ בד"ה וב"ה כו' וכ"כ ט"ז:

23 מי שאמר כו'. כמש"ש ובשבועות שם ה"ד שבועת כו' וכנ"ל:

24 ואם אירע כו'. כמ"ש בגטין ל' א' מידי תרקבא דדינרי כו' למ"ד יש אונס כו' ומיהו לפירש"י שם דוקא באין לו וכ"כ הריב"ש בתשובה אחרת והביאו ב"י דאונס ממון אינו אונס וכ"כ בתה"ד ובפ' מהרא"י דאינו אונס אלא אונס נפשות ע"ש שהאריך וכ"כ המרדכי בפ"ג דשבועות וכ"כ הגמ' ואף אם יאמר אדעתא דהכי לא נדרתי לא מיבעיא שאינו מיחל לעצמו כמ"ש בפ' בתרא דנדרים פ"א ב' לא יחל כו' אלא אף החכם אין מיחל לו בכה"ג דנולד הוא ועסי' רכ"ח סמ"ג:

25 וכן אם צוה כו'. כמ"ש בפ"י דב"ק קי"ז א' כתוא מכמר כו':

26 מ"מ כו'. כמ"ש בגטין שם דוקא תרקבא כו':

27 מי כו' פטור כו'. כנ"ל דאין לו לד"ה אונס כמ"ש רש"י בגטין שם:

28 ואם יכול כו' ואם כשהגיע כו' לכ"ע כו'. זה ע"פ שיטתו שכתב בסי' רכ"ה סמ"א שחילק בדברי הרשב"א שם בין אם מחויב כו' וס"ל כי"ח שם ולכן פסק כאן מי שנשבע כו' ואם יכול כו' ובדין השני כתב ולכ"ע כו' דמיירי שהיה חייב לו בלא"ה אלא שאם פטרו המלוה היה פטור מלשלם אף מכח השבועה כמ"ש בסי' רכ"ח סל"ט אלא שא"י להרויח לו זמן ובאונס אפי' פטרו אינו כלום כמו תלאו ויהיב וכמ"ש בתשובת הרמב"ן הביאו ב"י בס"ס רכ"ח דף רי"א ב' כתוב בתשובה להרמב"ן סי' רמ"ו מי שנשבע לחבירו לפרעו לזמן פלוני והכריח האדון למלוה להאריך לו זמן כו' והיינו שנתחייב לו בכבר ושם הביא ב' תשו' הרשב"א שפטור ושם מיירי שלא היה חייב לו וכתב שם ע"ג ומ"ש אפי' אם פטרו היינו האריכו כנ"ל דהארכת זמן לא מהני א"נ אפי' פטרו ממש אם אנסו המלך וכנ"ל בתשובת הרמב"ן וז"ש כאן ואם כו' או כו':

29 קהל כו'. כמ"ש שבת ל"א ב' וש"מ מי שאכל כו' כי אין ניתר בלא התרה:

30 מי שנשבע כו'. כמ"ש בנדרים ג' ב' וערא"ש שם ד"ה לא אפטר כו':

31 ואם לא כו' י"א כו' וי"א כו'. עמ"ש בא"ח סי' ק"ח ס"ח ועט"ז:

32 ולא מקרי כו'. דאל"כ שבועת משה ליתרו ליחשיב ג"כ מחמת אונס שהרי ברח מחמת מרדין והושיבו אצלו ונתן לו בתו וע"ל סי' רכ"ח ס"כ וא"ל שבועת צדקיהו היתה מחמת אונס סכנת מיתה שאני כמ"ש גטין נ"ה ב' גבי סקדיקון דאגב אונסיה דמיתה גמר ומקני. פ' מהרא"י שם וע"ל סי"ד בהג"ה תי' ע"ז בע"א ולשיטתו אזיל שפסק בסט"ו דלא כוותיה:

33 כשהוא כו'. כמ"ש בפ"ט דשבת פ"ח א' מכאן מודעא רבה לאורייתא ואע"ג שהיתה ע"ד המקום כי היכי דלא תיהוי הפרה כמ"ש בספ"ג דשבועות והקשה ר"י אמאי לא אמר הדר קבלוה בערבות ותי' דשם ג"כ מחמת אונס שלא יניעם במדבר ואע"ג דבעשיית רצונו שכר גדול כ"ש באונס אדם ול"ד למ"ש בנדרים כ"ח א' כיון דאמר יאסרו כו' דשם אינו אלא אונס ממון. הג"מ סוף ח' שבועות ומרדכי פ"ג דשבועוה ע"ש ושם:

34 נאמן כו'. כמו שמאמינים לו שע"ד זה נדר כדו תהית ולבך עלך וש"ד וכל הפתחים וחרטות ואמרינן ספ"ב דנדרים סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל נדר בחרם ואמר בחרמו כו' ובנזיר י"א א' יודע אני שהנזיר כו':

35 או על כו' אבל אם כו'. שם ברשב"א כתב דוקא אם התרו בו ולא חשש לומר בשעת ההתראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ אינו נאמן כו' וכ"ה ברמב"ם פ"ב הלכה י"ב אם נשבע שלא יאכל ואכל והתרו בו ואמר לא היה בלבי אלא שלא אצא וטעיתי ה"ז אינו לוקה עד שיודה קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען בעת התראה או שהוחזק כפרן ע"ש וכ' בכ"מ שהוא תוספתא פ"ו דטהרות נאמן ע"י עצמו כיצד נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו נדרת וא"ל לא נדרתי ומשהגיע אמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו וכ"ה בת"כ פ' ויקרא בפ' אשר נשיא כו' פ"ז. והקשה הראב"ד הא אמרינן בנדרים כ"ח א' דדברים שבלב אינן דברים ותירץ הכ"מ דה"ק שהוציא בשפתיו בלחש והג"מ תי' דגמ' מיירי בע"ה והכא בת"ה וכמש"ש כ' א' בנדר בחרם כו' וראיה ממסכת כלה שר"ע נשבע ובטל בלבו אבל המרדכי ריש שבועות כתב דר"ע היה מוציא בשפתיו ועוד תי' דכעין אונס היה וסמ"ג תי' בע"א ע"ש:

36 וכן מי כו'. היינו כשמברר בעדים שלא נשבע ונותן אמתלא שנאמן וכמ"ש בכתובות כ"ב א':

37 אע"פ כו'. ער"נ כ"א א' סד"ה גרסינן כו':

38 או הנשבע. ר"ל אפי' לישבע לשקר ממש כמ"ש בירושלמי הוון בעי מימר בנדרים הא בשבועות לא אשכח תני רי"א לא תשבעו בשמי לשקר נשבע את להרגין ולחרמין ולמוכסין ור"ל אף בכה"ג דאל"כ מתני' היא ועש"ך:

39 או לישבע. שם:

40 כל פירות. ע"ל ס"ה דהתוס' ורא"ש וש"פ ל"ג כל:

41 אם איני כו'. טור לפרש להרגין וא"צ לזה כמ"ש הרא"ש בפי' שגם ההרגין אינן מתכוונין אלא לממון וכנ"ל בסי"ב בהג"ה דלאונס נפשות א"צ לבטל בלבו:

42 ובלבד כו'. ער"נ שם ד"ה היכי נדר לישנא כו' כלומר כו':

43 ודוקא כו' אבל כו'. דדוקא לגבי הוצאת פיו דברים שבלב כו' אבל בתשובת הג"מ ומרדכי הנ"ל משמע אף לגבי חרם דוקא שמבטל בלבו ע"ש:

44 וכ"ז כו' ולכן כו'. כמ"ש בסי' רכ"ח ס"כ ע"ש וכן אצל הגבעונים כמש"ש וכ"כ הרא"ש בפ' בתרא דב"ק ס"י וכ"כ בתשובה כלל ט' וכמ"ש למטה:

45 מיהו כו'. כמ"ש בפ' בתרא דיומא פ"ד א':

46 אנסין כו' ויש לבטל כו' וכן כו' ובלבד כו'. הכל לכתחלה לרווחא דמילתא כמ"ש הג"מ שם דמשום אונס הגוף א"צ לבטל כנ"ל:

47 וישלמו לניזק כו'. כמ"ש בב"ק ס' ב' ועתוס' שם ד"ה מהו כו':

48 מי כו'. דאפי' תלוה ויהיב אינו כלום ול"ד למ"ש בפ הנזקין נ"ה ב' דאגב אונסיה גמר ומקני כיון דקטלי דשם מסור בידם להרגם וכבר היו הורגין בהן אבל הכא עביד דגזים כו' כמ"ש בפ"ז דשבועות מ"ו א' ואמרינן שם כ"ו א' האדם בשבועה פרט לאונס וה"נ בכה"ג כמ"ש בפ"ג דנדרים כ"ז א' מולנערה לא תעשה דבר ואפי' לא בטלו בלבו כו' כנ"ל:

49 וכ"ש כו'. דלא כמ"ש בפ' מהרא"י ומהרי"ו ומצדקיהו אין ראיה כמ"ש בסי"ד בהג"ה אבל בתשובת הג"מ הנ"ל משמע כדבריהם:

50 מי כו'. כנ"ל סי"ב בהג"ה מהא דפ"ג דגטין:

51 חוץ כו'. דאפי' עני המתפרנס מצדקה א"צ למכור כמ"ש בסוף פאה:

52 ראובן כו'. עמ"ש בח"מ שם: ליקוט ראובן כו' שמעון פטור כו'. דאדעתא דהכי לא נשבע וקפידא היא כמ"ש בקדושין נ' א' האומר לשלוחו כו' וכמש"ש בגמ' בהאי אתרא רחמו כו' וכן בגירושין מטעמא אחרינא בהאי אתרא ניחא כו' כמש"ש. וכן אם נשבע כו'. דאונס ממון אונס כנ"ל סי"ב בהג"ה. שם ע"כ:

53 אשה כו'. עבא"ח סי' של"ט ס"ד ובח"מ סי' רנ"ד ס"א: ליקוט אשה שנדרה כו' אם עשו כו'. אע"ג דמתני' ל"ק נדרי אונסין אלא שאירע אונס אח"כ מתני' לרבותא קאמר אבל כ"ש בעת הנדר וכמ"ש בנזיר י"א ב' ואב"א בנדרי כו' וכ' והא דצדקיהו לא מחמת אונס עשה אלא שיכבדנו יותר ועסי"ד ע"כ:

54 שותפין כו'. עש"ך:

55 מי שפירש כו'. כתב הרא"ש דהלכה כר"ה דר"י איתותב ואינו מוכרח כמ"ש הרשב"ם בב"ב נ"ג ב' בשם ר"ח כיון דלא קאמר אלא קשיא לא איתותב וכ"כ הרי"ף ורא"ש ברפ"ד דברכות וכ"כ הערוך וכ"ד ש"פ ודלא כרשב"ם אלא כאן משום דבירושלמי איתמר ג"כ כר"ה כמ"ש הר"נ והרא"ש. וערא"ש בפסקיו דגרסינן וחכמים מודים לו:

56 ואפי' אין המדיר כו'. ער"נ כ"ד א' ד"ה כלום כו' ואמרינן בירושלמי כו'.

57 י"א דויקא כו' וי"א כו' מי שאמר קונם כו'. ער"נ שם ד"ה הריני כו':

58 וכל תנאי שהוא כו'. זה שייך לסברא השניה דבכל תנאי אף שאינו בקיום מעשה וער"נ שם ב' ד"ה ולענין הלכה וז"ש וכל כו':