בראשית רבתי, פרשת ויגש כ״ו

1 ויגש אליו יהודה. הה"ד שמחה לאיש במענה פיו משלי ט"ו כ"ג, אימתי יש לו לאדם שמחה במענה פיו, שהוא נשמע, בזמן שהוא מדבר דבר בעתו שם, ומי הוא זה שדבר בעתו, זה יהודה. את מוצא בשלשה מקומות נשמע יהודה על שדבר דבר בעתו. כשאמרו אחיו לכו ונהרגוהו וכו' ל"ז כ', השיבן ראובן אל תשפכו דם, אבל יהודה לא השיבן דבר, אלא אמר תתישב דעתן של אחי כשיאכלו וישתו ואח"כ אמר להם. כיון שאכלו ושתו ונתישבה דעתם באו לברך, א"ל יהודה מבקשים אנו להרוג את אחינו ואנו מברכין וכו', הוי ודבר בעתו. הב' כשאמר ראובן את שני בני תמית מ"ב ל"ז, דבר ראובן שלא בעונתו. אבל יהודה לא ענה לאביו באותה שעה והמתין עד שהשלימו החטים ואח"כ פייס את אביו שנאמר ויהי כאשר כלו לאכול וגו' מ"ג ב'. הג' בשעה שנתפס בנימין אין אתה מוצא שדבר יהודה מכל הדברים שהיו להם עם יוסף, אבל כשנתפס התחיל אמר מה נאמר לאדוני מ"ד ט"ז, כדי לידע סוף דעתו של יוסף על בנימין. כיון ששמע שבקש להחזיק בו והיה עושה עצמו צדיק כאילו הוא תופס מדת הדין כדכתיב חלילה לי מעשות זאת מ"ד י"ז, מיד מצא יהודה ידיו לדבר ולענות לו על שהיה מחזיק עצמו והכין עצמו לכל דבר בין למלחמה בין לשלום בין לפיוס. התחיל משיבו על כל דבר ודבר כראוי כדכתיב ויגש אליו יהודה. שמע יוסף דבריו של יהודה שהיו מכוונין וקבל ממנו וגלה עצמו להם, מי גרם לו ששמע לו יוסף, על שדבר בעונתו, הה"ד ודבר בעתו.