בן פורת יוסף, הקדמה ט״ו

15 מדרש תנחומא פתח ↗

שְׁאִלְתָּא, דִּמְחַיְיבִים כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְאַפְרוּשֵׁי מִן מִדַּעַם מְסַאֲבָא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה לַטְּמֵאָה וְגוֹ' ויקרא כ, כה. וְלֹא מִיבַּעְיָא מִן מִדַּעַם מְסַאֲבָא, דְּאָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְבִשּׁוּלֵי בְּהוֹן עַד דְּמִיפְלַט לְהוּ כָּל חַד וְחַד, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָּאֵשׁ וְגוֹ' במדבר לא, כג. וְהַשִּׁפּוּדִין וְהָאַסְכְּלָאוֹת דְּאִשְׁתַּמְשׁן בְּהוֹן גּוֹיִם, לָא מִשְׁתַּרְיַין עַד דְּצַיְילִין בְּנוּרָא, כְּדִתְנַן, הַשִּׁפּוּד וְהָאַסְכְּלָא מְלַבְּנוֹ בָּאוּר. וְעַד כַּמָּה מְלַבְּנָן. עַד דְּמֵסִיר קְלִפָּתָן. הַיּוֹרוֹת וְהַקוּנְמוּסִין וּמֵחַמֵּי חַמִּין דְּשַׁמִּישׁוּ עַל יְדֵי רִיתּוּחַ, צָרִיךְ לִפְלוּטִינְהוּ בְּרוֹתְחִין. וְאַף עַל גַּב דְּקוּמְקָא לָאו דַּרְכֵיהּ לְבִשּׁוּלֵי בֵּיהּ, כֵּיוָן דְּזִמְנִין דְּלָא מַשְׁכַּח מַאנֵהּ וּמִקְרֵי וּמְבַשֵּׁל בֵּיהּ. וְיוֹרָה דְּאֵין רֹאשׁ צִפּוֹר דְּרוֹר יָכוֹל לִיכָּנֵס לְתוֹכָהּ, לֹא צָרִיךְ לִפְלוּטֵיהּ. דְּתַנְיָא, כּוּסְפָּן שֶׁל נָכְרִים שֶׁהוּחְמוּ חַמִּין בְּיוֹרָה גְּדוֹלָה, אָסוּר. בְּיוֹרָה קְטַנָּה, מֻתָּר. וְאִי זוֹ הִיא יוֹרָה קְטַנָּה. כָּל שֶׁאֵין רֹאשׁ צִפּוֹר דְּרוֹר יָכוֹל לִיכָּנֵס לְתוֹכוֹ. וְהֵיכִי מִיפְלֵט לְהוּ בְּרוֹתְחִין. מֵנִיחַ יוֹרָה קְטַנָּה לְתוֹךְ יוֹרָה גְּדוֹלָה. וְיוֹרָה גְּדוֹלָה מַאי. כִּי הָא דְּהַהִיא דּוּדָא דַּהֲוָה לֵיהּ לְרַב עוּקְבָא, עָבַד לָהּ גְּדַנְפָא דְּלִישָׁא וּמַלְיָא מַיָּא וְאַרְתְּחָא. וְכַפָּא צָרִיךְ לְמִשְׁדַּיֵהּ בְּגַוֵּיהּ דְּדוּדָא וְלִטְפוּיֵהּ. קְעָרוֹת שֶׁתַּשְׁמִישָׁן בִּכְלִי שֵׁנִי, כִּי נָטַל מַיָּא מִדּוּדָא וְשַׁדִי עֲלוֹהִי, שַׁפִּיר דָּמֵי. וְאַף עַל גַּב דְּמִפְלֵט לְהוּ, צָרִיךְ לְאַטְבְּלִינְהוּ בְּמַיָּא. דְּתַנְיָא, וְכֻלָּן צְרִיכִין טְבִילָה בַּמִּקְוֶה שֶׁל אַרְבָּעִים סְאָה, וַהֲדָר מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּהוּ יִשְׂרָאֵל. מְנָא הַנֵי מִלֵּי. אָמַר רַבָּא, דַּאֲמָר קְרָא, כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָּאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְגוֹ' במדבר לא, כג, הוֹסִיף הַכָּתוּב טָהֳרָה אַחֶרֶת. וְתַנֵּי בַּר קַפָּרָא, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁצָּרִיךְ הֲזָאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. תַּלְמוּד לוֹמַר: וְטָהֵר. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: מֵי נִדָּה. מַיִם שֶׁהַנִּדָּה טוֹבֶלֶת בָּהֶן. וְכַמָּה שִׁעוּרָהּ. אַרְבָּעִים סְאָה. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהַ, אֲפִלּוּ הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים חֲדָשִׁים מִן הַנַּגָּר, צְרִיכִין טְבִילָה. כֵּלִים יְשָׁנִים, מְלַבְּנָן בָּאוּר וַהֲווּ לְהוּ כַּחֲדָשִׁים, וַאֲפִלּוּ הֲכִי צְרִיכִין טְבִילָה. מַתְקִיף לָהּ רַב שֵׁשֶׁת, אִם כֵּן אֲפִלּוּ סְתָמָהּ נַמֵּי. אָמַר לוֹ רָבָא, כְּלֵי סְעוּדָה הָאֲמוּרִין בַּפָּרָשָׁה, דִּכְתִיב: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָּאֵשׁ. רַבִּי יִצְחָק בַּר אָבִין הֲוָה לֵיהּ הַהִוא מַאנָא דְּפַחְרָא חַדְתָּא מִגּוֹי, סָבַר לְאַטְבּוּלָה. אָמַר לֵיהּ הַהוּא מִדְּרַבָּנָן וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ, הָכֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כְּלֵי מַתָּכוֹת אֲמוּרִין בַּפָּרָשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֶּסֶף במדבר לא, כב. אֲבָל הֲנֵי, מַאנֵי דְּפַחְרָא נִינְהוּ, חֲדָשִׁים צְרִיכִין טְבִילָה, יְשָׁנִים אֵין צְרִיכִין טְבִילָה, שֶׁאֵין יוֹצְאִין מִידֵי דָּפְיָן לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר גַּבֵּי חַטָּאת: וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר ויקרא ו, כא. בְּרַם צְרִיכִין, הֲנֵי קְעָרוֹת דְּקוּנְיָא דְּאִשְׁתַּמְשׁוּ בְּהוֹן חֲמִירָא בְּרוֹתְחִין, מַהוּ, אִית לְהוּ פְּלִיטָא אוֹ לֹא, מִשּׁוּם דְּמֵעִקַרַיְיהוּ כְּלֵי חֶרֶס נִינְהוּ, וּשְׁעִינְהוּ בְּקוּנְיָא, מֵגִין הַהוּא שְׁעִיָיא דְּקוּנְיָא עֲלַיְהוּ וְלֹא בָּלַע חֶרֶס, מִשּׁוּם דְּהַאי קוּנְיָא כְּעֵין מַתֶּכֶת הוּא וְסַגִּי לֵיהּ בִּפְלִיטָה, אוֹ דִּילְמָא לָא מֵגִין וּבָלַע חֶרֶס, לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא. תָּא שְׁמַע, דְּבָעֵי מִנֵּיהּ מִמְרֵימַר לְעִנְיַן חָמֵץ בְּפֶסַח, הֲנֵי מַאנֵי דְּקוּנְיָא מִי אִית לְהוּ פְּלִיטָא וְשָׁרִי לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְּהוֹן בְּפִסְחָא אוֹ לֹא. הֵיכִי דְּאִית בְּהוּ קַרְטוּפְנֵי, לָא קָמִבָּעֵיא לָן, דְּמִצְרַף צְרוּפִין. כִּי תִּבָּעֵי לָךְ חִיוְרֵי וְאוּכְמֵי, מַאי. אָמַר לֵיהּ: חֲזִינָא לְהוּ דִּמְדַיְיתֵי, וּמִדִּמְדַיְיתֵי וַדַּאי בָּלְעוּ, ס״‎א: דְּכִי רָמָה בְּהוּא חֲמִימֵי מְדַיְיתֵי שְׁמַע מִנָּה בָּלְעָן, הִלְכָּךְ כִּכְלֵי חֶרֶס דָּמְיָן. וְהַנֵּי מִילֵי, לְעִנְיַן חָמֵץ בְּפֶסַח וּלְעִנְיַן בִּשּׁוּלֵי גּוֹיִם, דְּתַשְׁמִישַׁיְהוּ בְּרוֹתְחִין. אֲבָל לְעִנְיַן יֵין נֶסֶךְ אוֹ חָמֵץ בְּפֶסַח דְּתַשְׁמִישַׁיְהוּ בְּצוֹנֵן, יְרוֹקָא אָסִיר, מִשּׁוּם דְּמִצְרֵיף. אוּכְמֵי וְחִיוְרֵי, אִית בְּהוּ קַרְטוּפְנֵי, אָסוּר. לֵית בְּהוּ קַרְטוּפְנֵי, בְּשִׁפְשׁוּף בְּעַלְמָא סַגִּי לֵיהּ, כִּכְלִי מַתָּכוֹת דָּמוּ, דְּקַיְימָא לָן הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב זְבִיד. דְּאָמַר רַב זְבִיד, הֲנֵי מַאנֵי דְּקוּנְיָא, חִיוְרֵי וְאוּכְמֵי שָׁרִי, יְרֻקֵּי אָסִיר. וְאִי אִית בְּהוּ קַרְטוּפְנֵי, אָסִיר כֻּלְּהוּ. וְכֵן הִלְכְתָא.

1 אך שלא יטעו לומר תעבירו באש, באחד סגי, או תענית או תורה, שכל אחד נקרא אש, ומועיל ליבון באש ללבן עונותיו באש מכדי. לזה בא הכתוב לפרש ברמז, ואמר אך במי נדה יתחטא ודרשו חז"ל תנחומא חקת ב דבעי טבילה במ' סאה שהנדה טובלת בהן, וכפירוש רש"י, והרמז כי סוד התשובה ה' עלאה נק' מקוה, ומ' סאה שבתוך המקוה הם ד' יודין שבחכמה הנקרא יו"ד, כמ"ש בכתבים יעו"ש, ומרמז שצריך חכמת התורה בתוך התשובה של התענית, דהוי יחוד חו"ב, מ' סאה תוך המקוה, והבן. א"כ מוכח דבעי שניהם, כי התענית הוא הכנה ללימוד התורה שהיא עיקר. ולכך מי שלא יוכל להתענות שהוא תלמיד חכם חלש, וז"ש ואשר לא יבוא באש תעבירו במים וטהר, שהם מימי התורה ללבן ולכפר כמו אש התענית, וק"ל.

בן פורת יוסף Toldot »