בית יוסף, חושן משפט רמ״ט

מהדורה: טור חושן משפט: וילנא, 1923

« בית יוסף Choshen Mishpat 248:16 בית יוסף Choshen Mishpat 250:1 »

1 בבא מציעא פתח ↗

וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ מַתָּנָה אֲנִי נוֹתֵן לָךְ – יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. יָכוֹל, פְּשִׁיטָא! אֶלָּא: מוּתָּר לַחֲזוֹר בּוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא: וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹחָנָן בְּמַתָּנָה מוּעֶטֶת, דְּסָמְכָא דַּעְתַּיְיהוּ.

2 מנחת חינוך פתח ↗

וכבר כתבתי דצריך לקבל עליו זיי"ן מצות וזה נקרא גר תושב וער"מ סו"פ לענין ישיבה בארצנו כתב הר"מ דג"ת רשאי ואין מקבלין ג"ת אלא בזמן שהיובל נוהג כו' והראב"ד בהשגות כתב איני משוה לו בישיבת הארץ היינו הראב"ד סובר בדעת הר"מ דל"מ אם מקבל זיי"ן מצות בזמן שאין היובל כיון דאין מקבלין ג"ת אם כן אם מקיים ז' מצות דינו כעכו"ם והראב"ד סובר דלענין ישיבת הארץ כיון דל"ש הטעם שאמרה התורה פן יחטיאו אותך כו' ועיין כסף משנה דהר"מ גם כן סובר כן דאם מקבל בעצמו ש"ד ע"ש. ונראה דכאן נמי אף בזמן שאין היובל נוהג מכל מקום אם קבלו זיי"ן מצות מותר לכרות להם ברית ולא להרגם כי עיקר הלאו הזה ג"כ משום לתא דע"ז כמ"ש הרהמ"ח אם כן אם מקבל עליו ז' מצות אפילו בזה"ז מצוה להחיותו ג"כ כמ"ש הר"מ שם בג"ת אך אין הב"ד מקבלין כמ"ש הכסף משנה. ומכל מקום ד"ז לא ראיתי בש"ע ה' ע"ז ובחה"מ שמביא המחבר ד"ז במקיים ז' מצות מצוה להחיותו וגם ליתן להם מתנה ובב"י ח"מ סי' רמ"ט מביא דכל עכו"ם במשמע אבל לא ג"ת וכן מביא שם בש"ע וסמך במקומות אלו ע"ז שכתב בחה"מ נראה דנמשך אחר דבריו בכ"מ כאן דגם האידנא שייך ג"ת להחיותו ולכל הדברים הנוהגים בג"ת דאל"ה לא היה מביאו דאין דרכו להביא דינים שא"נ בזה"ז. וער"מ פ"ח מה' מלכים דאינו נקרא ג"ת רק אם מקיים ז' מצות מפני שהקב"ה ציוה בהן בתורה והודיענו ע"י מרע"ה שב"נ מקודם נצטוה בהם אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה ג"ת ואינו מחסידי או"ה ועיין כסף משנה דרבינו כ"כ מסברתו. ומכל מקום נתישבתי דדוקא לענין ישיבת הארץ יש ג"ת אף האידנא אבל להחיותו אף שקיבל בעצמו ל"מ. והוא מפורש בע"ז ס"ה ר"י שדר ליה קורבנ' לאבידרנא ביום אידו אמר ידענא דלא פלח לע"ז א"ל ר"י והתניא איזה ג"ת שקיבל עליו בפני ג' חבירים ותירץ לענין להחיותו תני' מבואר להדיא לענין להחיותו צריך לקבל בפני ג' ואם לא קיבל אינו בדין להחיותו וכיון שהב"ד אין מקבלין האידנא בזמן שאין יובל נוהג רק מקיים מצות עשה אין לו דין ג"ת לשום דבר הן להחיותו או לענין מתנה עיין בח"מ שהביא ד"ז לענין מתנה דכתיב תתננה או מכור והטעם דאסור ליתן להם מת"ח. וג"ת אינו נוהג האידנא לשום דבר רק לענין ישיבת הארץ סברת הראב"ד דא"נ ג"ת אבל לענין הדינים שמבואר גבי ג"ת ודאי ל"מ מה שקיבל בעצמו ומקיימם ובעזה"י יבואר במקום אחר:

3 עירובין פתח ↗

לֹא בִּיטְּלוֹ — לָא. אָמַר רַב הוּנָא: מַאן תָּנָא אֹהָלוֹת — רַבִּי יוֹסֵי הִיא. אִי רַבִּי יוֹסֵי אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תֶּבֶן וְאֵין עָתִיד לְפַנּוֹתוֹ — הֲרֵי הוּא כִּסְתַם עָפָר, וּבָטֵל. עָפָר וְעָתִיד לְפַנּוֹתוֹ — הֲרֵי הוּא כִּסְתַם תֶּבֶן, וְלֹא בָּטֵיל. אֶלָּא אָמַר רַב אַסִּי: מַאן תְּנָא עֵירוּבִין — רַבִּי יוֹסֵי הִיא. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: טוּמְאָה אַשַּׁבָּת קָרָמֵית?! הַנַּח אִיסּוּר שַׁבָּת, דַּאֲפִילּוּ אַרְנְקִי נָמֵי מְבַטֵּל אִינִישׁ. רַב אָשֵׁי אָמַר: בַּיִת אַחָרִיץ קָא רָמֵית?! בִּשְׁלָמָא חָרִיץ לְמִיטְיְימֵיהּ קָאֵי. אֶלָּא בַּיִת, לְמִיטְיְימֵיהּ קָאֵי? נָתַן עָלָיו נֶסֶר שֶׁרוֹחַב אַרְבָּעָה. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנָּתַן לְרׇחְבּוֹ, אֲבָל לְאׇרְכּוֹ — אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא נָמֵי, שֶׁהֲרֵי מִיעֲטוֹ מֵאַרְבָּעָה. וְכֵן שְׁתֵּי גְזוּזְטְרָאוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ. אָמַר רָבָא: הָא דְּאָמְרַתְּ זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ — אִין, זוֹ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זוֹ — לֹא, וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ נָמֵי, לָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בֵּין זֶה לָזֶה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, אֲבָל אֵין בֵּין זֶה לָזֶה שְׁלֹשָׁה — גְּזוּזְטְרָא עֲקוּמָּה הִיא. מַתְנִי׳ מַתְבֵּן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים — מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד. אֵלּוּ מַאֲכִילִין מִכָּאן, וְאֵלּוּ מַאֲכִילִין מִכָּאן. נִתְמַעֵט הַתֶּבֶן מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, — מְעָרְבִין אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם. גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ וְיַאֲכִיל. וּלְאוֹקֹמֵי שְׁרֵי? וְהָאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַעֲמִיד אָדָם אֶת בְּהֶמְתּוֹ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת. וְאֵין מַעֲמִיד אָדָם אֶת בְּהֶמְתּוֹ עַל גַּבֵּי מוּקְצֶה בְּשַׁבָּת. דְּקָאֵים לַהּ בְּאַפַּהּ וְאָזְלָה וְאָכְלָה. וְלֹא יִתֵּן לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ תֶּבֶן? וְהָתַנְיָא: בַּיִת שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת וּמִילְּאָהוּ תֶּבֶן — מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד. זֶה נוֹתֵן לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ וְיַאֲכִיל, וְזֶה נוֹתֵן לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ וְיַאֲכִיל. נִתְמַעֵט הַתֶּבֶן מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים — שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? נוֹעֵל אֶת בֵּיתוֹ וּמְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ, הוּא אָסוּר וַחֲבֵירוֹ מוּתָּר. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגוֹב שֶׁל תֶּבֶן שֶׁבֵּין שְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת. קָתָנֵי מִיהַת: זֶה נוֹתֵן לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ וְיַאֲכִיל, וְזֶה נוֹתֵן לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ וְיַאֲכִיל. אָמְרִי: בַּיִת, כֵּיוָן דְּאִיכָּא מְחִיצּוֹת וְתִּקְרָה, כִּי מִיפְּחִית — מִינַּכְרָא לֵיהּ מִלְּתָא. הָכָא — לָא מִינַּכְרָא לֵיהּ מִלְּתָא. נִתְמַעֵט הַתֶּבֶן מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. הָא עֲשָׂרָה — שְׁרֵי, וְאַף עַל גַּב דְּמִידַּלְיָא תִּקְרָה טוּבָא. שְׁמַע מִינַּהּ: מְחִיצּוֹת שֶׁאֵין מַגִּיעוֹת לַתִּקְרָה — שְׁמָן מְחִיצּוֹת. אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בְּבַיִת שְׁלֹשָׁה עָשָׂר חָסֵר מַשֶּׁהוּ עָסְקִינַן, וְתֶבֶן עֲשָׂרָה. וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּבֵית עֲשָׂרָה וְתֶבֶן שִׁבְעָה וּמַשֶּׁהוּ, דְּכׇל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה כְּלָבוּד דָּמֵי. בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״מֵעֲשָׂרָה״, אֶלָּא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מַאי ״מֵעֲשָׂרָה״? מִתּוֹרַת עֲשָׂרָה. שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. שְׁמַע מִינַּהּ דָּיוֹרִין הַבָּאִין בְּשַׁבָּת אֲסוּרִין? דִּלְמָא דְּאִימְּעַט מֵאֶתְמוֹל. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? נוֹעֵל אֶת בֵּיתוֹ וּמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ. תַּרְתֵּי?! הָכִי קָאָמַר: אוֹ נוֹעֵל אֶת בֵּיתוֹ אוֹ מְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם תַּרְתֵּי, כֵּיוָן דְּדָשׁ בֵּיהּ — אָתֵי לְטַלְטוֹלֵי. הוּא אָסוּר וַחֲבֵירוֹ מוּתָּר. פְּשִׁיטָא? לָא צְרִיכָא, דַּהֲדַר אִידַּךְ וּבַטֵּיל לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּאֵין מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגוֹב שֶׁל תֶּבֶן שֶׁבֵּין שְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: תְּחוּמִין דְּאוֹרָיְיתָא, מַהוּ דְּתֵימָא: לִיגְזוֹר דִּלְמָא אָתֵי לְאִיחַלּוֹפֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בְּמָבוֹי? מַנִּיחַ אֶת הֶחָבִית, וְאוֹמֵר: הֲרֵי זוֹ לְכׇל בְּנֵי מָבוֹי, וּמְזַכֶּה לָהֶן עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ. אֲבָל אֵינוֹ מְזַכֶּה לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה: חָבִית שֶׁל שִׁיתּוּפֵי מְבוֹאוֹת צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח. אָמַר רָבָא: הָנֵי תַּרְתֵּי מִילֵּי, סָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא אַמְרִינְהוּ: חֲדָא — הָא. אִידַּךְ — הַמְקַדֵּשׁ, אִם טָעַם מְלֹא לוּגְמָיו — יָצָא, וְאִם לָאו — לֹא יָצָא. אָמַר רַב חֲבִיבָא: הָא נָמֵי סָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא אַמְרִינְהוּ, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹשִׂין מְדוּרָה לַחַיָּה בְּשַׁבָּת. סְבוּר מִינָּה: לְחַיָּה — אִין, לְחוֹלֶה — לָא. בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים — אִין, בִּימוֹת הַחַמָּה — לָא. אִיתְּמַר, אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר שְׁמוּאֵל: הִקִּיז דָּם וְנִצְטַנֵּן — עוֹשִׂין לוֹ מְדוּרָה בְּשַׁבָּת, וַאֲפִילּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז. אָמַר אַמֵּימָר: הָא נָמֵי סָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא אַמְרִינְהוּ, דְּאִיתְּמַר: אֵיזוֹ הִיא אֲשֵׁירָה סְתָם? אָמַר רַב: כׇּל שֶׁכּוֹמָרִין שׁוֹמְרִין אוֹתָהּ

5 קידושין פתח ↗

וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּקָתָנֵי ״הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ״? הָכָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן, וְהָתָם רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן. הָכָא רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּאִי תְּנָא ״שְׁלוּחוֹ״ הֲוָה אָמֵינָא: שְׁלוּחוֹ הוּא דְּהָוֵי רַמַּאי, דְּסָמְכָה דַּעְתֵּיהּ, סָבַר: עָבֵד לִי שְׁלִיחוּתַי, אֲבָל חֲבֵירוֹ, דְּלָא סָמְכָה דַּעְתֵּיהּ, אֵימָא לָא לֶיהֱוֵי רַמַּאי. הָתָם רְבוּתָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּאִי תְּנָא: ״הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ״ הֲוָה אָמֵינָא: חֲבֵירוֹ הוּא דְּכִי קִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, דְּסָבַר: לָא טָרַח, אֲבָל שְׁלוּחוֹ דְּטָרַח אֵימָא: מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ, קָא מַשְׁמַע לַן. רָבִין חֲסִידָא אֲזַיל לְקַדּוֹשֵׁי לֵיהּ אִיתְּתָא לִבְרֵיהּ, קַידְּשַׁהּ לְנַפְשֵׁיהּ. וְהָתַנְיָא: מַה שֶּׁעָשָׂה – עָשׂוּי, אֶלָּא שֶׁנָּהַג בּוֹ מִנְהַג רַמָּאוּת! לָא יַהֲבוּהּ נִיהֲלֵיהּ. אִיבְּעִי לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵי! סָבַר: אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא מְקַדֵּשׁ לַהּ. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה יְהַיב לֵיהּ זוּזֵי לְרַב, אֲמַר: זִבְנַהּ נִיהֲלִי לְהַאי אַרְעָא. אֲזַל זַבְנַהּ לְנַפְשֵׁיהּ. וְהָתַנְיָא: מַה שֶּׁעָשָׂה – עָשׂוּי, אֶלָּא שֶׁנָּהַג בּוֹ מִנְהַג רַמָּאוּת! בָּאגָא דְאַלִּימֵי הֲוָה לֵיהּ, לְרַב – נָהֲגִי בֵּיהּ כָּבוֹד, לְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה – לָא נָהֲגִי בֵּיהּ כָּבוֹד. אִיבְּעִי לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵי! סְבַר: אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא זַבֵּין לַהּ. רַב גִּידֵּל הֲוָה מְהַפֵּיךְ בְּהַהִיא אַרְעָא. אֲזַל רַבִּי אַבָּא זַבְנַהּ. אֲזַל רַב גִּידֵּל קַבְלֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא. אֲזַל רַבִּי זֵירָא וְקַבְלֵיהּ לְרַב יִצְחָק נַפָּחָא. אָמַר לֵיהּ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲלֶה אֶצְלֵנוּ לָרֶגֶל. כִּי סְלֵיק, אַשְׁכְּחֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: עָנִי מְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה, וּבָא אַחֵר וּנְטָלָהּ הֵימֶנּוּ, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: נִקְרָא רָשָׁע. וְאֶלָּא מָר מַאי טַעְמָא עֲבַד הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: לָא הֲוָה יָדַעְנָא. הַשְׁתָּא נָמֵי נִיתְּבַהּ נִיהֲלֵיהּ מָר. אֲמַר לֵיהּ: זַבּוֹנֵי לָא מְזַבֵּינְנָא לַהּ, דְּאַרְעָא קַמַּיְיתָא הִיא, וְלָא מְסַמְּנָא מִילְּתָא. אִי בָּעֵי בְּמַתָּנָה – נִישְׁקְלֵיהּ. רַב גִּידֵּל לָא נָחֵית לַהּ, דִּכְתִיב: ״וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה״. רַבִּי אַבָּא לָא נָחֵית לַהּ מִשּׁוּם דְּהַפֵּיךְ בַּהּ רַב גִּידֵּל. לָא מָר נָחֵית לַהּ וְלָא מָר נָחֵית לַהּ וּמִיתְקָרְיָא אַרְעָא דְרַבָּנַן. וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי כּוּ׳. לֹא בָּא אַחֵר וְקִידְּשָׁה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, מַהוּ? רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מְקוּדֶּשֶׁת, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת. מַאי טַעְמָא? הָנֵי זוּזֵי לָא לְמִלְוָה דָּמוּ וְלָא לְפִקָּדוֹן דָּמוּ. לְפִקָּדוֹן לָא דָּמוּ – פִּקָּדוֹן בִּרְשׁוּתָא דְמָרֵיהּ קָא מִתְאַכְּלִי, וְהָנֵי בִּרְשׁוּתָא דִידַהּ קָא מִתְאַכְּלִי. לְמַלְוֶה נָמֵי לָא דָּמוּ – מִלְוָה לְהוֹצָאָה נִיתְּנָה, הָנֵי בְּתוֹרַת קִידּוּשִׁין יַהֲבִינְהוּ נִיהֲלַהּ. לֹא בָּא אַחֵר וְקִידְּשָׁהּ, וְחָזְרָה בָּהּ, מַהוּ? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חוֹזֶרֶת – אָתֵי דִּיבּוּר, וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינָהּ חוֹזֶרֶת – לָא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: בִּיטֵּל, אִם עַד שֶׁלֹּא תָּרַם בִּיטֵּל – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. וְהָא הָכָא דְּדִיבּוּר וְדִיבּוּר הוּא, וְקָאָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר! שָׁאנֵי נְתִינַת מָעוֹת לְיַד אִשָּׁה, דְּכִי מַעֲשֶׂה דָּמוּ, וְלָא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל מַעֲשֶׂה. אֵיתִיבֵיהּ: הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְהִגִּיעַ בַּשָּׁלִיחַ אוֹ שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו שָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ: ״גֵּט שֶׁנָּתַתִּי לְךָ בָּטֵל הוּא״ – הֲרֵי זֶה בָּטֵל. וְהָא נְתִינַת גֵּט לְיַד שָׁלִיחַ, דְּכִי נְתִינַת מָעוֹת לְיַד אִשָּׁה דָּמֵי, וְקָתָנֵי הֲרֵי זֶה בָּטֵל! הָתָם נָמֵי, כֹּל כַּמָּה דְּלָא מְטָא גִּיטָּא לִידַהּ – דִּיבּוּר וְדִיבּוּר הוּא, אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר. אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טוּמְאָתָן בְּמַחְשָׁבָה, וְאֵין עוֹלִים מִידֵּי טוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה.

1 הנותן מתנה לחבירו וחזר בו הרי זה ממחוסרי אמנה. כלומר האומר לחבירו ליתן לו מתנה וחזר בו הרי זה ממחוסרי אמנה במה דברים אמורים במתנה מועטת אבל במתנה מרובה לא וכו' בפרק הזהב בבא מציעא מט. אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזור בו אמר ר"פ ומודה רבי יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתיה ונתבאר בסימן קק"ד ועיין במהרי"ק שורש קי"ח ובהגהות הראשונות דמרדכי פרק ו' דמציעא:

2 אסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים אבל מותר ליתן לגר תושב וכו' ספ"ק דעכו"ם כ. תניא לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי אחד גר ואחד עכו"ם בין בנתינה בין במכירה דברי ר"מ רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה לעכו"ם במכירה וידוע דהלכה כרבי יהודה והקשו התוס' דבפרק כל שעה מוקמינן ההיא דשולח אדם ירך לעכו"ם כר' יהודה ותירצו דבתוספתא תניא גבי מילתיה דר"י בעכו"ם המכירו מותר מפני שהוא כמוכרו והא דאמרי' בפרק הדר דא"ל לההוא עכו"ם טול גלוסקא ואע"פ שלא היה מכירו כדמשמע התם שאני התם שהיה מתלוה עמו בדרך ואם תאמר וכי לית ליה דמפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום וי"ל דדרכי שלום אין זו מתנת חנם עכ"ל ומ"ש רבי' אסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים לאו לאפוקי ישמעאל אלא לאפוקי גר תושב דהיינו שקיבל עליו ז' מצות בני נח וזהו שאנו מצווים להחיותו:

3 הנותן מתנה לעבד או לאשה קנו האדון והבעל וכו' מבואר בכמה מקומות מהם פ"ק דקידושין כג. ופרק חלון עירובין דף עט:

4 הכותב כל נכסיו לעבדו קנה את עצמו בן חורין וזה ביארתי בספר יורה דעה סימן רס"ז:

5 מדת חסידות שלא לקבל מתנה משום אדם אלא לבטוח בה' וכו' בריש פ"ג דקדושין נט.:

2 שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

לעובד כוכבים כו'. כתב הב"י בח"מ סי' רמ"ט דכל עובד כוכבים במשמע אפי' ישמעאל לאפוקי גר תושב דלא ופשוט הוא וע"ש:

3 קידושין פתח ↗

זֶה פֵּירַשׁ לְמִיתָה, וְזֶה פֵּירַשׁ לְחַיִּים. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי קָטָן הֲוָה, וּדְלָא כְּאַבָּא שָׁאוּל, דְּתַנְיָא: גֵּר שֶׁמֵּת וּבִזְבְּזוּ יִשְׂרָאֵל נְכָסָיו, וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים – קָנוּ עַצְמָן בְּנֵי חוֹרִין. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: גְּדוֹלִים – קָנוּ עַצְמָן בְּנֵי חוֹרִין, קְטַנִּים – כׇּל הַמַּחְזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶן. וְקוֹנֶה עַצְמוֹ בְּכֶסֶף כּוּ׳ בְּכֶסֶף עַל יְדֵי אֲחֵרִים. אִין, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי עַצְמוֹ. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, מִכְּדֵי שְׁמַעְנָא לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר: חוֹב הוּא לְעֶבֶד שֶׁיֵּצֵא מִיַּד רַבּוֹ לְחֵירוּת. וּתְנֵינָא: זָכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. אֶלָּא פְּשִׁיטָא מִדַּעְתּוֹ, וְהָא קָמַשְׁמַע לַן: עַל יְדֵי אֲחֵרִים – אִין, עַל יְדֵי עַצְמוֹ – לָא. אַלְמָא אֵין קִנְיָן לְעֶבֶד בְּלֹא רַבּוֹ. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: בִּשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ. עַל יְדֵי עַצְמוֹ – אִין, עַל יְדֵי אֲחֵרִים – לָא. וְאִי מִדַּעְתּוֹ, עַל יְדֵי אֲחֵרִים אַמַּאי לָא? וְכִי תֵּימָא: מַאי עַל יְדֵי עַצְמוֹ – אַף עַל יְדֵי עַצְמוֹ, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּגִיטּוֹ וְיָדוֹ בָּאִים כְּאֶחָד, וְהָא לָא תָּנֵי הָכִי, דְּתַנְיָא: בִּשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ וְלֹא עַל יְדֵי אֲחֵרִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר! אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְשָׁאנֵי כֶּסֶף, הוֹאִיל וְקָנֵי לֵיהּ בְּעַל כּוּרְחֵיהּ – מַקְנֵי לֵיהּ בְּעַל כּוּרְחֵיהּ. אִי הָכִי, שְׁטָר נָמֵי! הַאי שְׁטָרָא לְחוֹד וְהַאי שְׁטָרָא לְחוֹד. הָכָא נָמֵי, הַאי כַּסְפָּא לְחוֹד וְהַאי כַּסְפָּא לְחוֹד? טִיבְעָא מִיהָא חַד הוּא. רָבָא אָמַר: כֶּסֶף – קַבָּלַת רַבּוֹ גָּרְמָה לוֹ, שְׁטָר – קַבָּלַת אֲחֵרִים גָּרְמָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ. בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ – אִין, עַל יְדֵי אֲחֵרִים – לָא. אַמַּאי? נְהִי נָמֵי דְּשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, מִכְּדֵי שְׁמַעְנָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי: זְכוּת הוּא שֶׁיֵּצֵא מִתַּחַת יָד רַבּוֹ לְחֵירוּת, וּתְנֵינָא: זָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. וְכִי תֵּימָא: מַאי עַל יְדֵי עַצְמוֹ – אַף עַל יְדֵי עַצְמוֹ, וְקָא מַשְׁמַע לַן דְּיֵשׁ קִנְיָן לְעֶבֶד בְּלֹא רַבּוֹ – אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: בִּשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים – וְלֹא עַל יְדֵי עַצְמוֹ, וְהָא קַיְימָא לַן דְּגִיטּוֹ וְיָדוֹ בָּאִין כְּאֶחָד? וְכִי תֵּימָא: מַאי עַל יְדֵי אֲחֵרִים – אַף עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן דִּזְכוּת הוּא לְעֶבֶד שֶׁיֵּצֵא מִיַּד רַבּוֹ לְחֵירוּת, אִי הָכִי, נְעָרְבִינְהוּ וְנִיתְנִינְהוּ: בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר בֵּין עַל יְדֵי אֲחֵרִים בֵּין עַל יְדֵי עַצְמוֹ! אֶלָּא: בְּכֶסֶף – בֵּין עַל יְדֵי אֲחֵרִים בֵּין עַל יְדֵי עַצְמוֹ, בִּשְׁטָר – עַל יְדֵי אֲחֵרִים וְלֹא עַל יְדֵי עַצְמוֹ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הוּא, דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בִּשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים וְלֹא עַל יְדֵי עַצְמוֹ. וְשָׁלֹשׁ מַחְלוֹקוֹת בַּדָּבָר. אָמַר רַבָּה: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר – גָּמַר ״לָהּ״ ״לָהּ״ מֵאִשָּׁה: מָה אִשָּׁה עַד שֶׁיּוֹצִיא גֵּט לִרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, אַף עֶבֶד נָמֵי עַד שֶׁיּוֹצִיא גֵּט לִרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ. בָּעֵי רַבָּה:

« בית יוסף Choshen Mishpat 248:16 בית יוסף Choshen Mishpat 250:1 »