ברטנורא על משנה חולין ד׳:א׳

1 בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה כוּ'. מֻתָּר בַּאֲכִילָה. הָעֻבָּר כֻּלּוֹ, וַאֲפִלּוּ מְקוֹם חֲתָךְ שֶׁל אֵבָר. דְּאִם הוֹצִיא יָדוֹ וְלֹא הֶחֱזִירָהּ צָרִיךְ לְהַנִּיחַ מִמַּה שֶּׁבִּפְנִים לַצַּד הַחִיצוֹן וּלְחָתְכוֹ, שֶׁמְּקוֹם הַחֲתָךְ הַבְדָּלַת הַחִיצוֹן וְהַפְּנִימִי אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹמֵד עַל שְׂפַת הָרֶחֶם. אֲבָל הֶחֱזִירָהּ אֵין צָרִיךְ לַחְתֹּךְ לְצַד פְּנִים, אֶלָּא מְצַמְצֵם וְחוֹתֵךְ וּמְקוֹם חֲתָךְ מֻתָּר. דְּמַאי טַעֲמָא נֶאֱסַר הָאֵבָר כְּשֶׁיָּצָא לַחוּץ, מִשּׁוּם וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה, בָּשָׂר שֶׁיָּצָא חוּץ לִמְחִצָּתוֹ שֶׁהוּא לוֹ שָׂדֶה, טְרֵפָה. מַה טְּרֵפָה כֵּיוָן שֶׁנִּטְרְפָה שׁוּב אֵין לָהּ הֶתֵּר, אַף בָּשָׂר כֵּיוָן שֶׁיָּצָא חוּץ לִמְחִצָּתוֹ שׁוּב אֵין לוֹ הֶתֵּר. וּמְקוֹם חֲתָךְ לֹא יָצָא חוּץ לִמְחִצָּתוֹ, הִלְכָּךְ מֻתָּר כְּשֶׁהֶחֱזִירָהּ קֹדֶם שְׁחִיטָה, דְּקָרִינַן בֵּיהּ בְּהֵמָה בַּבְּהֵמָה תֹּאכֵלוּ:

2 הֲרֵי הוּא כְיָלוּד. וְתוּ לֹא מַהֲנֵי לֵיהּ שְׁחִיטַת אִמּוֹ, וְצָרִיךְ שְׁחִיטָה לְעַצְמוֹ אִם נִמְצָא חַי. וְאִם נִמְצָא מֵת הֲרֵי הוּא כִנְבֵלָה:

3 חוֹתֵךְ מֵעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ. וְהִנִּיחַ הַחֲתִיכָה בְּתוֹכָהּ, מֻתָּר בִּשְׁחִיטַת הַבְּהֵמָה וְלֹא נֶאֱסָר מִשּׁוּם אֵבָר מִן הַחַי:

4 מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת. שֶׁל בְּהֵמָה עַצְמָהּ:

5 אָסוּר בַּאֲכִילָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוֹ בַּבְּהֵמָה לֹא הֻתַּר בִּשְׁחִיטָתָהּ. וּלְהָכִי נָקַט טְחוֹל וּכְלָיוֹת, מִשּׁוּם דְּמִידִי דְלֹא מִטַּרְפָא בְּהוּ הוּא: