באר היטב יורה דעה רכ״ז

1 חריפא. פי' סחורה שקופצים עליה סוחרים ורמיא על אפיה היא סחורה דלא קפיץ עליה זבינא ודומה לו כמו שמונחת על פניו וכתב הר"ן דאם אסר נכסיהם עליו אסור בכל גווני אפילו שוה ר' בק' או איפכא שנדרו כבר חל על נכסיהם וכתב עוד דבאוסר הנאתו עליהם דאסור בזבינא חריפא היינו אפי' בנכסים שקנה לאחר נדרו אע"ג דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם שאני הכא דאיסורא בהנאה דידיה חליא ואיהו הא איתיה בעולם:

2 אסרם. ואם אסרם עליו ואסר מהם ג"כ אסור בכל ענין ויהנה לאומות אחרות כן הוא במשנה נדרים והוסיף הרמב"ם לא ישא ויתן עמהם ולא ישאו ויתנו עמו ולא ישאל מהן ולא ישאיל להן ולא ילוה מהן ולא ילוה אותן:

3 עליו. מיהו אינו יכול לאסרו על אחרים אלא בנכסים שהיו לו ואז אפילו לוקח שוה ק' בר' אסור ש"ך:

4 משאילן. ולא גזרינן אטו לא ישאל ולא ילוה וכן במכירה לא גזרינן אטו לקיחה כדלעיל סי' רכ"א ס"ה דשאני הכא כיון שנדר מכל ישראל לא גזרו הרמב"ם ומבואר שם דה"ה בנדר מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד:

5 תרומותיו. מפרש בש"ס דטעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וקאתי למיסרא עלייהו שויא כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר וכ' הר"ן דה"ה מי שאסר נכסיו על עצמו שיכולין אחרים ליטלן בע"כ מה"ט ומסיק מהרש"ל דל"ד לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע"כ אלא יכול ליתנן לצדקה או לשאר מצות ולא עוד אלא אפי' נטלו מוציאין מידם מ"מ אם אכלו כבר פטורים מלשלם אבל אי איתשל עליו ונשאר מאותו הדבר שנאסר דאל"כ לא שייך ביה התרה מחויבים לשלם מה שאכלו עכ"ל:

6 עניים. כגון לקט שכחה ופאה ה"ה לענין צדקה שב"ד שולחין וממשכנין בע"כ ונותנין לעניים כיון דקי"ל היו כופין על הצדקה כ"כ הב"י: