באר היטב אבן העזר צ״ג

1 הבעל. כתב בד"מ אפילו אם אסורה להנשא גובה הכתובה וכ"כ הרשב"א סי' תש"ה. ועיין במרדכי אפילו טבע במים שאל"ס גובה הכתובה ועיין ס"ס י"ג. והראב"ד ס"ל בטבע במים שאל"ס אינה גובה הכתובה דהא א"י לנו אם תהי' מותרת אבל היכ' דידוע שתהי' מותרת לאחר זמן גובה הכתובה לאלתר. ועיין ח"מ ב"ש. וכנה"ג דף ל"א ע"ב:

2 בנדוני'. ומ"מ אם הנדוני' עדיין בידה או ביד אביה יכול' להחזיק למזונות ע' בח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ו כ' מהר"י הלוי סי' י"ז אם אנו רואים כוונת הבעל לאכול לה כל הממון ואח"כ לקום וללכת חוץ מהעיר כדי שתצטרך על כרחה להתרצות ממנו בגט בלבד. נתנה כתובה לגבות מחיים ע"ש. התנה הבעל שתגבה כתובתה מחיים עיין כנה"ג דף קי"ב ע"א ס"ד. אשת משומד מנהג הוא להגבות כתובתה מיד אפילו בלא שבועה אגרת הרמב"ם סי' כ' וש"ג פרק המקבל. אשה שרוצה לתת לבתה סך כך. והבעל אינה רוצה והיא טוענת שיתן לה הסך והיא תכתוב בשטר כתובתה שקבלה סך ההוא מבעלה ובעלה אינו רוצה הדין עמו שלא נתנה כתובתה לגבות מחיים הרש"ך ח"ב סי' קס"ו. עיין בספר מקור ברוך סי' נ"ט ועיין כנה"ג. ל"מ שלא ניתנה כתובתה לגבות מחיים אלא אפילו שואלת לבעלה שיעשה לה בטחון אינה יכולה להכריחו שיעשה לה בטחון הריב"ש סי' צ"א. אשה שנתעלם בעלה זה יו"ד שנים וקרוב לודאי שמת ואבדה כתובתה נרא' שיש ליתן הממון ביד בתו מטעם אפטרופס ומפרנס את אמה הר"ם מינץ סי' מ"א:

3 משיאה. כלומר שהוא נותן לה הנדוניא או שהיא קטנה שהיא ברשותו אז יוכל להתנו' עם הבעל לגרוע כתובת' וע' בריב"ש סי' ק"א:

4 גמורין. ואם גירש גירושין גמורין ולא סילק הכתובה עד פרוטה אחרונה איתא פלוגת' בפוסקים אם יש לה מזונות עיין בהרי"ף פ"ק דב"מ. ובטור ובב"י. ועיין כנה"ג דף קי"ב ע"ב סעיף י"ב. ועיין סימן קי"ט סעיף ו' בהג"ה שהבי' תשובת הרא"ש שאפילו אין לו לשלם הכתובה יוכל לגרשה. ועיין מש"ש. ולכ"ע אם מת קודם שסילק הכתובה אין לה מזונות מן היורשים. וכן חלוצה אין לה מזונות ב"ש ע"ש:

5 יורשים. היינו אם נשארו נכסים מנכסי אביהם אבל אין חייבים לזונה מנכסיהם הר"י אדרבי סימן ח'. ש"מ שחילק נכסיו לבניו וצוה פלוני יקח סך כך ויסתלק מן הירושה והשאר יהיה לבני האחר. בין שמה שהניח להאחר הוא יותר ממה שמגיע לו מחלק ירושתו בין שהוא פחות אעפ"י שהוא בלשון מתנה. האלמנה ניזונית מנכסי שניהם הר"ם מטראני ח"ב סימן קע"ו:

6 כתובתה. ובגרושה הוא להיפוך כל זמן שלא תתבע אין לה מזונות לכ"ע ואם תתבע יש לה מזונות לשיטת הרא"ש אם לא סילק לה אחר התביעה פרישה ע"ש:

7 תזון. היינו בשעת הנישואין התנו כן. ואם היא מוחלת אחר הנשואין מהני ג"כ אפילו בלא קנין כמ"ש בסי' ק"ה במוחלת כתובתה ח"מ ב"ש:

8 במקומן וכו'. חוץ מג"ח הראשונים א"י לסלק הכתובה הואיל והיא אסורה להנשא מחמתו יש לה מזונות בע"כ. וה"ה כל היכא דאסורה מחמתו א"י לתקן ולסלקה ולהפסיד לה מזונות ב"ש. אלמנה האומרת לב"ח איני רוצה ליטול כתובתי אלא אני רוצה ליזון אין בטענתה כלום. ואם תפסה האלמנה למזונותיה אין הב"ח מוציא ממנה הראנ"ח ח"א סימן י"ח. והרדב"ז כתב דלגבי בע"ח אין התפיסה מועלת ומוציאין מידה וכ"כ הרמ"ט ח"א סימן רצ"ה ועיין כנה"ג דף קי"א ע"ב:

9 הפתחים. מכ"ש שהבן שנדחה מפני הבת. שנדחה מפני האלמנה. ואין הבת נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה ח"מ ב"ש:

10 מהם. ודוק' בנ"מ אבל בנצ"ב הוא לוקח גמור ואין מוציאין מהבעל למזונות אלמנה ב"ש ע"ש וכ"כ מהרי"ק בשורש י"ח. וכנה"ג כתב מדברי הטור נראה דאפילו בנצ"ב בעל יורש הוי ומוציאין ממנו ע"ש דף קי"א ע"ב סעיף כ"ו:

11 בב"ד. היינו ב"ד מומחה. ש"ג והר"ן והרא"ה ס"ל בתובעת אפילו מקצתה הפסידה מזונות. ותוס' ורא"ש ורמב"ם כתבו דוק' כשתבעה כל הכתובה וכ"ה ממשמעות בהג"ה סעיף י"ב עיין ב"ש:

12 פרעוה. היינו אם פרעוה אח"כ אז למפרע מיום התביעה אין לה מזונות אבל אם אין להם לשלם או שאינן רוצים לשלם יש לה מזונות רש"ך סי' ר"ד ב"ש. צוה הבעל שמטלטלי הבית יהיה לפרעון כתובתה כל עוד שלא מכרה היא המטלטלין לא איבדה מזונותיה הרמ"ט ח"ב סי' קע"ז:

13 מדוחק. דוק' בתבעה ולא נתפרעה אבל נתפרעה אפילו מתוך האונס אין לה מזונות הרש"ך ח"א סי' קט"ז:

14 אותך. אבל אם תבעה כתובתה בשביל שהיתה יראה שילך היורש חוץ לעיר אבדה מזונותיה רשד"ם חא"ה סי' קפ"א. הר"א ששון סי' קצ"ד הרש"ך ח"א סי' קע"ז ע"ש שכתבו דאפילו ברמוה ג"כ לא אמרינן שלא אבדה מזונותיה אלא בתבעה לבד אבל בגבתה לכ"ע הפסידה מזונות ע"ש. וכנה"ג כתב עליהם ולבי מגמגם לחלוק עליהם ע"ש. אשה שתבעה כתובתה בב"ד וכשבאו לגבותה מצאו שכתובתה לא היתה ראויה להגבות בה אף דמגבין לה מנה מאתיים מתנאי ב"ד לא איבדה מזונותיה הרדב"ז ח"א סי' ע' ע"ש:

15 אלמנותו וכו'. ריב"ש סי' ת"פ. ומשמע שם אם אמר בלשון מתנה אבל אם לא אמר בלשון מתנה אפשר לומר שדעתו היה שתאכל בתנאי ב"ד ח"מ ועיין ב"ש:

16 בב"ד. ה"ה אחר שפרעה לה כתובתה ג"כ אינה מפסדת מזונותיה כל משך זמן שיושבת באלמנות עיין בגוף התשובה. אבל אם עשתה שידוך אין לה מזונות ט"ז ב"ש:

17 שידוך וכו'. דלא כב"ח ע"ש. אם נפל ספק בקדושין אעפ"י שהיא מקודשת מספק אם תפס' אין מוציאין מידה הר"ם אלשיך סי' ק"ד. הרב בצלאל סי' ה':

18 נאמנים. ח"מ וב"ש חולקים דאפילו מכרה בפני שנים או שהם מודים שמכרה אפילו בפני ע"א אבדה מזונותיה:

19 מהיורשים. אבל בחיים יש לה מזונות ב"ש ע"ש:

20 ניזונית. בתשובת מהרש"ך סי' ר"ד ור"ה האריך והעלה לענין הלכה. תבעה הכתובה כולה אפילו לא גבתה הפסידה מזונותיה. והיינו אם פרעוה אח"כ. אבל אם לא רצו היורשים אח"כ לשלם הכתובה. או שלא היה בידם ליתן אפי' היה בידם תשלום מקצתה יש לה מזונות. היה בידם ליתן עיקר ותוספת הפסידה מזונות. היה בידם ליתן עיקר כתובתה לבד היה ראוי לדון דהפסידה מזונותיה אלא דלא ברירא מילת' טובא. כך הוא אם תבעה הכתובה כולה. ואם תבעה מנה מאתיים והניחה התוספת או תבעה התוספת והניחה מנה מאתיים אינה מפסדת מזונות. אבל יכולין היורשים לסלקה בהשלם לה שאר הכתובה. ודוק' תבעה וגבתה אבל לא גבתה אין יכולין לסלקה. תבעה נדוניא וגבתה והניחה מנה מאתיים ותוספת אינה מפסדת מזונות. ואם רוצים היורשים לסלקה בזה יש מחלוקת בין הפוסקים. תבעה מנה מאתיים ותוספת והניחה הנדוני' אינה ניזונית. וכנה"ג חולק בזה וכתב דאפי' תבעה כתובתה ותוספות ניזונית בשביל הנדוני' ויכולה האלמנה לומר קים לי כהפוסקים דנדוני' אינה בכלל כתובה. תבעה או מחלה או משכנה סתם אפילו הנדוני' בכלל. וכנה"ג חולק ג"כ בזה וכתב דהאלמנה היא מוחזקת לומר אין הנדוני' בכלל ע"ש דף קי"ג ע"א. ועיין ב"ש ס"ק כ' וכ"א. וכל זה איירי אם תבעה בב"ד אבל אם תבעה שלא בב"ד אפילו גבתה בב"ד דינה כאלו לא תבעה כלל:

21 שנים. כ"ה דעת הרמב"ם והרמ"ה. אבל הרא"ש ס"ל דלא הפסידה בשתי שנים רק בתרתי לריעות' עניה ופרוצה. וכתב ב"ש בכל פלוגתת הפוסקים היא מוחזקת. אלו הב' שנים או שלשה שנים. אם השנה מעוברת היא צריך להיות עם חודש העיבור ט"ז ב"ש. עיין הרשד"ם חא"ה סי' קמ"ט. והרש"ך ח"א סי' קל"ב:

22 מזונות. אפילו נתנה אמתלאה וטעם למה לא תבעה מזונותיה כל הזמן הזה הרש"ך ח"א סי' ד':

23 שנים. אבל אח"כ לא מהני תפיסה דאמרינן כבר מחלה אפי' אם ליכא עדים שתפסה לא מהני מיגו ב"ש עיין בח"מ סי' פ"ח סעיף י"ב מ"ש הש"ך שם:

24 נשאת. אפילו אם הכתובה אינה בידה. ואחר שנשאת אפילו אם הכתובה בידה צריכה להבי' ראיה הג"א ב"ש:

25 היסת. היינו לענין מזונות שלעבר אבל על להבא לכ"ע אין היורשים נאמנים עיין ב"ש:

26 לאשתו. אפשר לומר דלאחר תקנות הגאונים ה"ה אם יחד לה מטלטלין נמי הדין כן ח"מ ב"ש:

27 ידה. היינו במקום שכותבים כתובה:

28 מזונות. משמע אפילו בשבועה לא תגבה אם הכתובה אינה בידה. אבל בטור משמע אם אין הכתובה בידה תשבע שלא מחלה ולא מכרה ולא תפסה כלום ועיין ב"ש ועיין רלנ"ח סי' ק"ט וכנה"ג דף קי"א ע"ב:

29 מקרקעות. עיין הרש"ך ח"ב סי' פ"ז ובמהרמ"ט ח"א סי' קי"ד ובהרשד"ם חא"ה סי' קמ"א ובהר"י אדרבי סי' רי"ט:

30 ניזונית. דהא המתנה חל אחר מותו ובשעת מותו חל מזונות האשה ועיין בהרי"ף והרא"ש בפרק י"נ ועיין בח"מ סי' רנ"ב. ועיין ב"י שם אם נתן במתנת ברי מהיום ולאחר מיתה אם דינם כמתנת ש"מ ואלמנה ניזונית מהם או לא ועיין ס"ס קי"א:

31 חורין. כלומר אם ליכא אצל היורשים כלום. ואם נתן למקצת בניו מתנת ש"מ ולקצת בניו לא נתן אלא יורשים ניזוני' מן חלק ירושה ד"מ ב"ש:

32 נכסיו הוי וכו'. ואם הקדיש בחליו עיין בח"מ סי' ר"נ:

33 מטלטלין. עיין תשובת הריב"ש סי' ק"ז. ומהרמ"ט ח"ג סי' ק"ל ועיין ב"ש:

34 לאחרים. דוק' לאחרים אבל אם נתן ליורשיו ניזונית. מיהו במרדכי ובתוס' פרק נ"ש דף מ"ט ע"ב משמע אפילו אם נתן לאחרים ניזונית מהם ע"ש:

35 מזונות. זהו תקנות הגאונים דניזונית מן המטלטלין:

36 מזונות. וה"ה אם מכרו מטלטלין א"צ לשלם מן הדמים. עי"ן בח"מ סי' ק"ז בטור. וכנה"ג דף קי"ב ע"ב ס' נ"ה:

37 שתזון וכו'. כתב הח"מ מאחר שתנאי ממון הוא וניזונין מן הדין עכשיו מן המטלטלין ולא מחמת התקנה א"כ אפילו מכרו המטלטלין צריכין לזון מן הדמים כמו בקרקע:

38 מטלטלין. עיין בד"מ אם תפסה שטרות אי מהני ועיין כנה"ג דף קי"ג ע"ב:

39 מר"ה. הח"מ כתב דהיינו לדינא דגמר'. אבל לאחר תקנות הגאונים הרשות לתפוס אפילו מרשות היתומים. והב"ש כתב עליו דהא דמהני דוקא כשלא תפסה יותר כשיעור אבל אם תפסה יותר משיעור הראוי לה לא מהני תפיסה ברשות יורשים. וכתב עוד אפילו להפוסקים דס"ל תפיסה לא מהני מרשות היתומים מ"מ אם תפסה מעות מהני ע"ש ועיין כנה"ג דף קי"ג ע"ב סעיף נ"ב ונ"ג הפסק הלכה:

40 מהני. מכתובת הריב"ש סי' ק"ז משמע דוקא כשיש שם ב"ח או מקבלי מתנה דהוי תופס במקום שחב לאחרים ולא מהני ע"י שליח. אבל אם אין שם אלא יורשים לא מיקרי חב לאחרים שיכולה לתפוס ע"י שליח. וכ"כ הרשד"ם קס"ד והרמ"ט ח"ג סי' ר"ב והר"ם אלשיך סי' ל"ז אבל מתשובת ב"י סי' ה' נראה דאפילו אין שם רק היורשים הוי נמי תופס במקום שחב לאחרים דהיינו ליורשים ולא מהני ע"י שליח וכ"כ הח"מ והב"ש:

41 נאמנים. וא"צ להיות א' מהם גמיר וסביר. כתב הטור אלמנה שמכרה וטעתה אפילו בכ"ש מכרה בטל והמחבר השמיט בש"ע עיין ב"ש:

42 מומחין. משמע אם משום בב"ד מומחין א"י לבטל המקח אפילו אם רוצים ליתן את שלה א"כ מוכח בכתובה שומא לא הדרא וכן פסק מהרש"ל בתשובה סי' נו"ן. והרב רמ"א בתשובתו סי' ט' חולק עליו ע"ש ועיין ב"ח. ואם הניחה בעלה רשאית ושלטנית לכל מה שתעשה ואנש לא ימחה בידה אם מכרה לעצמה מכרה קיים כנה"ג בשם תשובת כ"י ע"ש:

43 היתומים. ואם לקחה לעצמה וטרפה ממנה נמי תחזור על היתומים ליתן לה מזונות משעה שמגיע לה. ואם הב"ד מכרו בשבילה הוי כאלו מכרה היא ע"ש:

44 יותר. עיין ב"ח וב"ש: