באר היטב אבן העזר ע׳

1 עמו וכו'. עיין ב"ש. התובעת מבעלה שיתן לה מזונות ומאכלים טובים באותן ג' או ד' שבועות שהן אחר הלידה שדרך הנשים לשכב במטה מעת הלידה ד' שבועות ולשכור לה משרתת כדרך הנשים שלנו והבעל אינו רוצה כייפינן ליה רש"ל בתשובה סימן מ"ה: אדם שרוצה לצאת מעירו לדור בארץ אחרת בשביל שאינו מתפרנס בעירו ואשתו אינה רוצה אינו חייב בשאר כסות ועונה הרש"ך ח"ב סי' ל"ו וע' סי' ע"ה. הנשבע שלא לתת שאר כסות לאשתו. אם שבועתו חל עליו. להרמב"ם דס"ל שהם מדאוריית' אין השבועה חל עליו. ולדעת הרמב"ן דס"ל שהם מדרבנן שבוע' חל עליו. והרא"ש בתשובה כלל ח' סי' ז' והביאה הטור בסי' קנ"ד כתב שלא חל עליו השבועה. ועיין הרדב"ז ח"א סי' ק"ץ:

2 סעודות. דהיינו כל שבוע ט"ו סעודות. בכל יום ב' סעודות וביום ו' ס"א. ובשבת ג"ס. ובמ"ש ס"א. ובשבת נותנין לה בכל סעודה לחם ובשר עיין ב"ח. ואיירי בשאינה אוכלת עמו והוא עני מ"מ חייב ליתן לה לחם ב"ש. אבל אם היא אוכלת עמו מתגלגלת עמו אף בפחות משיעור זה ובלבד שיתן לה לחם ב"ש. והח"מ לא כ"כ ע"ש:

3 מניקה. כלומר נותנים לה מעט יין בכל מקום שהיין יפה לחלב אבל יותר מכוס א' אין נותנין ח"מ. וב"ש כתב דמניקה שאני ונותנין לה יותר מכוס א' ע"ש:

4 מאכלה. ה"ה כלי אכילה:

5 לחם. משמע אם יש לו יכולת ליתן לה לחם אין כופין אותו ליתן גט בשביל לפתן ושאר דברים. ח"מ ב"ש:

6 כפועל. אף שיש לו ליתן לה מזונות בצמצום חייב להשכיר עצמו ליתן לה מזונות לפי כבודה דהא כתב בכתובה אנא אפלח ואוקיר ח"מ:

7 נשתטית. אבל אם היתה שוטה בעת הנשואין לא תקנו חז"ל נשואים לשוטה. אבל אם נשתטית אחר הנשואין אז אינו פטור מחיובו אלא כשמגרש אותה וזו א"י לגרש לכן חייב ליתן לה מזונות:

8 להיפך. ושם כתבתי דכאן איירי בשוטה דא"י לשמור את גיטה ע"ש. והח"מ כתב דכאן איירי דאין רוצה ליתן לה כתובתה ע"ש:

9 למד"ה. ואם הלך למקום קרוב והי' בדעתו לחזור לביתו ונשתקע שם פוסקים לה מיד עיין ב"ש:

10 מזונות. אפילו לא שמעו שמת:

11 שתתקשט. שהרי אין לה בעל להתקשט לו. אבל אם הוא חרש ושוטה נותנים לה להתקשט כי אינה מחויבת להיות לעולם בלא תכשיטין ח"מ ב"ש:

12 ידיה. כ"כ הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א דאפילו אם ידוע להב"ד דמעשה ידיה מספיק לה מ"מ פוסקין לה מזונות. ולקמן סעיף יו"ד בהג"ה הביא הרב דברי הטור בשם הרא"ש כשב"ד פוסקים לה מזונות מדקדקין תתלה אם יספיק לה מ"י וכנגד מ"י אין פוסקים לה ע"ש. וכאן לא הביא הרב כלום וצ"ע ח"מ. והב"ש כתב דהעיקר כהרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ולא כהרא"ש ע"ש:

13 למזונות. וה"ה אם מכרה לפרוע חוב בעלה מכרה קיים רשד"ם חח"מ סי' ר"ו:

14 בעלה. ואז אם יבא הבעל ויטעון צריכה שבועה אבל א"י להוצי' מה שמכרה אע"ג דמכרה בלא הב"ד. וכתב הח"מ כשבא הבעל יוכל לטעון הנחתי לך לך צררי או אמרתי לך צאי מ"י במזונותיך וע"ז הטענה צריכה שבועה. אבל אם טוען תשבע לי שלא הזדמן לך מלאכה לאו טענה היא. אבל מדברי הרא"ש משמע אף בכה"ג טענתו טענה עיין ב"ש:

15 חדשים. ומ"מ אין נותנין לידה כל הממון רק מעכבין המעות ביד הנפקד או ביד אחר ומפרנסין וזנין אותה מן המעות וע"ל סי' צ"ג:

16 אחרים. היינו כשיש להם טענה על הנכסים ב"ש ועיין בש"ך ח"מ סי' פ"ו:

17 לשלם. דוק' אם לוחה בעדים:

18 מיהו אם מחלה האשה לבעלה. האחרונים תמהו מאחר דהבעל משועבד מדר"נ אך היא יכולה למחול ע' מ"ש הב"ש:

19 ירושה. ל"ד דה"ה אם יש לה נכסים עתה בשעת הלואה דנפרע ממנה ח"מ:

20 משלו. ואין חילוק בין אם זנה אותה סתם ובין אם זנה אותה לשם מזונות הבעל ב"ש. ואין חילוק בין מזונות לרפואות בין שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה ומלבושיה ושכר דירה הרמ"ע מפאנו סי' פ"ט:

21 לו. וכן האשה אינה חייבת לפרוע מה שהלוו לבעלה ופרנסו אותה הר"מ איסרלש סימן פ"ו. ומ"ש הב"ש כאן. שדיתי ביה נרגא לקמן סי' קמ"א ס"ק י"ג ע"ש:

22 לבעל. ל"ד חייבים אלא ה"ה אם לקח מנכסי הבעל ופרנס אשתו אע"ג דלא הודיע לבעל תחלה דלא אמרו דהניח מעותיו על קרן הצבי אלא היכא דפרנס משלו הגהת מרדכי. וכתב רשד"ם חא"ה סימן קכ"ג ובשבועה שנשבע המפרנס כמה הוצי' ואם תובע דבר ושיעור חוץ מן השורה לאו כל כמיניה ואינו נאמן אפילו בשבועה ועיין במהר"ם מטראני ח"ב סי' למ"ד:

23 ופרנסה. דמסתמ' מחלה דדרך הנשים הוא לגלגל עם בעליהן כ"כ הרמב"ן. לפ"ז אפילו אם א"י לעשות שום מלאכה מ"מ א"צ להחזיר לה כי מסתמ' מחלה לו. והר"ן הניח דין זה בצ"ע. מיהו אם אמרה בפני עדים דאין דעתה לוותר דינה כלותה ב"ש:

24 מזונות. ואפי' אם ספקה לה מעשה ידיה למזונותיה א"י לומר לה צאי מ"י למזונותיך אא"כ כשהיא מרוצה או ששתקה דהוי קבלה ב"ש:

25 מזונות. ה"ה אם טוען אמרתי צאי מ"י במזונתך ושתקה:

26 בנק"ח. היינו אם מכרו הב"ד אפי' מטלטלין צריכה לישבע שבועה בנק"ח. אבל אם היא מכרה אינה נשבעת בנק"ח אלא כשמכרה דוק' קרקע או מטלטלין הידועים שלא היתה יכולה לכפור בהם אבל מכרה מטלטלין שהיתה יכולה לכפות בהם אין עליה אלא שבועת היסת עיין ב"ש:

27 ונפטר. ל"ד נשבע ונפטר אלא אפי' הפקיד פקדון ביד הזן את אשתו נשבע ונוטל פקדונו רשב"א סי' תתפ"ד:

28 היה לה וכו'. ר"ל מה שפסק בסעי' ח' כשלותה חייב לשלם היינו כשלא טען הוא אז אין הב"ד פותחין טענה זו אבל אם הוא טען טענתו טענה:

29 טענה. אבל בדברים בעלמ' אינה נאמנת:

30 עמו. אפילו למאן דס"ל דהבעל יוכל להשרות אשתו ע"י שליש כמש"ל סי' ע' מכל מקום היא א"י להשרות אותו וכשתלך אין לה מזונות אפי' לפי ברכת הבית אחרונים: