באר היטב אבן העזר נ״א

1 מכנסת לי. ל"ד לי ה"ה אם נושא אשה ופסקה ליתן לבתה כך וכך. ול"ד בתה ה"ה שאר קרובים. וכן אם הוא התנה עמה שתעשה פירות לבניו או לקרוביו ח"מ:

2 בזה. ר"ל באיש ואשה שפסקו ע"י עצמם אין חילוק בין נשואין ראשונים לשניים אבל האב הפוסק ע"י בנו או בתו הוא דוקא בנשואים ראשונים כמבואר בסעי' זה:

3 באמירה. ל"ד באמיר' אלא אפילו בקנין לא מהני כיון שאינו בידו ואפילו אם מחייב את גופו ועצמו לא מהני בדבר שאינו בידו ולא יבא לידו אבל אם ידעינן דנתרצה הבן אפילו האב לא קנה בקנין מהני באמירה בה"י ב"ש:

4 וקדשו. ה"ה נשאו. אבל עמדו ושדכו לא מהני הר"ש הלוי הח"מ סי' ה':

5 ברשותם. עיין בה"י וב"ש:

6 הראשונים. היינו אם פוסק לבן צריך להיות נשואין הראשונים של הבן. וכן אם פוסק לבתו צריך להיות נשואין הראשונים של בתו אפילו אם הוא נשואין שני' של החתן ח"מ ב"ש:

7 מיד. ואם לא קדשו ובשעת הקדושין הזכירו התנאי נמי מהני ב"ש. ואם נכתבו התנאים בשטר אפילו לא קדשו מיד קנו הרמ"ע ח"א סי' רס"ג. ועיין תוס' דכתובות דף נ"ג ע"א ד"ה השתא נמי אהדר בי וכו' דמשמע שם אפי' אם כתבו אם לא קדשו מיד יוכל לחזור דהא שם בגמר' איירי דכתבו בה ע"ש ודו"ק. ועיין בה"י:

8 ביחד. ל"ד ביחד ה"ה אם א' התנה כגון ההיא דהנושא דהיא התנה עמו. אבל אם הוא אומר מעצמו אני אזון בתך כך שנים יוכל לחזור ריב"ש ח"מ:

9 מידו. היינו קנין ממש ולא קנין אתן. אלא מחייב את נפשו ליתן לבנו או לבתו זכו ומוציאין מן המשועבדים כיון שהיה קנין ופסק בשעת קדושין. ואם לא היה קנין אלא דברים הנקנים באמיר' דהיינו שפסק בשעת קדושין אז גובין מבני חרי ואם לא היה קנין ולא קנה באמירה לא זכו כלל:

10 מירושתה. עיין בח"ה סי' רפ"ו דשם פסק דמנכין לה. משום דשם איירי פסק לה ולא קנתה באמירה אעפ"י שקיבל קנין סתם אמרינן הקנין לא קאי לזכות לבן או לבת אלא קאי קאי ליתן קנס לצד שכנגדו אבל אם קנתה באמירה או עשה קנין בפירוש ליתן לה זכתה ואין מנכין. ועיין ב"ש ודו"ק. וכנה"ג דף פ"ו ע"א סעיף א'. אב שפסק לבתו סך מעות ונפלה לה ירושה מבית אבי אמה והשיאה מאותו ירושה יש להסתפק אם יכולה הבת להוצי' מאביה מה שנדר לה מהרי"ט בתשובה חח"מ סי' צ"ג. הפוסק מעות לחתנו בעת שהיו שוים הגרו' שיש לערך מאה ובעת הכנסת לחופה ירדו לערך שבעים לאיזה ערך יתפרע עיין כנה"ג בחח"מ סי' ע"ד:

11 אתן. עיין תשובת מהר"י ווייל סי' קמ"ג וכללא הוא להני פוסקים דס"ל קנין אתן לא מהני תו אין שום חיוב עליו וכ"כ הסמ"ע סי' רמ"ה ס"ק ב' לכן כל הקנינים שנעשים בתנאים א"י לכופו כי הם קנין אתן רק החיוב הוא מחמת הבושת לכן אם נותן הקנס הוא פטור ואם הי' הקנין מועיל לא היה פטור במה שנותן הקנס כמ"ש לעיל דבר הנעשה בקנין ובקנס אינו פטור אפילו אם נותן הקנס. ובשידוכים כשנותן הקנס הוא פטור ע"כ הטעם הוא משום הקנין הוא קנין אתן ולא מהני ואין חיוב עליו אלא מחמת הבושת לכן הוא פטור. אם נותן הקנס וכל זה איירי מחמת הקנין והקנס אז הוא פטור כשנותן הקנס. מיהו עדיין יש על החוזר חיוב על החרם. ל"מ כשכותבין בפירוש הקנס לא יפטור את החרם פשיטא לא יצא י"ח אף שיתן הקנס וכ"כ הב"ח. אלא אפילו אם כותבים סתם שנעשה בחרם ובקנס יש פוסקים דס"ל אפילו אם נותן הקנס אינו פטור מן החרם. ועי"ל סי' נו"ן ס"ק כ"ג שכתבתי בשם הסמ"ע דאפילו אם כותבין בפירוש דהקנס לא יפטור את החרם אין החרם חל ע"ש. וט"ז בי"ד סי' רל"ו פסק נמי כב"ח דאינו פטור מהחרם וצריך התרה ע"ש. ובה"י בסי' נו"ן כתב ג"כ וכל ימינו לא פסקנו לבטל החרם מחמת שנותן הקנס רק כשהיה ברצון הצדדים וכן עיקר דאינו פטור מן החרם אא"כ ברצון הבעל דבר. מיהו אם הוא נותן הקנס אין הבעל דבר יוכל לכופו אלא הב"ד יכולים לכופו בשביל החרם. ובלא החרם שכותבים בתנאים. יש חרם הקהלות על מי שחוזר השידוך ואין לו היתר אלא בהתרת הרבה אנשים או שיפטרו זה לזה. ועיין ב"ש:

12 כנדר. סמ"ע בסי' קנ"ה כתב שיוכל להתיר הנדר כל זמן שהוא בידו כמו בנודר לצדקה. כמ"ש בי"ד סי' רנ"ח ע"ש. מי שכתב להלביש בתו לפי כבודו צריך לקיים כי הזווג עניים הם בשעת שדוכים והוי כמו שנזכר בש"ע ח"מ סי' קכ"ב סעיף ה' ע"ש. ואפילו אם אבי החתן ג"כ התחייב א"ע להלביש את בנו מ"מ לא נתלה זה בזה תשובת מהרי"ל סי' ס"א ע"ש. האב שעשה שידוך עם בנו ואח"כ רוצה שיסלק הצד השני את הנדוניא והוא דוחה לאב ואומר לאו בעל דברים דידי את כי המעות מגיע להחתן. ולהחתן אומר שהוא לא היה בשעת התנאים וא"י כלום רק שמע מאביו. הדין הוא דיכתוב החתן הרשאה לאביו ואז חייב לסלק לאביו דאז אביו שלוחו של החתן וא"י הצד השני לדחות את אבי החתן תשובת מהר"ם וכלבו ב"ש:

13 לשלם. אפי' אם הוא ת"ח ש"ס: