באר היטב אבן העזר כ״ח

1 בגזל. אם יש הכחשה בין האיש והאשה שהאיש אומר שהכסף שלו והאשה אומרת שהוא שלה. חזקה כל שיש ביד האדם הוא שלו מהרי"ט ח"א סי' קל"ח. אם אמר המקדש שלא היה הכסף שלו אם נאמן עיין בתשובת מהר"י אדרבי סי' ר"נ ובתשובת ב"י סי' י"ח מדיני קידושין ובכנה"ג דף נ"ו ע"ב פועל שנשכר לבעל הבית ליום א' ובחצי היום לקח ממעות בעה"ב שלא מדעתו ושלא לשם פרעון הוי גזל דעלמא ואינה מקודשת. מהריב"ל סי' ק"א. ראובן שהיה חייב ללאה והוציא המעות לפרוע ללאה. והניחם על השלחן ובא שמעון וקידש את לאה בם הוי גזל דעלמ' ואינה מקודשת מהרי"ל שם סי' ק"א קדשה באבק רבית או במציאת חש"ו מקודשת מהר"י ווייל סי' קל"ח. מי שאמר לראובן נכסי לך ואחריך לפלוני שהדין הוא שלכתחלה לא ימכור אם קדש בו את האשה הוי מקודשת מהר"י ווייל סי' קל"ח. מכר מטלטלין ולקח מעות ולא משך או הגביה הלוקח במטלטלין אם קידש המוכר אשה באותו המעות שקבל מהלוקח הוי מקודשת סמ"ע בח"מ סי' קצ"ח ס"ק ג':

2 בגניבה. עיין ש"ך בח"מ סי' שס"ח שהאריך והעלה דסתם גניבה בישראל יאוש ובעכו"ם לא הוי יאוש. וגזל אפי' בישראל לא הוי יאוש ע"ש ועיין מ"ש הח"מ וב"ש:

3 בחמס. קשה דבש"ע ח"מ סי' ל"ד סעי' י"ג אית' העובר על גזל של דבריהם פסול מדבריהם כגון חמסנים וכו' ע"ש וקי"ל לקמן סעיף כ"א המקדש באיסורי דרבנן מקודשת עיין בה"י וב"ש:

4 מקודשת. צ"ע לפי מה שכתב רמ"א בח"מ סי' שנ"ו סעיף ו' דהכי נהיגו עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכות' ע"ש וכ"כ בסי' ר"נ רנ"ט. א"כ אם קדשה בגזל או בגניבה לא הוי קדושין אף לאחר יאוש ושינוי רשות עיין בה"י וב"ש:

5 עכו"ם. הקשה הש"ך בח"מ סי' שמ"ח ס"א ב' הא הרמב"ם ומהרש"ל ס"ל גזל עכו"ם חייב להחזיר ואסור מדאוריי' ע"ש ועיין בסי' שנ"ט. א"כ למה כתב רמ"א כאן דאינה צריכה להחזיר רק מכח קדוש השם. ומה שהוצי' הרמ"א דין זה בשם מהר"י ווייל סי' קל"ח כשתעיין שם תראה שאינו כן. וכ"כ הח"מ. ומצאתי בספר נחלת צבי שתירץ היינו דוק' דכל זמן שהגזילה של עכו"ם ביד הגזלן צריך להחזיר אבל אם עבר ומכר או נתן לאחר א"צ להשתדל וליקח אותו ולהחזיר רק מכח קדוש השם ע"כ ועיין ב"ש. ותמה אנכי דאל"כ למה כתב רמ"א לקמן סי' זה סעיף י"ב ואם מכרו המלוה לאחר וקידש בו כו' הל"ל אפי' אם המלוה בעצמו מקדש בו דמקודשת ודו"ק. וע"ש מ"ש בשם ח"מ וב"ש:

6 לבד כו'. היינו בגזל דידה אחר יאוש ולא אמרה הן ולא קדמו שידוכים ביניהם מ"מ היא מקודשת מדרבנן דיאוש קונה מדרבנן. דאי בגזל דעלמ' איך אפשר למצוא שיהא יאוש לבד דהא מיד שקידשה איכ' יאוש ושינוי רשות כמ"ש הטור בשם הרמ"ה. ועיין ח"מ ב"ש. ובספר נ"צ כתב דאיירי שנתייאשו הבעלים אחר שנתן לידה דהוי רק יאוש לחוד ולעולם דאיירי מגזל דעלמ' ע"ש דמוכח שם דבגזל דידה אף אם נתייאשה אינה מקודשת אם לא שידך אותה תחלה ממאי דלא משני הש"ס אמאי דפריך והא רב אגזל דידה קאמר כו' דרב איירי בלא נתייאשה ודו"ק עכ"ל ולא דק דאם איתא דרב איירי אפילו בנתייאשה לא מקשה הגמר' שם מידי א"ל מי אמר רב הכי והוא לא אמר והאמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' א"כ אי רב איירי אפי' בנתייאשו לא מקשה מידי דר"י אמר ולא נתייאשו. ועוד דתוס' שם בד"ה והוא לא אמר כו' לא משמע דאיירי רב אפילו בנתייאשה דהקשה שם רב מאי אתא לאשמעינן הא משנה שלימה היא היכא דלא נתייאשו הבעלים אינו שלו וכו'. וכן הקשה בהגה"ה דרישה בשם מהרש"ל ע"ש. עיין בקדושין דף נ"ב ע"א. וקושית בעל נחלת צבי מעיקרא ליתא. לפי מה דאסיקנ' פירושי קא מפרש דקדשה בו. איירי כגון שחטף סלע מידה אם כן כיון שחטף סלע מידה בפניה לא מייאשה כדאית' בסמ"ע סי' שס"ח ס"ק ד' ע"ש. ועפ"ז נסתרו ג"כ הוכחת ב"ח בדברי הרמ"ה עיין ודו"ק. מ"מ העלה הב"ח דבגזל דידה אחר היאוש ולא אמרה הן ובדלא שידך מעיקר' מקודשת מדרבנן ע"ש וכ"כ כנה"ג דף נ"ח ע"ב ע"ש ועיין ב"ש:

7 האשה. גנבה האשה מהמקדש וקדשה באותו גזל אינה מקודשת אפי' במשודך מהרי"ל סי' ע"ח וע"ש סי' ק"א:

8 מקודשת. דיכלה למימר דידי שקלתי ואפשר דוק' אם גזל ממנה חפץ אז י"ל דידי שקלתי אבל אם גזל ממנה מעות דומה לחוב וא"י לומר דידי שקלתי. מיהו מש"ס משמע אפי' במעות י"ל דידי שקלתי דתני' אם חטף סלע מידה ומקדש אותה מקודשת ואוקמא בדשדיך אבל אם לא שדיך לא הוי קדושין משום די"ל דידי שקלתי מיהו אם גזל מעות ועשאו כספים דקנה בשינוי וחזר ועשאן דמים וקדש אותה בהן בדלא שדיך ובדלא אמרה הן י"ל דמקודשת דאינו אלא חוב. ואם קנה החפץ שגזל בשינוי ומקדש בו אע"ג דצריך להחזיר לה דמי הגזילה דומה לחוב ח"מ:

9 קבלה. קאי אריש' דמילת' שקידשה בגזל דידה בלא שדוכין וקבלה בשתיקה אינה נאמנת לומר שקבלה לשם קדושין אבל בסיפא שנתן לה בשתיקה איך תאמר שקבלה לשם קדושין אם הוא לא אמר כלום בשעת נתינה ואפשר דט"ס הוא וצ"ל הג"ה זו בריש' ח"מ. וב"ש לא כ"כ ע"ש. ואם אמר בעת הנתינה דמקדש אותה והיא שותקת ואח"כ אמרה הן ג"כ לא מהני כיון דלא אמרה הן בשעת הנתינה עיין ב"ש:

10 ליכי. ל"ש בשטר או בעדים או שלא בעדים כיון שאמר הוא שאני חייב לך הרי הוא חייב לה ויכול' לומר אין שקלי ודידי שקלי הר"ם מטראני ח"א סי' רצ"ט. אמר לה תקחי זה הכוס ששלח אמך ובעוד הכוס בידה בידו אמר לה הרי את מקודשת אינה מקודשת הרמ"ט שם:

11 שידוכין וכו'. דוקא בדשדיך ונתרצית להתקדש לו עכשיו אם פירשו שלא להתקדש עד זמן פלוני לא מהני שידוכין כה"ג. מהרי"ט ח"ב חא"ה סי' כ"ח נ"ט:

12 קבלתיו. עיין ב"ש. ב"ח הביא תשובת הרשב"א בחוב שלא הגיע הזמן פרעון אפילו קבלה בשתיקה מקודשת כיון שלא הגיע הז"פ ע"ש. וחפשתי בכל התשובה ולא מצאתי כלום. וכ"כ ב"ש ואולי שסובר בסי' אלף רכ"ז דמשמע מלשונו שם דכתב והוא שהגיע זמנה של מלוה. משמע דבתוך ז"פ מקודשת ע"ש. דכתב ואם קבלה קידושין מאחר אחד מגרש ואחד נושא ולמי מהם שתנש' צריכה קידושין אחרים. וכ"כ בסי' תשע"ג ותשע"ד ע"ש. ולא הבנתי הא אמרינן בפרק המגרש אבל לא יגרש שני וישא ראשון שלא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין. וכ"ה במהריב"ל ח"א עיין בתשובת מהרב בצלאל סי' ז'. ובתשובת מהר"י הלוי. וכנה"ג דף נ"ח ע"ב:

13 מקודשת. אפי' לא שידך. המגיד כתב בזה דין זה צריך תלמוד ומהתימה על הרב שכ"כ בפשיטות ח"מ:

14 משכון. כתב הח"מ בגוף התשובה קאי המעשה באומר לה הלויני דינר על משכון זה ממילא או י"ל דידי שקלתי ודמי קצת לאומר כנסי זו שאני חייב ליכי אלא שחילק שם בתשובה ביניהם אבל אם אמר הלויני על המשכון סתם ואח"כ נתן לה משכון לשם קידושין אפשר דאין כאן ספק דאפשר דיתן לה משכון אחר לבטחון הלואה ולא ידעתי למה השמיט הרמ"א תיבת זה עכ"ל וכ"כ ב"ש. ועיין בתשובת הרשב"א סי' אלף רכ"ז:

15 לי בו וכו'. עיין הרש"ך ח"א סי' ט'. והרמ"ט ח"א סי' נ"ז. שני עדים שהא' אומר שאמר לה הרי את מקודשת לי בשעת מתן מעות והב' העיד שאמר לה לאחר מתן מעות יש להסתפק אם נאמר שהעדות הוי מוכחש ולא מהני מהריב"ל ח"ג סי' פ"ד. והרשד"ם חא"ה סי' י"א כתב דהוי הכחשה. מי שנתן לאשה טבעת בתורת מכירה וחליפין ואחר זמן מה אמר שקידש אותה בה פסק בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' קי"ט דאין חשש לקדושין ע"ש:

16 הקידושין וכו'. לכאורה משמע דדין זה קאי דוקא היכא דבתחלה אמר לה כנסי פקדון זה ואח"כ זרק לתוך חיקה. אבל מדברי הרמ"ה משמע דקאי אכל הזורק קדושין לתוך חיקה בלא שידוכין ובלא גילוי דעתה שהיא רוצה בקדושין דאינה מקודשת. ח"מ ב"ש וכ"כ כנה"ג דף נ"ז ע"א וכ"כ הדרישה. ומ"ש הב"ח בזה חלקו עליו ח"מ וב"ש. ובעל נחלת צבי כתב בזה דברים שקשים להולמן להמעיין בסוגיא ע"ש. ראובן נכנס בבית לאה וזרק לה טבעת על שוליה ואמר לה קח טבעת זה וראה שאני נותן לך לקדושין והיא לקחה הטבעת מעל שוליה בידה הוי כאמרה הן ומקודשת רשד"ם חא"ה סי' ע"ז. ומהר"י אדרבי סי' רפ"ט חולק:

17 מקודשת. אבל שדיך לא מהני כאן עיין ב"ש. כל שלא אמרה הן בפירוש אלא שהשיב' דברים שאין משמען הן בודאי אלא שמשמען דבר אחר אינה מקודשת ואפי' שאמרה שבדברים אלו כיונה לקדושין אינה נאמנת כנה"ג דף נ"ז ע"א. מנה לה חתיכות א' ב' ג' ד' ואמר לה הרי את מקודשת לי ואח"כ מנה ה' ו' ז' ח' אפשר לומר דהוי שתיקה דלבתר מתן מעות אפילו לאותם שמנה אחר שאמר הרי את מקודשת הר"ם מטראני ח"א סי' רצ"א:

18 ואמר התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו ושתקה כצ"ל. הרי זו ספק מקודשת. דאי לא ניחא לה היה לה לזרוק. ואם בא לידה בתורת פקדון ואח"כ אמר התקדש בו ושתקה לא אמרינן אי לא ניחא לה היה לה לזרוק די"ל דסברה שתתחייב לשלם הואיל ובא לידה בתורת פקדון. ואם היה בידה פקדון והתנו שאינה חייבת באחריות אז אפי' בפקדון. אמרי' היה לה לזרוק. מהר"ם פדוואה סי' כ"ד. מיהו בתשובת הריב"ש לא משמע כן עיין ב"ש:

19 התקדשי לי כו'. ב"ש כתב דלהרא"ש לא מהני אם לא חזר ואמר התקדשי. וט"ז כתב אפי' להר"ן לא מהני עיין ב"ש. אבל כנה"ג דף נ"ז ע"ב כתב דלענין מעשה יש להחמיר עיין שם:

20 כלום הוא. ולדינא צריך לגרש אותה בגט מחמת חומרת הקול שיצא כצ"ל בה"י ע"ש. אבל ב"ש כתב בשם תשובת שארית יוסף דפסק לקולא ע"ש וכ"כ הח"מ ע"ש. אע"ג דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני אם היו עסוקין באותו ענין מהני רשד"ם חא"ה סי' כ"ד:

21 התקדשי לי כו'. כלומר והיא אמרה הן:

22 שנגנב. ר"ל קודם שנתקדשה. ודוק' נגנב או נאבד אבל אם נתנה האשה הפקדון לשמור ביד אחרים. להרשד"ם חא"ה סי' ע"ג מקודשת. ולהר"י הלוי אינה מקודשת כנה"ג דף נ"ז ע"ב:

23 סכום וכו'. כ"כ הרא"ש. אבל הריטב"א חולק ע"ז וס"ל כל שלא אמר תתקדש בכל הפקדון אמרינן דעתה להתקדש בכל דהו אפי' בפרוטה וכתב ב"ח דלמעשה יש להחמיר והיא ספק מקודשת והר"ש יונה בסי' ס"א מאריך והעלה אם ידעה סכום הפקדון ונמצא שנגנב. אם היא ש"ש וה"ה אם נאבד בפשיעה אפי' היה ש"ח דמקודשת אם נשאר ש"פ. וש"ש אם נאנס הפקדון אינה מקודשת. וה"ה בשאלה במתה מחמת מלאכה. ובשוכר ובשואל ובעליו עמו במלאכתו. אבל אי לא ידעה סכום הפקדון מקודשת אם נשתייר ש"פ בין בש"ח בין בש"ש עיין כנה"ג דף כ"ז ע"ב:

24 בידה. דקי"ל מלוה להוצאה ניתנה והוי כאלו כבר הוציאה נמצא דאינו נותן לה עכשיו כלום עיין בחידושי מהרי"ט ובעצמות יוסף דף פ"ד. ומ"ש הב"ש להרמב"ם משמע אם עדיין בעין בידה מקודשת. לא ידעתי האיך נעלם ממנו הב"י שכתב דס"ל להרמב"ם כיון דלהוצאה ניתנה אעפ"י שעדיין המעות בידה ה"ל כאלו כבר הוציאה אותה ע"ש:

25 השטר. אינה מקודשת ואפי' יש בה ש"פ כיון דלא אדכרי בעידן קידושין לקדושי ביה סתמא כמקדש במלוה לחודיה דמי אבל אם אומר התקדשי לי בשט"ח זה ונתן לה שמין הנייר שיש בו ש"פ מקודשת ואם לאו הוי ס"ק כ"כ הטור בשם הרמב"ם וכ"כ ב"י ולחם משנה. וב"ח והר"ש יונה כתבו דט"ס הוא וצריך לומר הרמ"ה. ובאמת לא מצאתי כן ברמב"ם וכן כתב המגיד שם בפרק ה' מהל' אישות ע"ש. ולפי עניות דעתי נראה דלמד הרמ"ה דין זה ממאי דאמר הגמרא בקדושין דף מ"ז עמוד ב' ומ"ח עמוד א' אלא לאו בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קא מפלגי. ול"ל תרתי דאמר בשט"ח דידה ובמקדש במלוה. אלא להורות דוקא דמקדש במלוה והשטר החזיר לה אבל אי מקדש לה בשטר לכולי עלמא מקודשת אי אית ביה ש"פ ודו"ק. אבל באמת צ"ע מנ"ל להקשות לימא כתנאי וכו'. והא הבריית' איירי דאמר לה התקדשי לי בשט"ח כו'. דילמא איירי דאמר לה התקדשי לי בשט"ח כו'. ורב דאמר המקדש במלוה ולא איירי משטר עיין שם ודו"ק ועיין בנ"צ וב"ש:

26 בזה. אף שלא הזכיר שטר רק אמר התקדשי לי במלוה והחזיר לה השטר אפ"ה שמין הנייר ואם אינה ש"פ הוי קדושי ספק דחיישינן שמא ש"פ במדי ח"מ וב"ש הקשה מנ"ל דין זה ע"ש. ולפי מ"ש בס"ק שלפני זה מוכח דכפי הס"ד דמקשה לימא כתנאי וכו' מוכח דלא הזכיר שטר ומש"ה אמרה הש"ס אלא לאו בשט"ח דידה ובמקדש במלוה כו' ר"ל דמדקדש לה במלוה לחודיה והשטר החזיר לה. דאם לא כן לא מקשה מידי כתנאי על רב דרב איירי דמקדש במלוה ולא הזכיר שטר ודו"ק:

27 מקודשת. דחיישינן שמא ש"פ במדי:

28 כריבית. עיין מהרי"ט בחדושיו על קדושין. המקדש בהנאת פרוטה דרב יוסף אינה מקודשת. שארית יהודה דף ע"א:

29 מלוה. אבל אם אמר במחילת מלוה אינה מקודשת. וכתב בחידושי מהרי"ט שצריך שימחל לה ואח"כ יאמר לה התקדש בהנאת מחילה אבל בדיבוד זה שאומר בהנאת מחילה לא משמע שמוחל לה ב"ש:

30 אחרים. וצריך להודיע לה שאינו שלו כמ"ש לקמן בטבעת שאלוה ב"ש:

31 וקידש בו. ר"ל והאחר קידש בו מהר"י ווייל סי' קל"ח. כתב הח"מ המעיין בתשובה יראה דטעמי' שכתב שם שייכי ג"כ אף אם המלוה בעצמו מקדש בו אשה ע"ש. ועב"ש ס"ק ל"א. וע"ל ס"ק ה' מש"ש:

32 אצל בעה"ב. אע"ג דאי' בא"ח סימן ק"ע אורחים אין רשאין ליטול מלפניהם וליתן לבנו של בעה"ב. צ"ל דוק' לבנו לא יתן אבל האורחים יכולין ליתן זה אל זה מאחר שזימן אותם אינו מקפיד במה שנותנין אלו לאלו א"כ גם כאן אינו מקפיד הבעה"ב מה שקידש אשה בזה כיון שזימן אותו בה"י. וט"ז כתב מחמת קושי' זו אינו אלא ס"ק. וכתב כנה"ג דף נ"ח ע"א ואני מסתפ' אי דוקא כשקידש אשה אחרת. אבל אם קידש לבת בעל הסעודה אי הוי מקודשת ומדברי ספר מקור ברוך סי' כ"ה נראה דהוי ספק עכ"ל. ומצאתי במהרש"ל פג"ה והביאו בא"ח סי' ק"ע דלאחר שנתן חלקו לאורח רשאי ליתן לבנו של בעה"ב ע"ש א"כ י"ל דמש"ה כתב כאן ונוטל חלקו וכו' להורות דלאחר שנתן חלקו קידש בו את האשה. לפ"ז לא מקשו מידי הבה"י וט"ז מא"ח סי' ק"ע. אורחים המסובים אצל בעה"ב אפי' ביררו חלקם והניחו לפניהם ונטל בעה"ב ממה שהניחו לפניהם וקידש את האשה מקודשת כל עוד שלא נתנו בתוך פיהם מהרי"ט ח"א סי' ק"כ:

33 רק בכל. אם לא שפירש ואמר תתקדש לי בחלק שיש לי בסחורה זאת:

34 אשה. אז אמרינן שגמר בלבו ליתן לו באותו ענין שיועיל לקדושין. ואם לא יועיל בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה ולכל הפחות תהיה המתנה ע"מ להחזיר ותהיה מקודשת ויקנהו מן האשה ויחזירנו או יחזור דמיו כי הנותן מתנה לחבירו ע"מ להחזיר אם אינו מחזיר לו הכלי רק הדמים הוי חזרה ואז א"צ להודיע לה ששאל הכלי אלא מקדש אותה בכלי כי הוא יוכל להחזיר להמשאיל דמי הכלי כ"ה בטור בשם הרא"ש. וכתב הח"מ לפי טעם ב' אם לא החזיר דמיו הוי גזל למפרע רק לפי טעם הראשון אפשר דמקודשת דאם לא יועילו לשון קידושין היה דעתו ליתן למתנה גמורה ולמעשה צ"ע אי הוי קדושי ודאי או ס"ק אם לא החזיר המעות עכ"ל. ואם לא הודיע לו שרוצה לקדש בו ס"ל להרא"ש דאינה מקודשת אא"כ בד' תנאים. הא' דהשאיל לו לזמן ידוע דאל"כ יוכל לתובעו מיד ולית כאן הנאת ש"פ דדילמא יתבע מיד. הב' דבעינן שיתן לו רשות להשאילו לאחר. הג' שצריך להודיע לאשה שהוא שאול עד זמן פלוני. הרביעי. צריך שיהא שוה הנאת קישוט כל אותו הזמן שהוא שאול לו ש"פ עיין ב"ש וב"ח ופרישה וכנה"ג דף נ"ט ע"א. אין המקדש נאמן לומר ששאל שלא מדעת הבעלים משום דהוי גזלן ואין אדם משים עצמו רשע הר"י אדרבי סי' יו"ד. אם נתן לו חפץ אחר ע"מ שיחזור לו חפץ אחר כמוהו לכ"ע מקודשת שזה לא קידשה בדבר השאול אלא בדבר שלו קידשה עיין כנה"ג דף נ"ח ע"א:

35 מקודשת. לדעת הרא"ש והטור גם בזה מקודשת ודאי ע"פ התנאי' שנתבארו ס"ק לפני זה עיין ח"מ ב"ש ואם קידש אותה בהנאת קישוט איזה ימים לרב ב"ש הוי קידושין ודאי וכ"כ בת"ה. ולרב ח"מ הוי ס"ק ע"ש:

36 חפץ. הנה בדין זה אם שכירות ליומא ממכר הוא עיין בש"ע ח"מ סי' קע"ה ושי"ג ועיין מ"ש הבה"י. ונ"מ אם שכירות ליומא הוי ממכר יוכל לקדש בגוף הכלי וצריך להודיע לה ששכר הכלי ואם לאו דומה לשאלה וא"י לקדש בגוף הכלי ואם יש בידו משכון מישראל א"י לקדש בהנאת קישוט משום דהוי כריבית אלא בגוף המשכון יוכל לקדש וצריך להודיע לה שהוא משכון בידו ואם יש בידו. בתורת מכירה אז ע"פ הדין א"צ להחזיר ללוה והוי כשלו ויוכל לקדש בגוף הכלי. ועיין בתשובת הרא"ש דכתב דלכתחלה יש לזהר שלא לקדש בכלי שאול אפי' שאל לקדש בו. ובד"מ כתב ע"ז כבר פשט המנהג לקדש בכלי שאול' היינו כששאל לקדש. עכ"פ כל המסדר קידושין צריך ליזהר לשאול את החתן אם הטבעת שלו היא או אם שאל הטבעת ואם שאל הטבעת צריך לשאול אותו או אם הודיע למשאיל שרצונו לקדש בו. גם אם שאל מן הבעל או מן האשה אשר יש לה בעל בעיר ב"ש ובה"י:

37 לקידושין. ר"ל ס"ק. וכתב הח"מ עכשיו נוהגין להקל קצת בזה כשאין להחתן טבעת. שואלין מאשה אחרת העומדת שם בשעת החופה אף בלא רשות בעלה ומסתמ' אין הבעל מקפיד ע"ש. וב"ש חולק עליו ע"ש ועיין תשובת שער אפרים סי' ב':

38 בשטר ה"ק. עיין ב"ש:

39 בזמן הזה וכו'. והיינו אם קידש בבכור חי הוי ס"ק. אבל אחר שנשחט בכור בעל מום בזה"ז לכ"ע ממון של כהן הוא. והקשו האחרונים דבי"ד סי' ש"ו פסק מוכרים אותו תמים חי בעל מום חי ושחוט ומקדש בו אשה וכו' משמע אפילו לכתחלה מותר לקדש בחי עיין ח"מ. וב"ש תירץ דמ"ש ומקדש בו אשה קאי על מ"ש ושחוט ע"ש ולכאורה מתני' במסכת מעשר שני פרק א' משנה ב' שממנה הדין נובע לא משמע כן ע"ש ודו"ק: