באר היטב חשן משפט מ״ו

1 אמנה. בר"ס פ"ב פי' הב"י שטר אמנ' הוא שאומר לא נתתיו בידו ללות בו אלא הכנתי אותו שאם אצטרך ללות ילוה לי בו והאמנתיו שלא יתבעני כל זמן שלא אלוה וכתבתי ללות כו' היינו שלא מסרתיהו לידו אלא ממני נפל ומצאו זה ע"כ וע"ל סל"ז דאין העדים נאמנים לומר שטר אמנ' הוא משום דעולה הוא ואין אדם משים עצמו רשע ולא כתב כן באם אמרו שכתב ללות כו' דבזה אין משימין עצמן רשעים דיכולין לומר בהיתר חתמנו דדעתו הי' ללות מיד אלא שאח"כ באה איז' סיב' שלא הלו' לו עכ"ל הסמ"ע:

2 מסתברא. וכן קי"ל לקמן ר"ס פ"ב. סמ"ע וש"ך:

3 עידי. או שאר עדים או ע"י דימוי ושאר דרכי הקיום כדלקמן ס"ז גם מה שכותבין הדרך שנתקיים בו היינו לכתחל' אבל בדיעבד אם לא כתבו רק נתקיים שטר זה דיו וע"ל ס"ח וסכ"ט בהג"ה עכ"ל הש"ך:

4 למטה. ובסנ"א יתבאר דאם א"א לכתוב הקיום תחת השטר יכתבו אותו ע"ג השטר באחורי הדף. סמ"ע:

5 בלילה. ואפילו בדיעבד לא הוי קיום כמו גבי דין בסימן ז' ס"ב ואין חילוק בזה בין שטרות לגט אפי' במקום עיגון כ"כ בתשובת ר"א מזרחי סי' פ"ב וע"ש שהאריך בזה עכ"ל הש"ך:

6 בשנים. כ' הסמ"ע משום דה"ל כעדים מפי עדים דלא מהני אבל בג' דהן ב"ד מקיימין חתימתן ואז הב"ד הדנין על שטר זה לאחר זמן ה"ל כאילו שמעו העדות מעידי שטר עצמן והיינו דוק' כשהן עצמן אין מכירין חתימת עידי השטר אלא שעידי החתימ' מודים לפניהם שהיא חתימתן אבל כשהן עצמן מכירין החתימות ה"ל כאילו מעידין על מנה שבשטר ואם הלו' בעצמו חתום על השטר ומודה לפני ב' עדים שהוא חתימת ידו נרא' דמהני קיומא עכ"ל והש"ך השיג עליו במ"ש דאם מכירין החתימות כו' דמ"מ הלא לא היו אצל ההלוא' וא"כ אין מעידין על מנה שבשטר רק על חתימת ידן הילכך צריך ג' אע"פ שמכירין החתימות דאל"כ ה"ל כעד מפי עד וכן מוכח בש"ס כו' ע"ש ועי' בט"ז שהשיג כמו כן על הסמ"ע בזה ע"ש:

7 שנהגו. ז"ל הסמ"ע הנה אף שמור"ם נדחק ליתן טעם להמנהג מ"מ הבו דלא לוסיף עלה כמו שנוהגין עתה שהסופרים וחזנים מקיימין השטר דודאי בכה"ג מצי בע"ד לערער והיינו דוק' לענין קיום עידי השטר אבל אם הוא ח"י הלו' והלוה מודה לפניו שהיא חתימתו מהני הקיום לענין טענת להד"ם שצריך לישבע כמ"ש בסי' פ"א ס"י עכ"ל:

8 מומחה. והש"ך כתב דאין טעם זה נכון דדוק' לענין דין הוי יחיד מומח' כג' אבל לא לענין הודא' וקיום דהוי כעד מפי עד ובעי ג' דהוא ב"ד וכ"כ התוס' והרא"ש והריטב"א ושאר פוסקים וגם מהרש"ל האריך בזה פ' הגוזל בתרא סי' י"א ע"ש ונרא' שבדברים כאלו הולכים אחר המנהג וכמ"ש בסי' כ"ח סכ"ג ואפי' הוא נגד הדין וכ"כ בת"ה וכתב הב"ח דלמנהגינו אין הרב יכול לקיים השטר בליל' ואפשר דהיכ' דנהוג לקיים בליל' גם בזה אמרינן מנהג מבטל הלכ' עכ"ל הש"ך:

9 דרבנן. ע' בש"ך שהאריך להשיג על הגהת מרדכי ועל הרמ"א בדין קיום שטרות במ"ש כאן וגם בא"ע סי' מ"ב ס"ד ועי' מ"ש שם הב"ש בזה וכ' דבכל הני קיומי דמקילינן משום קיום שטרות דרבנן אינו אלא בח"י העדים אבל לא בח"י הלו' עצמו דמדאוריית' בעי קיום וגם אין מקיימין אלא בפניו לכ"ע וכן מוכח להדי' בסמ"ע סי' ל"ה ס"ק ט' ע"ש וכן מוכח בדברי רב שרירא גאון ושאר פוסקים מודו ליה בזה לדינ' מיהו כמדומ' שנהגו להקל לקיים אף כת"י הלו' שלא בפניו ואפשר לומר בזה מנהג מבטל הלכ' אבל היכ' דלא נהוג אין להקל עכ"ל * וגם בעדים אם כתבו בלי רשות הבע"ד לא אמרינן דהוי כנחקר' עדותן בב"ד עי"ל סי' ל"ט ס"ג בהג"ה וס"ד ומ"ש שם ס"ק י"א בשם הש"ך ע"ש:

10 בפני. בסי' ק"י ס"ד וס"ו פסק המחבר דגם להוציא מיתומים מקיימים קטנים ובפריש' כתבתי דלהרא"ש והטור צריכין לחלק ביתומים בין מטא זמן השטר לגבות דאז אין מקיימין או לא עכ"ל הסמ"ע:

11 הדיינים. פי' דייני הקיום וכתב הש"ך מיהו דוקא כשחותמים ג' דיינים אז סגי בהכרת שנים מהם:

12 שיבואו. כתב ר' ירוחם שיש מחלוקת בתוספתא אם אומרים העדים כתב ידינו הוא זה ואחרים אומרים שאין זה כתב ידם אם צריך קיום אחר או לא ולא איפסקא הלכתא כמאן ע"כ והביאו הב"י וד"מ וראיתי מחלוקת זה בירושלמי פ"ב דכתובות וכפי שפירשו הריטב"א ז"ל ועוד איתא שם דאם עידי השטר אומרים אין זה כתב ידינו ושנים אחרים אומרים שהוא כתב ידם עדי השטר לא מעלין ולא מורידין ופי' הריטב"א דמיירי שעדי השטר אין כל א' מעיד אלא על שלו והמכחישים מעידים על כל אחד ואחד מהם וה"ל תרי לגבי חד ע"כ ומשמע דאם עדי השטר כל אחד מעיד גם על של חבירו שאינו כת"י ה"ל תרי ותרי עכ"ל הש"ך:

13 עד. ר"ל מתוך חתימתן בשטר נזכר ההלוא' דאל"כ הי' צריך כל אחד להעיד ג"כ על חתימת חבירו וכמ"ש המחבר בס"י ומיהו א"צ לומר בפירוש כן שזוכרין אלא מסתמא אמרינן שזוכרין אותו עכ"ל הסמ"ע וכ"כ הש"ך:

14 ויעידו. ואף אם העדים החתומים הם בפנינו מ"מ יכולים לקיים ע"י עדות אחרים ב"י וד"מ ופשוט הוא. וגדול' מזו נתבאר בסמוך דאפילו אומרים אין זה כתב ידינו אין נאמנין וכתב בעל העיטור ומסתברא דא"צ שיכירו כל אות ואות אלא כשמכירין רוב החתימ' סגי עכ"ל הש"ך:

15 כתבם. הש"ך כתב דהריב"ש נסתפק בדין זה גם מדברי הרא"ש והנמשכים אחריו נרא' שחולקים ע"ז וכ"כ הט"ו לקמן סל"ו בנשתתק דאינו יכול להעיד בכתב וא"כ קשה על הרמ"א כיון דסתם שם כדברי המחבר איך פסק כאן דמעידין ע"פ כתבם ודוחק לחלק דנשתתק אינו ראוי להגיד דהא קי"ל בסימן כ"ח סי"א דאין חילוק וה"ה מי שאינו אלם אינו יכול להעיד בכתב מטעמא דמפיהם ולא מפי כתבם וא"כ ה"ה בדרבנן אין לחלק בין אלם או לא וצ"ע עכ"ל:

16 משתי. הרמ"ה כתב שצריך שיהיו הב' שטרות בידי ב' לוקחים והטור השיג עליו ולענין דינא נרא' עיקר כהטור וכן נרא' דעת הפוסקים שלא חילקו בכך. ש"ך:

17 שדות. אבל שדה א' איכא למימר דזיוף הוא ונזדמן כך דהניחו לאכול. סמ"ע:

18 כתובות. בזה נמי בעינן שישבו אותן ב' נשים תחת בעליהן ג' שנים בשופי וכ"כ הטור בשם הרמ"ה עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דלא משמע כן מדברי הרמב"ם והמחבר שכתבו זה גבי שדות ולא גבי נשים בפרט שבש"ס איתא והוא שאכלום כו' בתר ב' שדות וב' כתובות והם הפכוהו וכתבוהו מיד בתר ב' שדות משמע דס"ל דגבי אשה ישיבתה תחת בעלה בכל דהו סגי וכן נרא' דעת שאר הפוסקים וכן עיקר עכ"ל:

19 מקויימים. דחיישינן שמא זייף זה מתוכן והיינו דוק' כשאין מכירין אלא ע"י דמיון חתימ' לחתימ' אבל אם מכירין חתימת העדים בטביעת עין אע"פ שיש לו חתימ' אחרת תח"י ליכ' למיחש דלמא זייף כ"כ הפוסקים וכתב הרא"ש דמזה נלמד דמי שיש לו ב' שטרות בחתימת ב' עדים שאין לקיימן אלא בט"ע ולא בדמוי ע"כ והכי נקטינן דמקיימין בהא ודלא כבעל העיטור. ש"ך:

20 ערער. שהוא מזויף דאז ודאי הב"ד נתנו לב לחקור היטב ולא קיימוהו אא"כ נודע להם בבירור והוחזק בב"ד שזהו חתימת יד העדים. סמ"ע:

21 שמקויים. והש"ך כתב דגם המחבר מודה בזה ומ"ש שקרא עליו ערער ר"ל שאין מכירין הקיום וחיישינן שמא הקיום גופיה מזויף הוא לכך אין מקיימים אא"כ הוחזק בב"ד מחמת הערער משום דמסתמא הוא אמת וכן נ"ל עיקר ודלא כנראה מהב"י דאפי' מכירים הקיום אין מקיימי' בלא ערער מטעם דחיישינן שמא לא דקדקו הב"ד יפה בקיומו ואחריו נמשכו הע"ש והסמ"ע ולא נהירא כו' ע"ש שהביא כמה ראיות מהפוסקי' דס"ל הכי ודקדק מדברי הרמב"ם גופיה שסובר כן ע"ש:

22 לבדו. ז"ל הש"ך אבל הראב"ד ז"ל כתב דלעול' אין מקיימין את השטר משטר א' ואפי' הוחזק כו' וכ"כ בעל ה"ג דהא דנקט בברייתא שטר שקרא עליו ערער לישנא קלילא נקט ע"כ וקשה איך יתרצו הראב"ד וה"ג דהך דמחווי ח"י אחספא ודוחק לומר דמחווי אתרי חספי ויותר נראה דמודים היכא דמכירי' הקיומין אלא דס"ל אע"ג דקרא ערער והוחזק לא סמכינן אחד שטרא כמ"ש לעיל וא"כ בהך דחספא שחותם לפנינו סגי בחדא חתימה וכ"נ עיקר דהיכא דהחתימ' ודאי אמת כגון שחתם בפנינו או מכירים הקיום וכה"ג מקיימין אפי' משטר א' לכ"ע וכדמשמע פשטא דמלתא במחווי אחספא ואפי' תימא דאיכא מאן דפליג בהא מ"מ נראה עיקר לדינא כמ"ש אבל אם אין מכירין הקיום אין מקיימין בלא קרא ערער לכ"ע ואם קרא עליו ערער והוחזק להרמב"ם מקיימין אע"פ שאין מכירין הקיום ולהראב"ד בכה"ג אין מקיימין משטר אחד עכ"ל:

23 או. ושם מקיימין אע"פ שאינן מקוימין. סמ"ע:

24 מאיגרת. כתב הסמ"ע הטעם דאין אדם מדקדק בכתיבת איגרת וכתבו משתנה לפי הקולמוס והכתיבה וזהו ג"כ טעם הי"א דאף מספר אין מקיימין משום דאינו מדקדק כ"א בחתימה עכ"ל:

25 ונהגו. בס"ס כ"ט כתב הב"י וראיתי קיום שטר מספרד ואין כתוב בו אלא אתקיים שטרא דנא קדמנא ע"כ כלומר ולא נהגו לדקדק לכתוב הדרך שנתקיים בו. גם האידנא במדינתנו לא נהגו לדקדק בכך. ש"ך:

26 אחרים. דדוקא ע"י עצמן סגי שאומר כ"א זה כתב ידי לפי שעל מנה שבשטר מעידין אבל הכא דאין מעידין רק על כתב ידם צריך ב' עדים על כל חתימה. שם:

27 משגיחין. ז"ל הרמב"ם שאנו חוששין שחוזרין בהן ורוצין לבטל השטר וכאילו אמרו קטני' היינו שאין נאמנים הואיל ומקיימינן שלא על פיהם. סמ"ע:

28 אחד. ר"ל שאין תורת שטר עליו לפסוק שבועה על פיו ולחייבו ממון אם מצטרף עוד א' עמו בע"פ אלא ישבע להד"ם או פרעתי ופטור אא"כ שיבא עד החתום לפני הב"ד ויעיד ע"פ כמ"ש המחבר. ומור"ם בסי' כ"ח סי"א כ' דאין להעיד ע"פ כתב אפי' אינו אלם אם לא ב' עדים החתומים על השטר מפני תיקון העולם וזה אינו שטר עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דלא נהירא לחלק בין עד א' לשני עדים דהא קי"ל בסי' נ"א דעד אחד בשטר מועיל כמו בשני עדים כו'. וכן נ"ל ברור ועיקר והרב שכתב בפשיטות דבעד א' בעינן שיזכור עדות דבריו צל"ע עכ"ל:

29 לעיל. ז"ל הש"ך ע"ש שכתבתי דאין כאן מחלוקת וגם הרשב"א מודה דהיכא דאין השטר כתוב כתקונו כשר לגמרי אלא דאם נכתב שלא מדעת הלוה פסול לגמרי דלא ניתן לכתוב ולא חשיב הגדת עדים כלל וצריכים לבא ולהגיד בפה וגם מהרי"ו ס"ל כן וכן עיקר ודברי הרב אינם מחוורים ודוק היטב עכ"ל:

30 לפי. והתורה אמרה ע"פ שנים עדים חצי ממון ע"פ כל אחד מהן. סמ"ע:

31 ומת. ה"ה אם הוא חי ואינו במדינה שיעיד על חתימתו. שם:

32 עדים. כתב הש"ך אפשר דס"ל להרמב"ם דדוקא חוץ לב"ד בפני עדים יחתום דאם יעשה כן בב"ד ה"ל כמעיד בב"ד כיון שחותם כדי להכיר מתוך כך כתב ידו ה"ל כמעיד ממש על חתימתו וצל"ע עכ"ל:

33 החי. אבל אם כבר העיד החי בעצמו על חתימתו בראשונה הוה אידך יתר שהוא כנטול דמי סברת הריטב"א ז"ל וא"כ כ"ש דלא מהני אח"כ לכתוב ח"י אחספא. ש"ך:

34 האי. לכן אין לחוש אם העדים קרובים לדייני הקיום כ"כ הרא"ש והטור אבל בתשובת מהר"מ מרוטנבורג כתב וז"ל עד ודיין מצטרפין כו' אם לאחר זמן מכירים חתימת א' מהעדים וחתימת א' מהדיינים סגי בהכי ולפ"ז נ"ל שלא לחתום על ההנפק אותם בני אדם שהם קרובים ע"כ ודברי מהר"מ עיקר כן נ"ל וכן נוהגין שאין הדיינים מקיימין ח"י העדים קרוביהם מיהו נראה דאם אירע כן בדיעבד ומכירים ח"י של הג' או אפי' ב' דיינים סגי ודוק עכ"ל הש"ך:

35 הסופר. ע"ש בב"י דכתב ז"ל ומ"מ גבי מבני חרי וכ"כ רי"ו עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך השיג ע"ז דאיך יגבה מבני חרי דמה בכך שמכירים כת"י הסופר מאן לימא לן דהסופר עד הוא ובהדיא אמרינן בפ' המגרש דכתב סופר וע"א פסול לגמרי כו' ע"ש שהאריך להוכיח מדברי הפוסקי' דלא כרי"ו בזה וגם הט"ז השיג עליו וכתב דרי"ו תפס הירוש' ואנן לא קי"ל כן ע"ש דכתב עוד שבתשובת רמ"א הקשה ג"כ מפ' המגרש ומה שתירץ שם הוא תמוה מאד ע"ש:

36 מקוים. ז"ל הטור ולא אמרי' על כת"י הן מעידין פי' וליבעי שיכיר כ"א גם חתימת חבירו אלא כ"א מעיד על קיום השטר שהוא כשר ע"כ ומ"ש המחבר בסעיף שלפני זה ז"ל או דיין ואחר עמו כו' לרבותא כ"כ דאע"פ שיש אחר עמו שמעיד אינו מועיל עכ"ל הסמ"ע והט"ז מפרש דברי המחבר בענין אחר ע"ש:

37 הדיין. בב"י כתוב על הדיין ועל העד וט"ס הוא שם כ"כ הסמ"ע והש"ך כתב דאין כאן ט"ס והשיג על המחבר והסמ"ע ופסק להלכה דאם ב' מעידין על העד ועל הדיין מצטרפין ע"ש שהביא כמה ראיות לדבריו והט"ז הסכים לדעת הסמ"ע ע"ש:

38 אחר. פי' עם אחר שרא' החתימות בגדלותו אע"פ שגם הוא קרוב לעידי השטר סמ"ע:

39 אחיו. וכל זה להעיד על חתימת קרוב שהוא עד מטעם דעדים החתומי' על השטר כמי שנחקר' כו' ומדאוריית' לא בעי קיום אבל להעיד על חתימת הלו' פשיטא דאין קרוב נאמן לחייבו וכ"כ בסמ"ע סי' ל"ה והוא פשוט ש"ך:

40 ויש אומרים. כתב הש"ך דבסי' ל"ה ס"ד תמה הסמ"ע למה כתב המחבר דין זה בשם י"א דאין שום פוסק חולק ע"ז כו' ולא ראה דברי הרב בספרו בד"ה בסי' זה שכתב וז"ל והפוסקים השמיטו הירושלמי שמשם נלמד דין זה משום דבש"ס לא חילק בכך אלמא לא ס"ל הכי או הם מפרשים הירושלמי בענין אחר ע"כ גם ראיתי בריטב"א פ"ב דכתובות שחולק בהדי' ע"ש:

41 לדייני. דבעינן עדות שיכול להזימ' ודיינים אלו לא יקבלו הזמ' על קרוביהן עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דהר"ן השיג ע"ז הטעם אלא גזירת הכתוב הוא מלא יומתו אבות וגו' דכל שהדבר יוצא ע"פ קרובים הן ב' עדים או דיין ועד אחד דא ודא אחת היא ופסולים והשיג על הרשב"א שהוא דעת היש מכשירין שהביא המחבר וע"ש:

42 שמכשיר. ז"ל הט"ז נרא' דלא קי"ל הכי דהא בס"כ כתב רמ"א בזה לפסול מלבד מה שיש לעורר ע"ז מצד אחר עכ"ל:

43 ודייני. כתב הש"ך נרא' מדברי הרב דאף מאן דמכשיר בעידי קיום פוסל בדייני קיום וכ"כ בע"ש להדי' ודבריה' תמוהי' בעיני דפשיטא דמאן דמכשיר בעידי קיום ה"ה בדייני קיום דאין טעם לחלק ביניהם כו' ודברי הרב והע"ש צל"ע עכ"ל וע"ש:

44 ויש. כתב הש"ך דהוא היש מי שמכשיר בסי"ט ע"ש:

45 ובלבד. כתב הש"ך דהג"ה זו אין לה מקום כאן דלהי"א א"צ שיכתבו ולסברא הראשונ' דוקא מהני אם יכתבו ע"ש:

46 שדנים. מפני שדינם על המלו' בא ע"י דייני קיום שקיימו השטר טפי ממה שבא ע"י עידי קיום שע"י דייני קיום נגמר הקיום. סמ"ע:

47 וחותם. פירוש זה השומע מפיהם חותם נפשו עמהן ואע"פ שאלו השנים היו עדים שהעידו לפניו נעשו ג"כ דיינים דבקיו' שטרות הקילו עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך כתב הב"י וד"מ בשם ר' ירוחם שעד החתום בשטר אינו דן באותו שטר והרשב"א כ' שיש לדון ולהכשיר כו' ע"כ משמע דפליגי ובאמת נרא' דל"פ דר"י מיירי שאינו דן באותו שטר על המלו' שבו והרשב"א מיירי שיכול להיות דיין בקיום השטר לבד אבל בענין השטר עצמו פשיטא דגם הרשב"א מוד' עכ"ל:

48 בפניו. לא הן ולא אחרים ואע"ג דלמיחזי כשקרא לא חיישינן מ"מ הכא שקר גמור הוא שבשע' שחתמו ונתקיים השטר לא היו ב"ד של ג' נמצא שנתקיים שלא כדין וראיתי בש"ג ז"ל ומזה אומר שאחר שכתבו השנים הקיום וחתמו אין יכולי' להעיד בפני הג' שיחתום עמהם ואני אומר שאף לאחר שכתבו וחתמו מעידים בפני הג' וחותם עמה' וכן יכולי' הדייני' לכתוב הקיום ולחתו' בו אפי' עד שלא יעידו בפניהם ובלבד שלא יצא מתחת ידם עד שיעידו בפניהם ע"כ ומ"ש בסוף דבריו נכון הוא כיון דקי"ל למיחזי כשקרא לא חיישינן והיו במותב תלתא בשעת החתימ' וע"ל סי' ל"ט סי"ג אבל מ"ש בתחל' ואני אומר כו' לא נהירא לי שהוא נגד כל הפוסקי' ומשמעות הש"ס ואולי מיירי שיחתמו כל השלשתן מחדש ביחד ולא נימא ששוב לא יועיל כיון שכבר חתמו מטעם דנוגעי' הם וצ"ע עכ"ל הש"ך:

49 עיקר. ואע"ג דכותבין בהקיום במותב תלתא הוינ' ואשתמודענא דדא הוא חת"י כו' והרי בשע' שכתבו לא ידעו שלשתן ס"ל דבכה"ג לא מיחזי כשקרא כיון דאחר שיוודע להג' ויחתום עמהן לא מיחזי עוד כשקרא עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דלכאור' משמע דר"ל שאסור לכתוב ולחתום הקיו' קודם שנתקיי' השטר אבל באמת זה אינו דכבר הוכחתי בסי' ל"ט סי"ג דאפי' בחתימה לא חיישינן למיחזי כשקרא וכ"כ בסמוך בשם הש"ג אלא נרא' דאתי לאפוקי שלא יקבלו שנים עדות ויחתמו ושוב יעידו בפני הג' ויחתום דאז לא מהני אף שיעידו אח"כ בפני שלשתן יחד דחתימ' קמייתא בשקרא הוי ושוב א"י להצטרף ואף שפי' זה דוחק קצת מ"מ כן מוכח בש"ס וכן נראה עיקר לדינא עכ"ל:

50 חולקין. כתב הש"ך דנ"ל עיקר כסברא הראשונ' וע"ש:

51 שבשע'. ול"ד למ"ש בסעיף שלפני זה בשני' שמעידי' בפני הג' דהתם מיירי שמכירין החתימות מעצמן וא"צ להיות הקיום בפניהן וגם אח"כ כשהעידו בפני הג' ה"ל כאילו קבלו שלשתן העדות יחד. סמ"ע:

52 פסול. הקיום אבל השטר כשר וכן הוא בתשובת הרמב"ן עכ"ל הש"ך וכתב הסמ"ע בשם מ"מ ז"ל אבל מ"מ כשחותמין א"צ להיות ביחד:

53 נאמנין. דא"כ עשו מתחלה שלא כדין ואין אדם משים עצמו רשע עכ"ל הסמ"ע:

54 שמכשיר. והש"ך פסק כסברא הראשונ' והוכיח כן מהש"ס ופוסקים וע"ש:

55 אחרים. ה"ה דהם עצמן נאמנים להעיד כ"ז שלא חתמו ולומר שהג' עשה תשובה ונקט אחרים משום סיפא. סמ"ע וש"ך:

56 אינו. אלא צריכים להתוועד ולקבל העדות מחדש ולחתום אח"כ וגם מסתבר לומר דבעינן אשרתא חדשה וכתב הטור דכל זה אם העידו שעשה תשובה אבל אם העידו שלא גזל ה"ל תרי ותרי ופסול מספק עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דלרש"י דוקא אלו הב' שחתמו אין מעידין עליו אחר שחתמו גנאי הוא להם שחתמו עם פסול בדין וה"ל נוגעין בעדותן אבל אחרי' מעידין עליו וחותם ונ"ל דעת רש"י עיקר בש"ס ופוסקי' כו' ע"ש:

57 גילוי. פי' אגלאי מלתא שלא הי' פסול מעולם ולא נתבטל וועד הראשון משא"כ בהעידו עליו שגזל אף שבאו שנים והעידו עליו אחר שחתמו שעשה תשובה קודם שנתוועדו מ"מ מאחר שגזל מתחלה חל עליו הערעור ולא נתכשר אלא עתה מיום שהועד עליו בב"ד והלאה. סמ"ע:

58 בכשרותו. כתב הסמ"ע דהיינו דוקא כשנתקיים מחדש ע"פ ג' כשרי' או שיש עדי' לפנינו שנוכל לקיים על ידן וקמ"ל דלא נפסל השטר מחמת חתימת הפסול שחתם על הקיום וכתב הש"ך ועכ"פ אינו נפסל השטר אף שלא נחתך הקיום מיהו נרא' דלכתחל' יש לתקנו ולחתכו ואם א"א לחתכו כגון שנכתב ע"ג השטר מצד השני יעביר שריטות דיו על הקיום דכל כמה דאפשר לתקוני מלתא עבדינן עכ"ל:

59 ליתוהי. אע"ג דכתבו במותב תלתא כו' יאמרו שמתחל' הסכימו ליקח שלישי עמהן לרווחא דמלתא ולא נזדמן להם שלישי וקיימוהו בשנים. סמ"ע:

60 דימו. וכ' הריב"ש נרא' דהשתא כבר מפורסם לכל דאין ב"ד פחות מג' וכל דכתוב בו בי דינא תו לא צריך ע"כ ומ"מ נרא' דהכל לפי מה שהן החתומים. ש"ך:

61 שלשה. ז"ל הרמב"ם כגון ואמר לנו פלוני ואמרי' ליה ע"כ ונ"ל דאפי' אם אותו פלוני אינו מומחה וגם לא זכרו שאמר להן לקיים. ומ"ש בגמ' ואמר לנו רבנא אשי ל"ד קאמר ודלא כע"ש שכתב אותו פלו' יהי' מומחה או שנעשה בפניו עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דאין זה השג' על הע"ש דהוא סובר כרש"י שנראין דבריו בטעמא בש"ס ואפשר גם הרמב"ם מודה לדינא לרש"י אלא דמיירי כשאותו פלו' הוא מן הג' ורש"י וע"ש מיירי אפילו הוא אינו מן הג' עכ"ל:

62 בכך. אדלעיל קאי אם שלשתן חתומין בו. סמ"ע:

63 להקל. כשרוצי' לשלוח הקיום והשלישי אינו נמצא. ש"ך:

64 שטרות. ז"ל הש"ך לפי מה שהעליתי בסי' מ"ה סי"ב דהעיקר דאינו כשר אלא אם חתום הפסול בתחל' דאז אמרי' רווחא שבקי כו' א"כ ה"ה הכא:

65 דפסול. פי' הקיום אבל השטר נשאר בכשרותו וכ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דדעת הרמ"א דהרא"ש חולק ע"ז ולעד"נ דאינו חולק כלל דמיירי שידוע שלא הי' שם אחר כ"א אלו הג' החתומי' וע"ש בתשובת הרא"ש ותראה שכן הוא וכן נ"ל ברור עכ"ל:

66 כשר. בריב"ש כתב הטעם די"ל שהן עצמן הכירו החתימות והרי הם עדים וב"ד עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך בשם הריב"ש דאם כתבו אתברר קדמנא פשיטא דאין לו דין קיום אלא דין עדי':

67 לצד. היינו על הגליון ונרא' דאם הקיום הוא מאחוריו צריך שיכתבו שעשו כך או שלא יתחילו הקיום בראש הנייר מאחוריו רק אחר ריוח שטה א' דאל"כ פסול הקיום דיש לחוש שמא קיימו שטר דעלמא למטה כפשוטו וחתך השטר וכתב שטר אחר מאחוריו וכשהקיום הוא רחוק מראש הנייר אין לחוש לכך דא"כ הי' בין העדי' והקיום ריוח שטה א' וזה פסול הוא ומסתמא הדייני' לא עבדי הכי עכ"ל הש"ך:

68 מאחוריו. לאפוקי מהמרדכי דכתב דמלפף ביה ניירא וכתב ביה סימן וכ"כ המ"מ בשם גאון וכתב עליו דא"א לעשות סי' שלא יזייף עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דחליל' לחלוק על הגאון בלא ראי' ברור' מן הש"ס וכ"ש דכמה פוסקי' הביאו דבריו לפסק הלכ' ולענ"ד נרא' דאף הרמב"ם מודה לזה אלא דהוא מיירי כשיש חלק מאחוריו ופשיטא דעדיף טפי לכתוב הקיום שם והגאון מיירי שהנייר כתוב פנים ואחור וליכא חלק כלל אז מלפף ביה ניירא ויכתוב סי' מובהק דהיינו שיכתבו הדייני' מחתימת ידיהם איזה דבר בגוף השטר ויכתבו בהקיום שכן עשו ואם יזייף נרא' כתיב' לכתיב' ולא תדמה אבל כל שאר הסימני' באמת אינם מועילי' ובזה ודאי דברי הגאון ברורים בטעמן עכ"ל:

69 שיטה. דדוקא בעדי' שחתומי' על השטר דהן בעלי בתים דעלמא אמרינן בהו דאין רגילין לדקדק ומניחין שיעור שיטה א' וב' אוירין ריוח כמ"ש בסי' מ"ה משא"כ בבית דין שצריכין לדקדק. סמ"ע:

70 פסול. נרא' דוקא כשהקיום כתוב בסתם אבל אם מפורש בו שהעדים חתומי' זה תחת זה כשר הקיום וע"ל סי' ק"ו ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ח'. ש"ך:

71 שריטות. פי' ונרא' חלק בין השריטות אבל לא ימלא כל הריוח דיו דאיכא למיחש לזיופא כו' ע"ש בסמ"ע והש"ך כתב דדוחק הוא לפרש כן אלא טיוטא פירוש אפילו כולו דיו ע' שם:

72 לב"ד. דדוקא בעדים חוששין לזה כמ"ש בסי' מ"ה ס"ו משא"כ בדייני הקיום דליכא למיחשד לבעה"ש שהי' כתוב שם עליו דברי חובה דאין רגילין לכתוב חובתו אחר חתימת העדי' עכ"ל הסמ"ע והש"ך כ' דדבריו תמוהין דהא אנן בשריטות קיימינן דניכר שלא נכתב שום דבר ואפשר ט"ס יש בדבריו כו' ע"ש גם הט"ז כתב ז"ל רשב"ם פי' שאין דרכם של ב"ד לחתום ע"ז ולא ידעתי מי הכניס לסמ"ע לפרש בזה דרך רחוק עכ"ל:

73 שחוששין. והש"ך כ' שנ"ל עיקר כדיעה ראשונ' ע"ש:

74 וחתך. והא דלא כתב דבלא"ה פסול דיש לחוש שהי' כתוב במקום המחיק' שטר ועדי' אחרי' ומחקו וכתב עליו שטר ועדי' והניח הקיום לקיים זיופיה י"ל דמיירי אפילו הי' השטר כתוב על נייר שאינו קלף דא"א למחוק הכתב ולכתוב שטר אחר דלא יהא ניכר אפ"ה חיישינן שהי' שטר כתוב עליו מלמעל' רחוק מן הקיום וביניהן הי' מלא שריטות דיו וזה יכול בקל למחוק ולכתוב במקומו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ע"ז דלא נהירא דסתם שטר בכל גווני מיירי אלא נ"ל דהא בש"ס גופיה יש להקשות כן כו' וצ"ל דס"ל להש"ס דלעולם לא חיישינן שימחוק השטר עם העדי' דשמא יתברר אח"כ הזיוף ע"י דייני קיום שלא קיימו מעולם עדי' שהם חתומי' על המחק ונמצא יפסיד שטרו לגמרי לכך חיישינן שחתך למעל' כל השטר ונמצא עדיין גוף השטר בידו ואם יתברר הזיוף יוציא גוף השטר שעדיו חתומי' בו ולזה דקדק הרמב"ם שלא כתב כלשון הש"ס וחתך למעל' כו' אלא חתך גוף השטר דר"ל שנשאר עוד אצלו כנ"ל ולפ"ז אם כתוב בקיום אנחנו ב"ד כתיבנא לקיום סמוך לשטר ממש וכה"ג כשר ולכן כתב הטור דין זה בשם הרמב"ם וכן נ"ל עיקר עכ"ל:

75 מכשירין. הטעם דגבי ב"ד נמי אמרי' אטיוטא חתמי והן הי"א שבסל"ב וא"כ שריטות לפני הקיום פסול ומסתמא לא עשו הב"ד כן. ש"ך:

76 המכירין. היינו שיש עדי' שראו שטר החתום בהני חתימות קודם שנעש' גזלן אלא שאין מכירין החתימות דאל"כ מה מועיל לקיים עתה מכתיבת חתימתו מ"מ יש לחוש שזייף עתה והקדים הזמן וק"ל. סמ"ע:

77 שנעשה. הטעם משום דבפסול קורבה אינו חשוד לזייף אלא גזירת המלך הוא וכיון שחתם נעשה כמי שנחקר' עדותו בב"ד וה"ה בשטר שב' עדיו נעשו אח"כ חתניו או נעשו קרובי' זה לזה וכן הוא בתוס' ופשוט הוא. ש"ך:

78 העדים. היינו לדעת הרי"ף דס"ל דביוצא מתח"י העדי' לא אמרי' לענין שום דין דה"ל כנחקרה עדותן בב"ד. סמ"ע:

79 להעיד. פי' ע"י חתימתו או הרכנת ראשו כ"כ הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דלא דק דלמה לא נקיים ע"י חתימתו דהא אפי' במומר וגזלן מקיימינן ע"י חתימתו כמ"ש בסל"ד והטעם דזה לא חשוב עדות דהחתימ' מעצמה מתקיימת כן מוכח בש"ס אלא דאתי לאפוקי שלא יעיד בכתב ידו או ע"י הרכנת ראשו שזאת היא חתימתו דזה אסור מטעם מפיהם כו' אבל ע"י דימוי הוי כמתקיים ע"י אחרי' ונ"מ דאם א"א לדמות מחמת איזה מניעה אינו מועיל שיעיד בכת"י שזו היא חתימתו ואולי גם הסמ"ע ר"ל ע"י חתימתו שיחתום ויעיד שזהו כתב ידו ולא ע"י דימוי ודוחק עכ"ל:

80 אחרים. והטעם כטעם קרוב הנ"ל דהוא אינו נחשד לזייף כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דמשמע מדברי המחבר כאן דנשתתק אינו יכול לחתום שטר וטעמו ע"פ מה שמסיק בסי' כ"ח סט"ו בשם ר"ת דמותר לשלוח עדות בכתב לב"ד ולא ממעטינן אלא אלם ולדידיה אין חילוק בין עדות בכתב ובין שטר כו' אבל לשאר פוסקי' שם סי"א דכל אדם אסור לשלוח עדותו בכתב ואפ"ה שטר אינו בכלל זה כו' א"כ אפילו חתם כשנשתתק כשר מיהו לדעת הרמב"ם דס"ל דעדות שבשטר הוא מדרבנן שלא תנעול דלת כו'. י"ל כיון דאפשר לעשות ע"י עדי' בריאי' אוקמוה אדאורייתא אבל לפי מ"ש שם דהעיקר כשאר פוסקי' דעדות שבשטר הוא דאורייתא ולא שייך ביה מפיהם וכו' א"כ גם באלם כשר ואולי יש לחלק בדוחק וצ"ע עכ"ל וע"ש וע' בסימן כ"ח מ"ש הש"ך שם:

81 אבל. היינו שאמרו כן תוך כ"ד כדלקמן. ש"ך:

82 וקורעין. ולא מהני תפיסה בעדים. שם:

83 טען. פי' הסמ"ע דהמלו' טוען לא תקרעו שטרי כי אקיימנו אבל אנן לא טענינן ליה דהא אף אם יקיימנו ה"ל תרי ותרי וכתב הש"ך דהריטב"א כתב בשם הרא"ה ז"ל כיון שהיום או מחר יבאו עדים ויקיימוהו וה"ל תרי ותרי ומהני ליה שטרא לתפיס' לית לן למקרעיה מספק כו' ונראין דבריו בשטר של יתומים אבל כשמלוה קיים כו' לית לן לעכובי כיון דהשתא פסול הוא כן עיקר ע"כ ונ"ל דאפשר דגם הרשב"א מודה דבשטר של יתומים לא קרעינן ליה עכ"ל:

84 שכבר. פירוש ואז לא באו לפסול העדי' וכן אם באו ב' ואמרו שקרובין בנשותיהן היו כשחתמו דעכשיו אין מעידין על פסול העדי' אלא לפסול השטר עכ"ל הר"ן. סמ"ע:

85 השטר. פי' הש"ך דלא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה וכ' עוד דהעיקר כסברא הראשונ' דכיון דהעדי' נפסלו גם השטר נפסל ע"ש דהוכיח כן בראיות מכמה פוסקי' ומדברי המחבר בסי' ל"ד סי"ב:

86 מטלטלין. אפילו בעדי' אבל בקרקע לא מהני תפיס' וכבר הארכתי בזה בספרי תקפו כהן ע"ש עכ"ל הש"ך:

87 פסולי. כ' הסמ"ע הא דלא משוו נפשייהו רשעים בכך דומיא לאומר שטר אמנה כו' דשאני הכא דאמרי' שהענין אמת שהלוהו ואף שגורמין שיטרוף משועבדי' שלא כדין מ"מ אין זה מעשה רשע כיון שהלוהו באמת קודם שלקח ולא ה"ל ליקח עכ"ל וכתב הט"ז ע"ז דתמוה מאד דמ"מ הוי רשע כמ"ש בר"ס ל"ז דאפילו אם הוא אמת אין להעיד עם רשע וע"ש מה שתירץ הוא בזה:

88 שנתקיים. משמע דאם הי' התנאי בשב וא"ת והלו' טוען שעבר על התנאי השטר בתקפו וכ"נ מדברי הריטב"א שכ' וז"ל שכל תנאי בקום ועשה על בעל התנאי להביא ראיה שקיים אותו אבל תנאי שהוא בשב וא"ת הרי הוא בחזקת שלא עשה ועל זה להביא ראי' שעשה ועקר תנאי בידים ע"כ וכ"כ הר"ן והמחבר לקמן סי' רמ"א ס"י ועי' בא"ע ס"ס ל"ח בהג"ה ובתשו' מהרי"ט סי' ע"ה וק"ט עכ"ל הש"ך:

89 אחד. כ' הש"ך דנשבע הנתבע היסת ונפטר כדלקמן ס"ס פ"ב ומה דקי"ל דעד המסייע פוטר משבוע' כמ"ש בסי' ע"ה ופ"ז והיינו כשמעיד בפטור בודאי מממון משא"כ כאן דהעד שאומר תנאי אינו יודע שלא נתקיים התנאי וא"כ זה שמעיד שלא הי' תנאי ודאי מחייבו שבוע' וה"ל כשנים לחיוב שבוע' דרחמנא הימניה ותו לא מהימן אידך להכחיש ליה ועי' בי"ד סי' קכ"ז מ"ש שם בס"ק י"ד עכ"ל הש"ך:

90 ומגידין. כתב הש"ך וא"ל דהא אית ליה מגו די"ל כיון דמפורש בשטר שנעשה בלא תנאי לפי דבריהם שהי' בו תנאי דמי לאמנה ומ"מ לדינא צ"ע וע"ש:

91 נאמנין. אפי' בשכת"י יוצא ממקום אחר כן משמע בטור גם מ"ש וכן יכולי' לפרש כו' מיירי ג"כ אף בשכת"י כו' וכן הוא בנ"י להדיא וכ"כ בתשובת מהר"מ אלשיך סי' ס"ד וכתב דאפי' אם פירוש דבריהם הוא דחוק וע"ש ובתשובת מהרש"ך השייכי' לס"ב סי' א' עכ"ל הש"ך:

92 אמנה. דלא ניתן לכתוב ומשוו נפשייהו רשעים וכתב נ"י ומיהו מעשים בכל יום שנוטלי' קנין סתם ומאמינו על המעות אע"פ ששיעבד נפשו שהאיסור אינו אלא לעשות שטר. סמ"ע:

93 לשלם. ע"ל סי' כ"ט ס"ב ובס"ס ל"ב ור"ס ל"ח מ"ש הש"ך שם ע"ש:

94 בשום. כתב הסמ"ע דצ"ע הא פסק המחבר בסי' פ"ב סי"ב דנאמני' לומר תנאי הי' דברינו ואפי' כשכת"י יוצא ממקום אחר דלאו חוזר ומגיד הוא שהרי השטר חל אם יתקיים התנאי וע"כ צ"ל דמ"ש אינם נאמני' בכל דבר לא קאי אלא אהני הנזכרי' בגמרא קטני' פסולי' אנוסי' היינו או אמנה או מודעא הי' דברינו ולא קאי אתנאי הי' דברינו דבזה אינו עוקר עיקר השטר משא"כ באינך באין לעקור השטר לגמרי ועליהן כתב המחבר דאין נאמנין בשום דבר המבטל השטר ר"ל בכל הני דעוקרין השטר לגמרי ואף שכ' המחבר בסי' כ"ט ס"א דאינו יכול להוסיף בעדותו תנאי שאני התם דכבר העיד בב"ד בע"פ ואי הוי ביה תנאי הי' לו להזכירו ולא להעיד סתם משא"כ כשחתמו ע"ג שטר עכ"ל * וע' מ"ש בסי' כ"ה ס"ה ס"ק ג' שדברי הסמ"ע סותרין זא"ז ממ"ש שם למ"ש כאן ע"ש גם הש"ך כתב עליו דלא נהירא לחלק בכך וגם א"א לומר כן בדעת הטור דכתב בסי' כ"ט שהרא"ש חולק על הרמב"ם והא הרא"ש מיירי בעדות שבשטר אבל באמת בטור לק"מ שהביא דעות חלוקות אך על המחבר קשה וצל"ע וע' בתשובת מהר"מ אלשקר ס"ס ל"ד וכ' עוד מדברי המחבר משמע דבכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' אף לומר שבשעה שחתמו לא ידעו שהי' אמנה ואח"כ נתברר להם אבל מהנ"י משמע דלעולם נאמני' לומר שלא ידעו בדבר עד אחר שחתמו אפי' אם כת"י יוצא כו' דהרי הם כמעידי' על השטר שהוא מחול או פרוע ויכולי' לומר ע"ז חתמנו כו' וכן הוא בריטב"א וכן עיקר ואפשר שגם דעת המחבר כן ומ"ש ואם כת"י כו' אדלעיל קאי ולא אנתברר להם אח"כ עכ"ל הש"ך וע"ש:

95 מודעא. פי' הר"ן הטעם משום דבמודעא ניתן לכתוב השטר מכר דאם יבטלו הזבינא אח"כ מחמת המודעא צריך המוכר להחזיר הדמי' שקיבל כמ"ש בשטר ומש"ה ס"ל דאף כשכת"י יוצא וכו' נאמנים כיון דלא סתרי סהדותא לגמרי דהא אכתי מהני לאהדורי זוזי אפומא דההוא שטרא עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך ודעת הר"ן לדעת רש"י דבכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' אף במודעא וכן דעת התוס' והרא"ש ושאר הרב' פוסקי' כו' ואולי אי ראה המחבר פוסקי' אלו לא הוי פסק כן שהרי לא הביאם בב"י כו' וע"ש:

96 אינם. אפי' אין כת"י יוצא ממקום אחר דאין אדם משים כו'. ש"ך:

97 לחזור. והש"ך כתב דצ"ע בזה דהא קי"ל בסי' נ"א דעד א' בכתב זוקק לשבוע' א"כ ה"ל כמעיד ע"פ ובעדות ע"פ אינו יכול לחזור ולהעיד כמ"ש ר"ס כ"ט וע' עוד בש"ך מ"ש בשם הרמ"א בתשוב' בענין זה והוא השיג עליו והניח דבריו בצ"ע ע"ש: