באר היטב חשן משפט ל׳

1 וחקירה. אפילו אם הדיין רוצה להחמיר לדרוש ולחקור לא יעשה כן אבל בדיעבד אם חקרו הב"ד את העדים ואמרו איני יודע בדרישות וחקירות עדותן בטלה ועיין בתשובת ן' ל"ב ב"ג סי' כ"ה. ש"ך:

2 כיוונו. פי' בין אם א' אומר בניסן הי' ההלוא' והב' אומר באייר והתובע תבע ב' מנין בין אמר א' בניסן והב' אמר איני יודע מצטרפין עדותן אע"פ שהתובע לא תבע רק מנה א' ונרא' דמזאת החלוק' שא' אומר איני יודע מיירי המחבר מדסתם בטענת התובע וגם הוא דומיא להמטבע והמקום דמיירי ג"כ בכה"ג. סמ"ע:

3 כיצד. בגמרא אמרו שדרישות וחקירות הן ז' דברים ואלו הן באיזה שמטה. באיזה שנה. באיזה חדש. בכמה בחדש. באיזה יום דימי השבוע. באיזה שעה. באיזו מקום. ושאר שאלות בדיקות מיקרי והרמב"ם כתב שהדבר שגוף העדות והענין תלוי בו ג"כ בכלל דריש' הוא עכ"ל הסמ"ע:

4 שמן. אפי' לא אמר השני לא כי מקרי הכחש' דכל שמעידין סתמא אמרינן דעל זמן אחד העידו וכאילו אמר הב' אותה הלוא' שאתה אומר דיין הית' אני אומר דשמן. ואם אחד העיד על חבית יין בניסן והב' על שמן באייר והוא תבע שניהן חייב ליתן הפחות כשלא אמר לא כי ובאומר לא כי פשיטא דעדותן בטלה ק"ו מן א' אומר מנה בניסן והב' אמר לא כי אלא באייר דעדותן בשוה אמנה אפ"ה עדותן בטלה כ"ש בא' אומר יין וא' שמן דאין עדותן שוה. סמ"ע:

5 בטלה. ואפילו שבועה נגד העד א"צ ואע"ג דזה תובעו שניהם מ"מ כיון דמיחשב הכחש' בדריש' עדותן בטלה לגמרי. סמ"ע:

6 שניהם. דאלו לא תבע שניהן אז עד הא' מוכחש מפיו ותו אין סברא לגבות ע"י צירוף אבל כשתבע כדברי שניהן אף שהעדים מכחישים זא"ז כיון דאינו אלא בבדיקות מוציאין מידו כדברי הפחות דיש בכלל מאתים מנה ודעת הנ"י דבאחד אמר מנה שחור ואחד מנה לבן א"צ לתבוע שניהן ולפי דעתו נרא' פשוט דה"ה בא' אומר מנה וא' מאתים ג"כ א"צ לתבוע שניהן אם לא שמעידין בפירוש על זמני' מתחלפים ודלא כע"ש דמחלק בזה עכ"ל הסמ"ע ועיין ב"ח מ"ש בזה וצ"ע. ש"ך:

7 וישבע. בטור מפרש מילתא בטעמא כיון דקי"ל דבד"מ א"צ שיראו המעשה כאחד אלא אפילו מעידין בהדיא כ"א על הלוא' בפ"ע אם זה תובע לשניהן מצטרפין העדים ה"נ שהעידו כ"א אהלוא' מיוחדת והוא תבע כל הסך כל העדים מצטרפין והוי כאילו יש ב' עדים על ת"ש וישאר עוד אחד לחייבו שבועה אבל אי לא הי' נשאר עד לא הוה חייב שבועה דעד המביאו לידי חיוב ממון ע"י צירוף אינו מביאו עוד לידי שבועה סמ"ע:

8 בהכחשה. הא דכתב כאן בהכחש' ולא בבבא שאח"ז בהעידו סתם י"ל דקמ"ל רבותא דאפילו אמר השני לא כי ויש לפנינו הכחש' מפורסמת אפ"ה משלם ר' ומ"ש אח"ז וכן אם העידו סתם כו' ג"כ רבותא קמ"ל דאע"ג דלא העידו בפי' על יום א' וגם לא אמרו לא כי מ"מ אינו משלם יותר מר' עכ"ל הסמ"ע אבל ק"ק במ"ש דאפילו אמר לא כי אפ"ה משלם ר' וע"כ דס"ל דזה מקרי הכחשה בבדיקות דאל"כ הי' פטור מכולם ואפי' שבועה לא הי' צריך כמש"ל ס"ק ה' וא"כ קשה דהא כ' המחבר בס"ב אם א' אומר בניסן והב' אומר לא כי דעדותן בטלה דהוי הכחש' בחקירות ואפשר דס"ל לחלק דהתם מאחר שמעידין כולם על סך א' ומוכחשים בזמן לכך בטלה עדותן משא"כ כאן דכל א' מעיד על סך אחר אפשר ששניהם אמת וק"ל:

9 כפרן. ז"ל הרא"ש דלדברי שניהם יש בידו נ' זהו' ומחויב שבועה על השאר דלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים והוא אינו יכול לישבע שהרי הוחזק כפרן במה שכפר הכל הלכך משלם כל התביע' ואע"ג דגם הכופר בפקדון אינו נעשה חשוד עד שיעידו עדים שראו אותו בידו בשעה שכפר דאל"כ יכול להשתמט ולומר דלא ידע אז היכן הניח וכו' שאני הכא שהפקידו בידו מעות ואף דניתנו לו להוציאם ולהשביחם מ"מ ה"ל לטעון כן שהוציאם לטובת המפקיד ולא לכפור עכ"ל הסמ"ע:

10 ומשלם. בכאן אין שייך לומר איך העדים שע"י צירוף יחייבו ממון ושבוע' כמ"ש בס"ג דשאני התם דכ"א מעיד על הלוא' מיוחדת א' בניסן וא' באייר משא"כ בפקדון אף ששמעו ממנו בזמני' מתחלפים זה נ' וזה ק"נ מ"מ יוכל להיות דפקדון אחד הוא שהודה לפניהם מש"ה לא מקרי עדות ע"י צירוף עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך דבאמת לא אשכחן בשום דוכתא לחלק בין עדות סתם לעדות ע"י צירוף ע"כ צ"ע לדינא דנ"מ אם התובע אינו טוען ברי כמה הלוה לו רק שאומר אני תובעו מה שיעידו העדים כמש"ל סי' ע"ה סכ"ג דאז לא מצי להשביעו מדר' חייא ומכח ע"א משבעינן ליה אפילו אם כבר נצטרף לממון ואילו להטור לא הי' צריך לישבע בכה"ג ודוק היטב ולענ"ד נראה דמעיקרא לק"מ דבשלמ' לעיל גבי הלואה אמרינן ממ"נ אם משביעין אותו בשביל שמכחיש את העד תו לא שייך לצרף העד לחייבו לשלם אבל כאן לא שייך זה דהא מחויב לשלם מחמת שהוחזק כפרן ואינו נשבע להכחיש העד וכעין זה מתרץ הט"ז ע"ש וכתב הש"ך דמדין שבועה לא איירי כאן וסמך על מ"ש סי' ע"ה דהתובע צריך לישבע וע"ש:

11 כאחד. פירוש אלא כ"א ראה המעשה או שמע ההודא' מה שלא ראה או לא שמע השני מ"מ כיון דלכ"א חייב לו מנה מצטרפי ואם מעידין על מעשה א' ולא היו יחד בראייתן אלא זה ראה מבית שלו כו' נקרא בל' הש"ס עדות מיוחדת וכ"ש דמצטרפין. סמ"ע:

12 ועיין. עיין בתשובת מ"ב סי' נ"א ובתשובת ר"א ששון סי' י"ז:

13 כשתבע. דוקא כשמעידין שניהם על הלואה בעינן שיתבע שניהם אבל אם מעידין על הודאה או אפילו א' מעיד על הלואה וא' על הודאה ובזמנים מתחלפים מצטרפין דא"ל דהודה לו בפני עד הב' על מה שכבר הלוה לו ואפילו אם זמן הודאה הוא קודם לזמן הלואה אמרינן דלא נזדמן לו להלוות באותו יום והודה על שהבטיחו להלוות לו אח"כ. סמ"ע:

14 בשני בשבת. נרא' דה"ה אם תבעו סתם בשני מנים ואומר ששכח אימת הלוהו אם ביחד או זא"ז ג"כ אינו הכחשה וכ' הב"י ואע"ג דע"א היכא דאחר מכחישו לאו כלום הוא מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן ע"כ ור"ל עד הב' אומר אברר דברי כל זמן שאינו מברר הראשון נאמן וע"ל סי' ע' ור"ס ע"ה בדין אי צריך התובע לברר דבריו עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך ול"נ דלמה יהא הראשון נאמן יותר מהשני אלא מיירי שהראשון אומר אברר דברי והב' אינו רוצה ומ"מ אני תמה בעיקר הדין שהרי לא נאמר דין זה אלא באיסורין משום דע"א נאמן רק אם אחר מכחישו אינו נאמן לכך בדבר שיכול להתברר אמרינן דנאמן להחמיר אבל בממון לא שמענו זה מעולם וכן נ"ל עיקר לדינא דלענין ממון אין חילוק בין דבר שיכול להתברר או לא ודברי הב"י והד"מ בזה צ"ע עכ"ל:

15 הוברר. כגון שמחולקים בשני ימים או שהוא אחר חצי החודש וכן אם א' אומר קודם הנץ החמה וא' אומר בהנץ החמה אע"פ שהוא בשעה א' הדבר ניכר לכל וכן אם נחלקו בשקיעתה. סמ"ע:

16 מצטרפין. אבל אם עד א' אומר בפני ובפני פלו' שמת נתן לפלוני בניסן וא' אומר בפני ובפני עד שמת נתן בתשרי הוי כשני שטרות על ענין א' כמש"ל בסי' ר"מ ואז ביטל שני לראשון ואף על הב' ליכא אלא חד סהדא והפסיד מקבל מתנה וכך הוא אמת לדינא ודלא כהב"י סמ"ע:

17 קודם. כתב הסמ"ע נרא' דל"ד קאמר קודם דה"ה אם נכתב בשטר שהלוה לו בניסן סתם והלה הביא עדים שפרעו ביום ב' דניסן אמרינן דהשטר נעשה בר"ח ניסן והפרעון ביום שאחריו דיד בעה"ש על התחתונ':

18 הודה. ואם זמן העד האומר שהודה הוא לפני הזמן שאומר עד הב' שראה שפרעו אין מצטרפין דדוקא בעידי הלוא' מצטרפין משום דעבד לוה כו' ואמרי' שמא המלוה ביקש שיודה לו קודם שילוה מחשש שלא יזדמנו לו עדים אח"כ משא"כ בהודאת פרעון אין דרך המלוה להודות שנפרע כ"ז שלא פרעו רק כשיפרענו יחזיר לו שטרו. סמ"ע:

19 סיטראי. פירוש בין שאומר שקיבל המעות על חוב אחר שנתחייב לו בעל פה או חוב בשטר והחזיר השטר וצ"ע אם ידוע בעדים שהיה חייב לו חוב אחר בע"פ או בשטר והחזיר לו השטר אי גם בכה"ג אינו נאמן לומר שעל אותו חוב קבל ובפרישה כתבתי דנרא' דאפילו בכה"ג אינו נאמן וע"ש עכ"ל הסמ"ע:

20 מצטרפין. ואינו יכול לישבע נגד כל עד בפ"ע ולומר להד"ם דהרי יש ב' עדים נגדו ע"י הצירוף ולענין טענת פרעתי תלוי בפלוגתא כמ"ש בסי' נ"א ס"ב. סמ"ע:

21 ב"ד. דוקא כל הב"ד אבל מקצת מב"ד זה ומקצת מהשני אין מצטרפין להעשות ב"ד חדש ולדון על עדותן כיון דלא העיד אלא א' מהעדים בכל ב"ד ה"ל כעד מפי עד. סמ"ע:

22 ששמעו. פי' אפי' שמעו לב' עדים שהעידו בב"ד א' ונחקרה עדותן באותו ב"ד מ"מ לא יעידו בפני ב"ד אחר לדון ע"פ עדותן וכה"ג בב"ד שקבלו עדות שנים יכולין להעיד לפני ב"ד אחר על עדותן שקבלו עכ"ל הסמ"ע:

23 לפניו. וה"ה דאינו מצטרף עם עד א' שראה המעש' ולא העיד לפניו ולא לפני ב"ד אחר ואורחא דמילתא נקט. סמ"ע:

24 חצי. ולא דמי לעידי חזקה שאם ב' עדים העידו על שנה א' וב' על השניה וב' על השלישית דמצטרפין כמש"ל ס"ס ל"ח וס"ס קמ"ה דשם העידו כל כת כל מה דאפשר להם להעיד באותה שנה ועמ"ש עוד ישוב בזה בפרישה עכ"ל הסמ"ע:

25 לגלויי. נ"ל דאין ע"א נאמן משום דעבידא לגלויי דדוקא בעדות נשים להתיר לעלמא נאמן עד אחד משום כך ועיין באה"ע סי' י"ז סמ"ע: