באר היטב חשן משפט רנ״ו

1 ירושה. ובתו' כתבו דאם היו לגר בנים שהורתן בקדושה ונתן לגר אחר במתנה שכ"מ קנה כיון דהנותן בירושה לא קפדינן אמקבל וע"ש. ש"ך:

2 הודאה. דהולכין אחר הודאת פיו ואע"פ שודאי אינו שלו והוא שיהי' הודאה גמורה שאין לו' שלא להשביע אמר כן. סמ"ע:

3 רנ"ב. שם אית' דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת כי אם שנתנו עכשיו ליד שליש לשם זה. שם:

4 פלוגתא. לא אדסמיך ליה אם מצוה לקד"ה בגר קאי אלא אדלעיל קאי אפלוגתא אי שייך מתנת שכ"מ במי שאינו ראוי ליורשו ומ"ש אם שניהן מוחזקין חולקין ה"ה אם אין שום אחד מהן מוחזק דחולקין וכ"כ הרמ"א בס"ס קל"ט אלא דחדא מינייהו נקט וברור הוא כל זה למי שמעיין בת"ה ודלא כע"ש כו' עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דלפירושו קשה דאין זה דרך הרמ"א כיון דכבר כת' דנראה עיקר כסברת הרא"ש היאך חזר וכת' והואיל כו' לכך נראה דיפה כוון הע"ש בזה והרמ"א המציא נ"מ מדברי ת"ה לדין גר ושתוקי במצווה לקד"ה דיש בו דעות בלא שום הכרעה אי אמרינן בהו מלקד"ה כן נ"ל עכ"ל:

5 ליתומה. כ' הסמ"ע דהמעשה בתשו' הרא"ש כך היה בגיורת שנתנה נכסיה במתנת שכ"מ לשמעון והוא יתן מעט מנכסים שהן בידו ליתומה פלונית וראובן דר בבית הגיורת ואחר פטירתה החזיק ראובן בבית שדר בו בתורת נכסי הגר שהן הפקר וכששמע שמעון זה בא וטוען גם אני איני רוצה לקיים צוואתה ליתן להיתומה אלא אחזיק בכל נכסיה שהן תחת ידי מההפקר כמו ראובן שזכה במה שתחת ידו והשיב הרא"ש דאין שומעין לשמעון בזה מאחר שהיה בתחלה דעתו לזכות ליתומה מה שצותה הגיורת והיה אפוטרופוס על היתומה לשמור ממונה עד ששמע מעשה דראובן ונתחדש לו דאין בצוואתה כלום ורוצה לחזור א"י לחזור דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והרי גם זה כוון לזכות לה והשאיל לה כחו ורשותו שיזכה לה אם לא תוכל לזכות מכח המתנה תזכה מכח ההפקר עכ"ל:

6 שהודה. עיין בתשו' רשד"ם סי' ס"ד:

7 ומשחררים. ואע"ג דהמצווה לעשות דבר איסור מנכסיו אין שומעין לו והמשחרר עבדו עובר בעשה י"ל דמוקמינן המוריש אחזקתי' ואמרינן מדצוה לשחררו ודאי קיבל דמי פדיונו מאחר ואז מחויב לשחררו דלא אסרה התורה אלא לשחררו בחנם והנותן דמי פדיונו לרבו אינו עושה איסור במתנתו כיון דעבד חייב במצות משא"כ בצוה לתת מתנה לעובד כוכבים כ"כ ר"ן והרמב"ם עכ"ל הסמ"ע: