באר היטב חשן משפט רמ״ב

1 ליתן. דדוקא באנסוהו למכור אמרינן אגב אונסי וזוזי גמר ומקני אם לא מסר מודעא כמ"ש בסי' ר"ה אבל במתנה כיון דלא מקבל זוזי בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה ליתן מבטלינן המתנה והא דנקט כאן מחמת אונס כו' אינו ר"ל דוקא אונס גדול דהכאה ויסורין וכיוצא בהן אלא כל דלא ניחא ליה ונותן ודאי מטעם שום דבר נתן והוא האונסו ליתן ואינו נותן בלב שלם וזהו דמסיק לפיכך המוסר מודעא כו' אע"ג דלא ידעינן באונסיה כו' עכ"ל הסמ"ע וע' בתשו' ר"מ אלשיך סי' ס"ד מדינים אלו:

2 אחריות. והא דבסי' ר"ה ס"ג כת' הרמ"א בהג"ה דמתנה שכתוב בה אחריות הוי כמכר צ"ל דהתם איירי שהנותן אומר שבאונס נתנה לו והמקבל טוען שבמכירה באה לידו וגמר והקנה לו בזוזי אלא שכת' לו בל' מתנה משום דינא דב"מ או מטעם דנותן בעין יפה נותן יותר ממוכר וכמ"ש בסי' רי"ד ור"מ. בזה אמרו שאם הדיין רואה שנכתב בשטר המתנה אחריות נכסים אמרינן שודאי מכר היה שאין דרך המתנה לכתוב בה אחריות וכ"כ הט"ו בהדיא בסי' קע"ה סנ"ד ע"ש וכאן איירי שגם המקבל מודה שלא בתורת מכר בא לידו עכ"ל הסמ"ע והב"ח כתב דמיירי דידעינן באונסיה וכ"כ הסמ"ע בסי' ר"ה כו' ודבריו צ"ע לדינא. ש"ך:

3 לכתוב. פי' ולא אמרינן מאחר שמסר מודעא הרי היה אונס ותו לא מהני הביטול. סמ"ע:

4 שכ"מ. היינו תוך ג' ימים לחלייו דינו כבריא לענין זה אבל אחר ג' ימים מקרי נותן מחמת מיתה ודינא אחרינא אית ליה וכמ"ש בסמוך ס"ו וכ"כ הטור בסי' רנ"ג ס"ז ע"ש. שם:

5 גלויה. ע' בתשו' רשד"ם סי' ת"ק ובתשו' ר"מ אלשיך סי' צ"ט ובתשו' ן' לב ס"א סי' נ"ט וכת' הסמ"ע הטעם דגלויה כדי שיהא נראה שבעין יפה נתנה:

6 תתחבאו. פרשב"ם הטעם שמא נתנה לאחר כבר ואע"ג דבפרק הספינה דף ע"ז כתבו התו' ד"ה חזרו בשטר כו' דלא ניחא ליה לאינש שיצא עליו קול שנתן קרקעות שלו לאחרים דשמא לא ילוו לו כו' וא"כ מ"ט לא הוי כאן מתנה כבר כת' הב"י בס"ס זה בשם הר"ן דכל שיש טענה למה נתן בסתר לא מקרי מתנה טמירתא והיינו היכא דמסתברא שאותו טעם הוה ליה ושמעצמו בא ואמרו בלי דחייה. והא דלא כלל המחבר וכת' בחד בבא כתבו וחתמו בשוקא לפרש שגם הכתיבה תהי' מפורסמת ואע"ג דבסמוך אמרינן דא"צ שתהא הכתיבה מפורסמת מ"מ עדיף טפי שתהי' מפורסמת ותו דקי"ל עדי מסירה כרתי ויתפרסם בכתיבה לחוד. ט"ז:

7 והחזיק. בטור מסיק וכת' דהרא"ש ס"ל דאפי' החזיק במטלטלים מוציאין מידו ואפילו אם טען המחזיק שבאמת נתנם לו במתנה גמורה וא"ל כתבו בפרהסיא לא מהני כיון דקי"ל במתנה סתם מפקינן מיניה ואפי' אי מחשבת ליה ספיקא כת' הרא"ש דהוי ספיקא דדינא ומפקינן מיניה והטור כתב בשם הרמ"ה דאי תפס ואמר שבמתנה גמורה נתנה לו מהני תפיסה כיון דספיקא הוא אוקי ממונא אחזקתיה עד כאן לשונו משמע מדבריו שהרמ"ה ס"ל דמהני תפיסה בספיקא דדינא וכן הוכחתי בטוב טעם במקום אחר והב"י כת' דהרמ"ה לא מיירי מספיקא דדינא אלא שטוען שבאמת נתנם בפירוש בפרסום אלא שהעדים לא שמעו ובזה נאמן ותמהתי דהא הוי כמיגו במקום עדים ותו דהא כת' הרמ"ה דספיקא הוא כו' משמע דמצד שהוא ספק מהני התפיסה. ט"ז:

8 לכתוב. בטור כת' מלתא בטעמא והוא דבכתיבת השטר לא נ"מ דאף אם מצא טופס שטר בשוק שלא נכתב ע"ש מתנה זו יש לו רשות לכתוב בו שם הנותן והמקבל ומחתים עליו עדים והוא כשר וכ"כ הט"ו בסי' מ"ח בשטר הלואה ע"ש. סמ"ע:

9 מסותרת. פי' דאין לו' שאין דעתו ליתנו לו אלא לעינים להחניפו ולא בלב שלם דבשעת מיתה ודאי אין כוונתו להחניף. שם:

10 כמודעא. לשון הטור ולא אמרינן הרי גילה דעתו במתנה הראשונה שאינו חפץ בהשניה כל שבמתנה שניה עצמה לא ידעינן שום ריעותא לו' דלא ניחא ליה וזהו שמסיק וכתב עלה מי שהיו הדברים מוכיחים כו' ר"ל דוקא בהא דאיכא הוכחה גם במתנה שניה עצמה הוא דאינה מתנה. שם:

11 מעשה. עיין בתשו' ראנ"ח סי' ס"ג דף קל"ג:

12 וכאנוס. דקדק וכתב כאנוס בכף הדמיון ולא אונס גמור ומש"ה הוצרך גם למודעה מתנה הראשונה והטעם דלא נחשב לאונס גמור מבואר בטור שכתב ע"ז ז"ל ופי' הר"י הלוי דזה לא מקרי אונס גמור דאונסא דאתא מנפשיה הוא דהא אי בעי הוה מצי למיכף ליצריה ולא הוה נושא לההיא איתתא ולא מקרי אונס אלא כשבא מעלמא שהוא מוכרח לדבר זה. סמ"ע: