באר היטב חשן משפט קצ״ח

1 תקנו. כתב הסמ"ע דנ"ל דאעפ"כ אם קידש המוכר אשה במעות שקיבל מן הלוקח שהיא מקודשת דלחומרא לא עקרו דברי תורה בתקנתן וע"ל סי' קע"ו ס"א:

2 להגביה. בתוס' פ״ק דב״מ דף ט' סוף ע״ב ובהגמ״ר שם משמע דחשיב הגבהה כשהוגבה מחמתו דרך עליה אפילו לא תפסו בידו וכ״ד הרא״ש שם וכ״כ ר״י נ״י ח״א אבל בתוספות פ' הגוזל בבא קמא דף צ״ח ע״א משמע דיש להסתפק בדבר וכ״כ בהג״א שם וז״ל ר״י מסתפק אם דוקא אדיוה כו' ע״ש ומיהו בבעלי חיים כתבו גם התוספות שם דחשיב הגבהה אם הוגבהו העופות ע״י שטרף בקן ומיהו אם יורדים ע״י טריפת הקן לא חשיב הגבהה אלא עלייתם דוקא וע״ש ובמע״מ בב״ק כת' דלהרא״ש פשיטא ליה דלא קני כשהוגבה וכן מסקי התוספות דב״ק ודב״מ עכ״ל והמעיין בתוספות והרא״ש שם יראה שאינו כן אלא כמ״ש. עיין ביש״ש סוף חולין ודבריו צ״ע ועמ״ש בסי' רס״ט ס״ה. ש״ך:

3 טפח. כיון דהוא בידו הרי הוא כאילו הוא ברשותו. סמ"ע:

4 בו. פירוש אף שהוא בסימטא מקום שהמשיכה קונה בו צריך למשוך מלא ארכו של אותו הדבר שקונה ויגיע סופו למקום שהי' ראשו בתחלה. שם:

5 יציל. וא"ת מהאי טעמא גם בק"ס לא ה"ל לקנות וי"ל דכל זמן שלא קיבל המוכר דמי שיווי הפירות טרח ומציל דלא ניחא ליה לירד בדינא ודיינא עם הלוקח ומה"ט נמי בסימטא בסטימותא קני כמ"ש בסי' ר"א ולא חשו שיאמר המוכר נשרפו חטיך כו' וא"ת השתא דאמרו מעות אינן קונות יאמר המוכר ללוקח ר"ל כשחזר הלוקח יאמר המוכר כן דמסתמא לא חיישתא שיעשה המוכר תרתי לריעותא לחזור מהמקח ולאבד מעות הלוקח עיין בש"ך אחר שנתן לו מעות ולא משך נשרפו מעותיך וי"ל דבמעות דאין בהן טרחא כ"כ ודאי יצילם המוכר והא דעקרו קנין מעות לגמרי ולא תקנו שיהא דוקא משיכה בהדיה משום תקנת השוק שיוכלו לקנות מהר במשיכה לחוד א"נ שחששו שמא ימשוך הלוקח קודם נתינת המעות ויבא דליקה בבית הלוקח ולא יצילם ויאמר למוכר נשרפו חטיך בעלייה עכ"ל הסמ"ע ועיין בתיו"ט פ' הזהב:

6 מצוי. ר"ל אף דאין הלוקח דר באותו בית המושכר לאפוקי מדעת מהרי"ו מ"מ כיון דביתו הוא מצוי שם להציל ביתו ולא יסמוך אהצלת המוכר שדר בו ואגב יציל גם הפירות משא"כ בפירות בלא בית דאף שקנאן מ"מ אינו מצוי אצלן וגם לאו כ"ע דיני גמירי וסברי שעל המוכר להציל כיון שהן עדיין בידו. סמ"ע:

7 השוכר. וכן השואל את המקום קנה המטלטלים שבו עמ"ש בסי' ר"ב וכתב הריטב"א רפ"ט דב"מ גבי כי זכי רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פאה כו' דמכאן נראה דחצר שאין לאדם בו רק דריסת רגל ללכת בו לבית שיש לו במקום אחר אינו כחצרו לקנות לו ומי שהשאיל לחברו חצרו לכך דלאו כחצר שאולה היא לקנות לו דאין חצר שאולה קונה אלא כששאולה לו להשתמש בה ובללכת בה לחוד אין לו בה אלא הליכה לבד עכ"ל נראה דה"ה בשכירות דינא הכי עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' י'. ש"ך:

8 קנה. והיינו דוקא כשהשכיר לו מתחלה החצר ואחר כך הקנה לו המטלטלים אבל שניהם כאחד לא וכמ"ש בר"ס ר"ב ע"ש. שם:

9 השוכר. ולדעת הי"ח בר"ס ר' ה"נ אם שמור לדעת המוכר סגי וכן משמע להדיא בב"י כאן והוא פשוט וע"כ קשה על הרב שסתם כאן כהמחבר ושם הכריע כהי"ח וצ"ע. שם:

10 לדליקה. ושאר אונסין לא שכיחי כולי האי. סמ"ע:

11 נקנו. והב"י ר"ס זה כתב שאין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין וכ"כ הב"ח וכן נ"ל עיקר וכן משמע מדברי הרמב"ם שהעתיק המחבר. ש"ך:

12 בהדיא. בין שהתנה הלוקח בין שהתנה המוכר ושתק הלוקח כשהתנה כן בתחלת המקח וע"ד שכתכ הט"ו ר"ס ר"ז עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דדין זה לא נ"ל דמה שלמד הב"י כן מסי' ק"צ ס"ח ל"ד כלל דהתם מדינא קונה כסף או שטר אלא שבמקום שכותבים שטר לא סמכא דעתיה והיכא דסמיך סמיך משא"כ הכא כיון דתקנו חכמים דמעות אינן קונות לא פלוג וע"ש שמביא ראיה לדבריו מהש"ס:

13 לרבים. פי' דאין יחיד יכול למשכה אלא צריכים רבים כדי למשכה שאז נמשכת מכחן של רבים. סמ"ע:

14 במסירה. פירוש כשהיא עומדת בר"ה או בחצר שאינו של שניהן שם:

15 כולה. היינו מלא ארכה ולמ"ש דאיירי בעומדת בר"ה או בחצר שאינה של שניהן בעינן שימשכנה מר"ה לסימטא או לחצר של שניהן ובזה סגי וא"צ עוד למשכה מלא ארכה. שם:

16 בסימטא. אע"ג דאין משיכה בלא מסירה ומסירה קונה בר"ה מכל מקום כיון דגלי דעתיה לקנות במשיכה קנה דוקא במשיכה וכמ"ש בסי"ב. שם:

17 פקדון. פירוש כש"ח דפטור מגניבה ואבידה. שם:

18 מאונסים. עיין לעיל סי' ק"כ ס"ב ובהג"ה שם ובתשובת ר"מ אלשיך סי' י':