באר היטב חשן משפט י״ד

מהדורה: תורת אמת 357

« Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 13 Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 15 »

1 אם אחד מבעלי דינין אומר נלך לבית דין הגדול ודין האומר מאיזה טעם דנתוני. ובו ח סעיפים: שנים שנתעצמו בדין זה אומר נידון כאן וזה אומר נעלה לב"ד הגדול כופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבים ונותנים לו ואח"כ מוציאים ממנו ואם הוצרך לשאול דבר מב"ד הגדול כותבים ושולחים ושואלים ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב ב"ד הגדול ושני בעלי דינים יפרעו שכר השליח: הגה מיהו אם א' מבעלי הדינים או הדייני' רוצה לשלוח למרחקים ויש חכם סמוך להם הראוי לדון שולחים לסמוך אע"פ שהרחוק יותר חכם דלאו כל כמיניה לגרום הפסד לבעל דין להרבות שכר השליחות וכ"ש אם חכם אחר בעירן הראוי לדון מרדכי ס"פ זה בורר ואם שני חכמי' סמוכי' בשוה הולכין אחר הגדול נ"י ר"פ זה בורר במה דברים אמורי' בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען או כשאמר המלוה נידון כאן והלוה אומר נלך לב"ד הגדול אבל אם אמר המלוה נלך לב"ד הגדול כופין את הלוה ועולה עמו וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות כופין ב"ד שבעירו את הנטען לעלות עמו וכן כל כיוצא בזה בד"א כשהיו עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה אבל טענה רקנית אין מחייבין את הנטען לצאת כלל אלא נשבע במקומ' ונפטר וכן הדין בזמן הזה שאין שם ב"ד הגדול וי"א דב"ד חשוב שבכל דור ודור לפי מה שהוא מקרי ב"ד הגדול טור אבל אם יש מקומות באותה מדינה שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם אם אמר המלוה נלך למקום פלוני שבארץ פלוני לפלוני ופלוני הגדול ונדון לפניו כופין את הלוה והולך עמו: הגה אם יש לתובע עדים או ראיה ונראה לב"ד שבעירו שיש ממש בטענותיו אבל בלא"ה אין כופין אותו לילך עמו טור וי"א דלטענות נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע וכל א' יכול לכוף חבירו לילך עמו טור בשם ר"ת וכל זה מדינא אבל כבר נהגו בזמן הזה שכ"ז שיש ב"ד בעיר אין א' יכול לכוף חבירו שילך עמו לב"ד אחר מהרי"ק שורש כ"א כי אין לנו עכשיו ב"ד הגדול או בית הועד ולכן לא יוכל לדחותו אבל יכול לדחותו שלא לדון עמו עד יום שלישי ומיד יבררו דיינים אבל אכסנאי שתובע לבני העיר או ב' אכסנאים צריך לדון עמו מיד ולא יוכל לדחותו מרדכי בשם מהר"ש וכן בן העיר שתובע לאכסנאי בכ"מ שימצאנו ויש שם ב"ד מכריחו שם לדין מהרי"ק שורש י"ד וכל זה כשיש ב"ד בעירן אבל אם אין ב"ד שם כל א' יוכל להכריח חבירו שילך עמו לב"ד לדון עמו מרדכי ס"פ זה בורר ופסקי מהרא"י סי' ס"ה התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אף ע"פ שבעיר התובע הב"ד יותר גדול מהרי"ק שורש א' ואפי' היה לנתבע מעות בפקדון בעיר התובע או בעיר אחרת אא"כ יכול לעכב מעותיו בעירו אז צריך להודיע לנתבע ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם ת"ה סי' ש"ה ופסקיו סי' ס"ב וע"ל סי' ע"ג כתבתי אימת יכול לעכב מעותיו. אב שיש לו תביעה על בנו צריך לילך הבן אע"פ שהוא הנתבע אחר אביו כמו שנתבאר בי"ד סי' ר"מ עשיר מוחזק ואלם בעירו מוציאין אותו לדור בעיר אחרת אע"פ שהב"ד שבעירו יותר גדול ב"ז סי' תי"ח:

2 אם הא' ת"ח ויודע לכתוב ראיותיו ושכנגדו עם הארץ אין לת"ח לכתוב בעצמו כששולחים ב"ד לשאול מב"ד הגדול אלא הדיינים יעתיקו אותם ושניהם פורעים שכר הסופר ריב"ש סי' תע"ה:

3 י"א שאם יש שני ת"ח בעיר אחת האחד גדול מחבירו יכול א' מבעלי דינים לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה ואע"פ שהוא קטן ממנו כיון ששניהם בעיר אחת: הגה ואם א' סילק עצמו מן הדין כמאן דליתא דמי ואם הזמינו השני ולא בא מנדה אותו מהרי"ק שורש י"א וכל מקום שאינו צריך לבוא לפניו לדון א"צ לחוש כלל להזמנתו וא"צ לבוא כלל ב"י סי' י"א בשם התרומות:

4 י"א שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו צריך להודיעו מאיזה טעם דנו אפי' אם לא שאל: הגה וכ"ש אם אומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני טור מיהו י"א דוקא אם דנו אותו ע"י כפייה אבל בלא"ה אין כותבין וכן עיקר מרדכי נ"י פרק זה בורר ותוס' ור"ן פ' איזהו נשך וכשצריכים לכתוב לו מאיזה טעם דנוהו אין קביעות זמן לדבר אלא כל זמן שבא לכתוב לו כותבין ונותנין לו מרדכי ס"פ זה בורר וא"צ לכתוב לו הטעמים והראיות רק כותבין להם הטענות והפסק דין נ"י שם וצריך לשלם מיד ואם יסתור הדין יחזרו לו מרדכי פרק חזקת הבתים והגהות מיימוני פ"ו דסנהדרין ומהרי"ק שורש א' וב"י בשם הרמ"ה וא"צ לכתוב לו אלא מב"ד קטן לב"ד גדול אבל ב"ד גדול שדנו א"צ לכתוב לו דלא חיישינן לטעותא דא"כ אין לדבר סוף ב"י שכ"נ מדברי הרמב"ם:

5 המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת וה"מ דלא מסרב למיקם בדינא אלא שרוצה לדון בעיר אחרת אבל אם היה מסרב לבא לב"ד והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין חייב לפרוע לו כל הוצאותיו שהוציא משעה שנעשה סרבן מהרי"ק שורש א' תמ"ד ונ"י פ' הגוזל בתרא ומהר"יו תשובת הרא"ש כלל ק"ח וע"ג סי' ב' ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים אע"פ שמתוך סרובו הוצרך להוליכו בערכאות אין חייב לשלם הוצאותיו: הגה ויש חולקין וס"ל דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו ע"י ערכאות של עכו"ם חייב לשלם לו תשובת הרא"ש כלל ע"ג סי' ב' וכן נ"ל עיקר ובלבד שעשאו ברשות ב"ד כדלקמן סי' כ"ו מי שאומר לחבירו שילכו לדון במקום אחר ואמר לו לך ואני אבא אחריך והלך והשני לא הלך אחריו צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו מרדכי ס"פ זה בורר כשהסרבן צריך לשלם ההוצאות אין אומרים שישבע כמה הוציא ויטול אלא צריך לברר כמה הוציא או הב"ד ישומו לו הוצאותיו וכזה ישלם לו תשובת הרא"ש כלל ק"ז:

6 חייבוהו ב"ד לפרוע ויצא וחזר ואמר פרעתי אם הוא נאמן יתבאר בסימן ע"ט:

7 אם בא הזוכה בדין לב"ד ותובע שיכתבו לו פסק דין אם כותבין ונותנין לו גם זה שם:

8 יש בידו פסק דין שחבירו חייב לו אם הלה נאמן לומר פרעתי בסימן ל"ט סעיף י':

פירוש באר היטב חשן משפט י״ד

1 דנתוני. כאן איירי שדנין אותו בעירו ע"י כפיה ובזה כ"ע מודים שצריכין לכתוב לו מאיזה טעם דנוהו מש"ה לא כתב הרמ"א פלוגתא בזה כמ"ש בס"ד דשם לא איירי בדנו בכפיה סמ"ע:

2 בעירם. ואינו יכול לומר מאחר שהם אינם יודעים לדון וצריכים אנו להוציא הוצאות שליחות נלך בעצמינו לפני ב"ד הגדול קמ"ל דלא וע"ל סי' י"ג ס"ו. סמ"ע:

3 כופין. כתב הסמ"ע היינו כשאין המלוה הולך בלא"ה שמה. מהרי"ק. אבל הש"ך השיג עליו וכתב שאין לזה טעם ולעיל שייך דין זה שאם הלוה אומר נלך לב"ד הגדול אינו יכול לכוף את המלו' ע"ז כתב דאם המלו' הולך בלא"ה שמה אז יוכל הלו' לכופו וכן פירש הב"ח ופסק דהמלו' יכול לכוף להלו' אף שיש למלוה דרך שם ולא ללוה ע"ש וכתב הסמ"ע דצ"ע מאי פסקא דבשאר דינים שניהם טוענים יותר מבמלוה ולוה ונרא' דה"פ דוקא במלוה ולוה חשבו לטענת מלוה יותר מטענת הלוה משום דעבד לוה כו' וה"ה בטענת ניזק ונגזל חשבו טענתן טענה כיון דלפי טענתו ויש גם כן עדות או ראי' לדבריו כדמסיק זה שכנגדו הזיקו או גזלו בידים מש"ה שומעין לו כשרוצה לעלות לב"ד הגדול וה"ה לכל תביעות גדולות כיוצא בהן אבל בשאר תביעות כגון שותפין שתבע אחד לחבירו וכיוצא בתביעות אלו חשוב טענת הנתבע כשל התובע ואין שום אחד יכול להכריח להשני לילך עמו לב"ד הגדול וז"ש המחבר בד"א בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען ר"ל שטענות שניהם שוים משא"כ במלוה ולוה דבהן שומעין למלוה וה"ה לנגזל ולניזק וכיוצא בו עכ"ל:

4 ונראה. כתב הסמ"ע דהאי ונראה ר"ל או נראה דהוי"ו מחלקת וע"ש:

5 לדחותו. ואין בדינים אלו אלא מה שעיני הדיין רואות. סמ"ע:

6 שלישי. היינו דוקא בנותן קצת אמתלא לדחייתו אבל כשהוא תמיד בעיר מנדין אותו ביום ראשון. סמ"ע:

7 ומיד. ר"ל ביום ראשון כדי שלא יבא לידי דחיה ביום ג'. סמ"ע:

8 לעכב. כתב מהרי"ק דנשתרבב המנהג לעקל מעות הנתבע בכ"מ שהם ולפ"ז הי' נרא' דצריך אז לדון עמו שם במקום שעקלו מיהו מדברי מור"ם לקמן סי' ע"ג ס"י לא משמע הכי ע"ש. סמ"ע:

9 עשיר. ע"ל סי' י"ג סק"ז מ"ש שם וע' בתשובת שב יעקב חלק ח"מ סימן ב':

10 יעתיקו. והסופר אינו מזכיר שם החכם ולא שם שכנגדו אבל הת"ח כשיכתוב בעצמו אף שלא יזכיר שמו מ"מ יש חשד שיאמרו שהמורה הכיר כתב של החכם. סמ"ע:

11 יכול. כתב הסמ"ע צ"ע למה לא הביא הרמ"א דעת הטור ושאר פוסקים שחולקים ע"ז וטעמם ונימוקם מהגמרא:

12 הטעמים. דכל ב"ד יפה כששומעין הטענות יודעים לפסוק הדין עליהן דתורה אחד לכולנו. סמ"ע:

13 מיד. כבר כתב זה המחבר בריש הסי' אלא דשם משמעות לשונו הוא דהב"ד מחזיקים אותו בידם עד שיכתבו מב"ד הגדול כי פן יוציאם התובע ביני ביני מש"ה חידש מור"ם דלא חיישי' לזה אלא צריך לשלם מיד ויתנוהו ליד התובע. סמ"ע:

14 הוצאותיו. וכתב ביש"ש היינו הוצאת סרבנות אבל שאר הוצאות כגון ששלח שליח אחר המעות או ששלח אחריו למקום פלוני א"צ לשלם ע"ש. ש"ך:

15 סרבן. כתב הב"י בשם הרא"ש באם כופר הנתבע שלא הזמינו והביא התובע עדים שהזמינו והודה הנתבע והביא עדים שבא מיד שהזמינו ה"ל כאומר לא לויתי שאינו נאמן שוב לומר פרעתי אפילו יביא עדים לדבריו. והש"ך כתב דמלשון הרא"ש משמע אף שלא הביא עדיין התובע עדים רק מיראת העדים חזר הנתבע ואמר שאמת שהזמינו אלא שבא מיד ג"כ דינא הכי מיהו לקמן סי' ע"ט ס"ט בהג"ה לא פסק כן וצ"ע לדינא עכ"ל וע"ש:

16 או. בש"ך כתב דדין זה תמוה וגם בתשובת הרא"ש משמע דבבירור לחוד או בשומת ב"ד לחוד לא סגי אלא תרוייהו בעינן והי' נרא' להגיה אז הב"ד ישומו לו אך בד"מ לא משמע כן וצ"ע עכ"ל:

« Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 13 Ba'er Hetev on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 15 »