בעלי ברית אברם, וישב

1 וישמע ראובן ויצילהו מידם וגו׳. בראשית רבה פ׳ פ״ד היכן היה ר׳ יוסי אמר כל א׳ וא׳ היה משמש את אביו יומו ואותו היום של ראובן היה וגו׳. פי׳ ר׳ יוסי דרש וישמע לשון שמיעה כמשמעו ור׳ נחמיה ורבנן דרשי לשון הבנה. אבל יש לתמוה אם אותו היום של ראובן אימתי שמש אביו ובא מיד. ועוד כיון שכל אחד הוא משמש את אביו יומו למה הוצרך יעקב לשלוח את יוסף ימתין מעט עד שיבוא אחד מהם לשמשו והוא יודיענו שלום אחיו ושלום הצאן. ויש לפרש שמתחלה נתכוונו אחיו לעשות תחבולה ולפרוש לו רשת ללכדו. שקודם לזה היו רועין בקרוב לאביהם. והיה אף יוסף רועה עמהם. כמו שאמר היה רועה את אחיו בצאן. וכשקנאו בו הלכו למרחוק אולי יבוא לשם ונקמו ממנו. ג״כ מכלל תחבולתם שאותו היום עכבו לראובן שלא ילך אצל אביו לשמשו כדי שישלח אביהם את יוסף. וסבת עכבתם לראובן שאמרו לו שכוונתם ליסע לדותן שיתעכב כדי לעזרם בנסיעתם. ואח״כ ילך אצל אביהם. וז״ש הנה שמעתי אומרים נלכה דותינה. ולכך נצטער יעקב שלא בא אחד מהם אותו היום כמנהג. ולזה שלח את יוסף שחשש שמא נתקבצו עליהם אנשי שכם על מה שעבר. וז״ש הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך וגו׳. ויאמר לו הנני כמורא האב על הבן. ואמר לו לך נא ראה. כלומר ראה בעיניך. ולא שידע מפי המגיד והשיבני דבר מיד להורות על רוב צערו. וישלחהו וגו׳ כלומר שעשה לו לויה עד עמק חברון ומשם שלחו. וימצאהו איש והנה תועה וגו׳. דס״ל שם ב״ר פ׳ פ״ד ג׳ מלאכים נזדמנו לו. ולכאורה נראה שלא הועילו לו כלום. ולא השתדלו בהצלתו אדרבא שאילולא נזדמנו לו היה חוזר לאביו כשיראה עצמו תועה. ואע״פ שלא יחזור וישאר תועה טוב לו משיפול בידי שונאיו שרצו להרגו והאל ית׳ היה מצילו מחיות רעות כמו שהצילו מהנחשים. אמנם כל זה היה להשלים העצה של חבר נאה הקבור בחברון. והנה בבואו אצל אחיו היה אז ראובן טורח בצרכי הבית כדי להלוך אצל אביו לשמשו יומו. ומצא הדברים בפי אחיו שרצו להרוג את יוסף. וזהו וישמע ראובן ויצילהו מידם וגו׳. והנה לא אמר כאן וישמעו אחיו כמו שנאמר ביהודה. אפשר שיהודה היה מלך עליהם ומוטל עליהם שישמעו בעל כרחם. ועוד י״ל שמ״ש ויקחהו וישליכו וגו׳ ויקחהו כתיב שהוא שמעון כדרז״ל שם. לכן כששמעו הדברים מפי ראובן מיד קמו וישליכו שמעון הבורה. ואז כשהשליכוהו הבורה עדיין לא הלך ראובן אצל אביו כי היה מכין צרכי הבית עצמו ללכת. ואח״כ ישוב אל הבור אשר במדבר ויקח את יוסף להשיבו אל אביו. וז״ש בב״ר וישב ראובן וגו׳. והיכן היה ר׳ יהושע אומר כל טרחותו של בית היתה מושלכת עליו. וכיון שנפנה הלך אל הבור. ולפי זה יתיישב יותר אומרו הילד איננו ואני אנה אני בא כלומר כוונתי היתה שאוליך הילד אצל אביו בשובי. ועכשיו שהילד איננו איני רוצה לילך אצל אבי אע״פ שהוא יומי. ולזה ארז״ל שם. שהפילו גורל מי ילך להוליך כתונת יוסף ונפל הגורל על יהודה. ולז״א ור׳ אליעזר אומר עסוק היה בשקו ובתעניתו כשנפנה הלך לאותו הבור. ונפקא ליה מאומרו וישבו לאכל לחם וראובן לא ישב עמהם לאכול. ויש לעיין מה המעשה הזה אשר עשו שבטי יה שהתירו לעצמן לשפוך דם נקי ולמכרו. והנה י״ל שכוונתם היתה לש״ש שחשבו שמא ח״ו יהיו נפרדין ממעלתם מהקדושה. ויהיה יוסף עיקר ממלא מקום תחת אביו. והם יהיו כענין ישמעאל ועשו לפי שראו שאביו אהבו יותר מכל אחיו. ומסר לו ולמדו כל מה שלמד. וגם יוסף היה חושב כך. והיה מראה עצמו חסידות וגדולה בפניהם כמ״ש ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם שהיה אומר שהיו אוכלים אבר מן החי כלומר מהבהמה בעודה מפרכסת והיה הוא מחמיר בזה. גם היה אומר שהיו תולין עיניהם בבנות הארץ לענין הנשואין שהוא מותר. והוא היה מחמיר בדבר ג״כ היה אומר שקוראין לאחיו בני השפחות כלומר שהיו נותנין בהם קצת זלזול. והוא היה מחמיר בדבר. ואל הג׳ דברים רמזם הכתוב באומרו היה רועה את אחיו בצאן וגו׳. כלומר שומר אותם בענין הצאן. והוא נער היה שומר עניני הנערות ומעשה הנערים ומדקדק בהם. והיה אומר לאחיו שהם עושין מעשה הנערים. נשי אביו היה הוא קוראן נשי אביו לא כאחיו שהיו קוראין שפחות אביו. ולזה כשראו אותו עושה זה הפרישות והחסידות בפניהם וקנאו בו וחשבו שרצה לגרום עד שידחו ממחיצתם ועוד הוסיף בחלומות לחזק הענין. לזה אמרו שהותר להם לרדפו. מהרס״ו ז״ל:

2 ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק וגו׳. י״ל מה טעם אמר שמלותיו ולא אמר בגדיו כמו בראובן. ג״כ וישם שק במתניו ולא אמר ויחגור שק כמו חגרו שקים. או וילבש שק כמו במרדכי. ג״כ מה טעם זה האבילות המרובה. ועם היות שאין מתנחמין על החיים כדרז״ל שם עכ״ז לא היה ראוי לו לעשות אבילות באלו המעשים. ג״כ מהו ויקומו ולא אמר ויבואו. ג״כ אומרו כל בניו וכל בנותיו שאין דרך להיות המנחמים קטנים וקטנות. ג״כ מה טעם ויאמר כי ארד אל בני אבל וגו׳. כי מה השיב להם בכך. ונראה לפרש שיעקב התאבל על יוסף בשני מיני אבילות. א׳ מצד חסרון אדם גדול וצדיק כיוסף שזה ראוי לכל להתאבל עליו. ב׳ מטעם שהוא בנו שלא היה לו זכות להגן עליו ועונותיו הטו אלה. ולזה הוא שידע ערכו קרע בגדיו הנחמדים שהם שמלותיו. ע״ד שמלה לכם קצין תהיה לנו. וכמו ושמת שמלותיך עליך הנז׳ ברות כנז׳ בדרז״ל בירושלמי דפאה פ״ה ה״ז. וברות רבה וזה הוא מצד אבילות הכולל אפי׳ שלא היה בנו היה עושה זה וכנז׳. הב׳ אמר וישם שק במתניו שהוא שם על בשרו מבפנים השק דבוק על בשרו תחת בגדיו ונתנו על מתניו לרמוז על התאבלו על בנו שיצא ממתניו ומחלציו והתנהג בזה האבילות שבצנעא ימים רבים. אח״כ הרגישו בו כל בנותיו וכל בניו. וראו שמה שהוא עושה הוא סימן רע להם. כדרז״ל מ״ק כ״ז כל המתקשה על מתו יותר מדאי. על מת אחר הוא בוכה. ולזה קמו כנגדו לבטל ממנו הדבר בהכרח. או ירצה שקמו כנגדו בטענה חזקה ואמרו לו למה לא יתנחם בשביל א׳ והרי יש לו בנים ובנות ובניהם אחריהם. וז״ש כל בניו וכל בנותיו. והשיב להם שאינו חושש מהם אפי׳ שהם רבים. כי הוא בוכה ומתאבל על בנו שאין אחד מהם ממלא מקומו. וכפי הפי׳ הראשון ירצה כי ארד אל בני אבל שיתנהג באבילות כל ימיו על בנו שלא הגין זכותו עליו. וכמה חסידים בוכים ומתאבלים כל ימיהם כשרואים שנכשלו ח״ו באיזה דבר ואפי׳ קל כענין ר׳ יהושע בן חנניה שהיה מתענה כל ימיו שהושחרו שניו לפי שאמר בושני מדבריכם ב״ש כמוזכר בחגיגה כ״ב. וי״מ שהשיב להם אדרבה שיותר טוב שלא יראוהו שמח אלא עצב שלא יקטרג עליו השטן. עוד ע״ד שאמר איוב אם אמרי אשכחה שיחי כלומר אשכחה לגמרי מן הלב או לפחות אעפ״י שלא אשכח מן הלב אעזבה פני פנים של זעם ועצבון ואבליגה כלומר אתחזק לפני בני אדם כמי שאין לו צער יגורתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני שהוא מפחד שלא יקטרג עליו וגו׳. מהרס״ו זללה״ה:

3 ויאמר הבה נא אבוא אליך וגו׳ ותאמר מה תתן לי כי תבוא אלי. הנלע״ד שיובן עם מאי דאיתא בש״ס ד׳ דעות במטה בכל מי שנושא אלמנה פסחים קי״ב ושם איתא גרוש שנשא גרושה וע״ש הם ארבע דעות. גם איתא במדרש שיהודה מצאה בתולה ומיעכה באצבע הן עתה יהודה חשב כי אלמנה היא ולא רצה שתחשוב בזנאי אחר או בבעל אחר חלה פניה בנא לשון בקשה. וזהו הבה נא. וכמו שפי׳ רש״י הכיני עצמך ודעתך לכך ר״ל שלא תחשבי בשום אדם אחר אלא שאני אבוא אליך דוקא שאני מלך לפי שמחשבה מועלת. ותאמר אתה חושב כי אלמנה ופנויה אני לכן אתה רוצה לבוא אלי כדין פנויה שאינה מתקדשת אלא בביאה אבל תדע כי בתולה אני וצריכה אני קדושין אחרים. וזהו מה תתן לי כי תבוא אלי. ודו״ק כי הוא דבר נאה. נאום יצחק זרחיה אזולאי בן בן בנו של הרב המחבר זללה״ה: