בעלי ברית אברם, נשא ג׳

1 דבר אל בני ישראל וגו׳. איש כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳. יש להתבונן מה טעם שינה הכתוב באלו הג׳ מינין שאסורין בנזיר. ביין אמר כל ימי נזרו מכל אשר יעשה וגו׳. ובתגלחת אמר כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור וגו׳. ובטומאת מת אמר כל ימי הזירו לה׳ על נפש מת לא יבוא. וכן תמצא שרמז אלו הי׳ עניינים בתחלת הפ׳ איש כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳. עוד יש לשאול שמפשט הפסוקים ירצה שהנזיר מעלתו וקדושתו גדולה בלי ספק. וכן אמרו רז״ל במדרש רבה פ׳ יו״ד שהוא חשוב ככהן גדול. וז״ל בא וראה שכל מי שמקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. זה לפי שהזיר עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמור עצמו מן העבירה אמר הקב״ה הרי חשוב לפני ככהן גדול מה כהן אסור להטמא לכל המתים אף נזיר אסור להטמא לכל המתים מה כ״ג וגו׳. ומאחר שכן איך דרשו רז״ל נזיר י״ט מאשר חטא על הנפש שציער עצמו מן היין ואם הוא חוטא איך יקראנו הכתוב קדוש. ויש לפרש שאלו הג׳ מינין שאסור בהו הנזיר בודאי הם ענינים גדולים זה מזה בפרישות וקדושה ולזה תמצא שנזיר ששתה יין אינו סותר כלל ואם גלח סותר שלשים ואם נטמא סותר הכל. וטעם הפרישות מן היין הוא למעט ממנו תאות הגוף כי ראש כל התאות היא היין. וטעם גדל פרע הוא לשתי סבות. הא׳ לגרום לו צער ודאגה כי השער היא מרבה הדאגה ובזה יבוא למדת ההכנעה והשפלות. והוא צער דבק עמו תמיד יותר ממיני צער אחר שאפילו לסרוק ראשו במסרק אינו יכול. והב׳ שיתבונן כי השער הזה הוא רומז לסוד נשגב ולכחות דקות עליונות כמבואר בדברי ר׳ בחיי ז״ל עיין עליו והוא עיקר הנזירות כי לא תמצא מצות עשה בנזיר כי אם גדול השער ומשם תבין שעיקר הנזירות היא גדול השער ובו יראה האדם אם הוא נזיר אם לא מש״כ בשני מינין האחרים כמו שהוא מבואר ונגלה ומאחר שיהיו בידו אלו השתי מעלות והם הפרישות מן התאות וההכנעה והשפלות אז ראוי שיהיה כמו כהן גדול שמוזהר על כל המתים ששתים אלו הם כמו התחלה והכנה לשלישית וכמו שיראה מהמאמר שהבאנו למעלה ולזה אמר בה לה׳ מה שלא אמר ביין ובתגלחת. ולפי שהיא צריכה השתדלות יתרה להזהר מהמבואות והשבילין שיש בהן ספק טומאה שלא לעבור בהן מש״כ ביין ובתגלחת שאינן צריכין השתדלות כ״ש שצריכה השתדלות להתגבר על היצר שלא להטמאת לאביו ולאמו ולשאר קרובין שדבר זה יצטרך אבירות לב והשתדלות גדולה לזה אמר בה לשון הזירו ולא לשון נזרו כי לשון הזירו מורה על השתדלות להפריש עצמו בהכרח אבל לשון נזרו מורה על פרישות בלי הכרח כי זהו ההפרש שבין הפרישות וההפרשה. ומ״ש לשון נדר בענין התגלחת מהסבה שאמרנו שעיקר נדר הנזירות והמצוה שבה אינו נראה כי אם בגדול הפרע. עוד רמזה התורה לשון נדר בענין גדול פרע לסבה אחרת והיא בלי ספק הדבר שהוא קרוב ביותר להיות גורם חרטה לאדם בענין הנזיריות שנודר הוא גדול פרע מחמת שהוא צער דבק עמו תמיד בכל מקום שילך מה שאין כן במינין האחרים ואם יבא לידי חרטה נמצא שנתקלקל ונעקר הנדר מעיקרו ונזירותו חשובה כאלו אינה נזירות כ״ש לפי הסוד שכתב הר׳ בחיי בענין גידול הפרע שהוא רומז לסוד נשגב שצריך כל ימיו לסבול צערו שלא יבוא לידי חרטה כדי שלא יתחלל קדושה גידול הפרע שהרי התורה קראתו קדש שנאמר קדוש יהיה גדל פרע והוא אסור בהנאה וטעון שרפה תחת הדוד כי עיקר קדושת הנזיר בו היא תלויה וצריך שיהיה הגידול כלו כל ימי משך הנזירות שיהיה בקדושה ואם גדל בו קצת בחרטה נמצא שנתחללה קדושתו ולזה אמרה תורה לשון נדר כלו׳ שיזכור נדרו ולא יתחרט שאם יתחרט נתחלל נדרו שאין עיקר הנדר כי אם בגידול השער כמו שאמרנו. ומזאת הסבה של החרטה היה נמנע שמעון הצדיק מלאכול אשם נזיר שנטמא מחמת שהנזיר שנטמא קרוב ביותר שיתחרט בנזירותו מחמה שסותר נזירותו ויתרבו עליו ימי הנזירות כמבואר בגמרא דנזיר ד ולזה היה אוכל קרבן נזיר שלא נטמא כי מתחלה אלולי שאמד בדעתו שיכול לעמוד בנזירותו לא היה נודר אבל נזיר שנטמא קרוב הוא שיתחרט ולזה לא היה אוכל אשמו חוץ מאותו נזיר שבא מן הדרום דקים ליה בגויה שכוונתו להכניע יצרו ורוצה בנזירותו ואינו מתחרט בעבור שנטמא. וזה הענין רמז הכתוב במ״ש והזיר לה׳ את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם כי היל״ל והביא כבש בן שנתו לאשם ואח״כ והזיר לה׳ דהיינו שיתחיל למנות נזירותו שסתר אבל נתכוין הכתוב לזה הענין בעצמו לומר שאין ראוי להביא אשם ויקרא אשם באמת כי אם לאחר שיגמור בדעתו שיתחיל נזירותו בלי חרטה אז והביא כבש בן שנתו לאשם. ומה שקראו הנזיר חוטא ורבותינו קראוהו קדוש ככה״ג בלי ספק שדבר זה מחלוקת מבואר בתענית דף י״א דשמואל ס״ל היושב בתענית נקרא חוטא וס״ל כמ״ד בנזיר שהוא חוטא כמבואר שם. ור׳ אלעזר סובר נקרא קדוש ולא אמר הכתוב לשון חטא בנזיר אלא בנזיר שנטמא. ולדעת שמואל אף נזיר טהור נקרא חוטא ומ״ש הכתוב לשון חטא בנזיר שנטמא לפי ששנה בחטא ותולין הקלקלה במקולקל כמבואר שם. ומ״מ אף לדעת שמואל שאמר שנקרא חוטא נוכל לתקן כי בלי ספק פשט הפסוקים מורה על גודל קדושת הנזיר וכמה פעמים כפל בו הכתוב לשון קדושה ולא יכחיש זה שמואל וא״כ עדיין קושיתנו במקומה עומדת מאחר שהוא חוטא איך יקראנו הכתוב קדוש וזה יתיישב כפי מה שפירשו התוספות שם מכח מה שהקשו לדעת שמואל שאמר במקום אחר שרשאי אדם לחבול בעצמו ע״י תענית וכאן הוא אומר שהוא חוטא ופירשו שודאי מצוה רבה הוא עושה בתענית וקדושה יתרה יש ואעפ״י שיש בה חטא קל שציער עצמו וכעין המתענה בשבת תענית חלום שקורעין לו גזר דינו ונפרעין ממנו ביטול עונג שבת מאי תקנתיה ליתוב תעניתא לתעניתא ונמצא שעלה בידו מצוה רבה ע״י חטא קל ויש תקנה בענין אחר וכן בכאן נאמר בענין הנזיר שקדושה יתרה הוא עושה ומצוה רבה ומ״מ יש חטא קל והוא צער שהגיע לנפש הבהמית ויש לו תקנה בקרבן ונמצא שנתכפר לו החטא ועלתה בידו מצוה רבה וקדושה יתרה. ועיין שם. הרס״ו זללה״ה: